וַיָּבֹא הָּאִי ׁש הַבַיְתָּה וַיְפַתַח הַגְמַלִים (כד לב)
וַיָּבֹא הָּאִי ש הַבַיְתָּה וַיְפַתַח הַגְמַלִים (כד לב)
רש"י ביאר שהתיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בשדות אחרים. במדרש רבה (ס ח) הביא שרב הונא ורבי ירמיה שאלו: וכי לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר, שידעו מעצמם להיזהר מלאכול דברים האסורים לבעליהם? לא מסתבר שחמוריו של אברהם אבינו יהיו פחותים מהם, שלא יידעו להיזהר מעצמם ויצטרכו לסתום את פיהם? ברמב"ן כתב שמכוח קושיא זו נחלקו על ביאור זה, ופירשו ש'ויפתח' היינו שפתח מוסרי צווארם, כי היה מנהגם להוליכם קשורים.
הגה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע, ביאר מחלוקתם באופן נפלא, ומיישב בזאת קושיית רב הונא ורבי ירמיה, דהנה נחלקו רבי אליעזר ורבנן (בבא בתרא ק א) בדין חזקת קרקע, אם מועיל ע"י הליכה בקרקע. רבי אליעזר סבר שההליכה מועילה, ומביא ראיה מאברהם אבינו, שאמר לו הקב"ה "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", ומבואר שבהליכה לבד קנה אברהם את הארץ, ואילו רבנן סוברים שהליכה אינה מועלת, והקב"ה אמר כן לאברהם אבינו, משום חביבותיה דאברהם שיהיה נוח ליכבש לבניו.
עוד יש להקדים דברי רש"י, על מה שאמר יעקב אבינו לשמעון ולוי 'עכרתם אותי': מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, לפיכך היו שותקין, [אבל עכשיו יהיו סבורין שהגיע זמן הכיבוש ובאים עלינו להוכתינו].
אם כן, יש לומר, שהמדרש שסובר שאברהם אבינו סתם את פי החמורים, סבר כרבי אליעזר, שההליכה הווי כחזקה, ובאמת לא היה לו לחשוש מגזל החמורים, אלא שסתם את פיהם כי חשש, כמו שחשש יעקב שיאמרו הכנענים שהנה הגיע זמן הכיבוש, ולכן הוא מתיר לחמוריו לאכול משדותם, ובאמת אף אם לא היה סותם את פיהם – לא היו אוכלים מן הגזל כמו חמוריו של רבי פנחס בן יאיר.
ורב הונא ורבי ירמיה סברו שההליכה אינה חזקה, ואם כן אסור לחמוריו של אברהם אבינו לאכול מן השדות, ומכל מקום לא סתם את פיהם אלא קשר את צווארם, כי לא חשש שיאכלו מן הגזל כמו חמורו של רבי פנחס בן יאיר
