מדוע נגזר על משה שלא ייכנס לארץ?

זו אחת הפרשיות המבלבלות – המטרידות אפילו – בתורה. על משה הרועה הנאמן, משה שהובילאת בני ישראלארבעים שנה, נגזר שלאלעבור את הירדן ולאלהיכנס לארץ המובטחת.

אין עוד מי שהשפיע על תולדות ישראלכמשה. האיש שהתעמת עם פרעה, שבישר על המכות, שהובילאת העם ממצרים והלאה, שהעביר אותו בין קרעי הים ובין יריעות המדבר, שנשא את חוליי כפיות הטובה הסדרתית שלהם. האיש שהביאלעם את דבר ה', והתפלללה' למען העם. השם "ישראל" פירושו מי שׂשׂרה – נאבק והתמודד – עם אלוהים ועם אנשים ויכוללהם. הדבר נאמר על יעקב אבינו כשניתן לו שמו החדש ישראל, אבל לא פחות מכך הוא מתאר את משה, האיש שתאוות הצדק שלו והיענּוּתו העילאית לקול האלעשאוהו לגדול המנהיגים בכל הזמנים. והנה מתברר כי הואלא נועדלהיכנס לארץ שכל תקופת מנהיגותו הייתה מסעלקראתה. למה?

דברי התורה בעניין בהירים כחמה ובו בזמן עמומים כענן. על העובדות אין ספק. כמעט ארבעים שנה חלפו מאז היציאה ממצרים. רוב הדור שזכר את מצרים כבר מת. מתה גם מרים אחות משה. העם הגיע ָלָקדש שבמדבר צין, והוא קרוב ליעד. אך בחנייתם החדשה מצא את עצמו בלי מים. בני ישראל התלוננו: "ְְו ָָלָמ ָ ה ֲֲה ֵֵבאֶתֶ ם ֶאֶ ת ְְק ַַהל ה' ֶאֶלַַהִּמ ּ ְְדָּבּ ר ַַהֶּזּ ה ָָלמּוּת ָׁׁשם ֲֲא ַַנְח ְ נּוּ ּּו ְְבִעִ יֵר ֵ נ ּּו? ְְו ָָלָמ ָ ה ֱֶהֱֶעִלִ יֻת ֻ נּוּ ִמִִּמ ּ ְְצַַרִיִם ְְלָָהִבִ יא ֹאָֹת ָ נּוּ ֶאֶלַַה ָּמּ קֹוֹ ם ָָהָָרע ַַהֶּזּ ה, ֹלֹא ְמ ְ קֹוֹ ם ֶַזֶַרע ּּו ְְת ֵֵאָנָ ה ְְוֶגֶֶפֶ ן ְְו ִּרִּמֹוֹ ן, ּּו ַַמִיִם ַַאִיִן ִלְִׁש ּ ּׁתֹוֹ ת?" (במדבר כ, ד-ה). הנימה הנרגנת מוּכ ּ רת לעייפה. בני ישראלאינם סוטים מהתלם הבכייני שהם הולכים בו זה מכבר. אך לפתע אנו חווים לא דז'ה־וּוּ כי אם טרגדיה:

ַַוְְיַַדֵּבּ ר ה' ֶאֶלֹמֹ ֶׁׁשה ֵּלּאֹמֹר, "ַק ַ ח ֶאֶ ת ַַה ַּמֶּּט ּ ה ְְו ַַה ְְק ֵֵהלֶאֶ ת ָָה ֵֵעָד ָ ה ַַאָּתּ ה ְְו ַַא ֲֲהֹרֹן ָָאִחִ יָך, ְְו ְִדִַּבְּרֶּת ּ ם ֶאֶלַַהֶּס ּ ַַלע ְְלֵע ֵ יֵנֵיֶהֶ ם, ְְו ָָנַת ַ ן ֵמ ֵ יָמ ָ יו – ְו ְ ה ֹֹו ֵֵצאָת ָ ָָלֶהֶ ם ַַמִיִם ִמִ ן ַַהֶּס ּ ַַלע ְְו ִהְִׁש ִׁקִ יָת ָ ֶאֶ ת ָָה ֵֵעָד ָ ה ְְוֶאֶ ת ְּבִּעִ יָר ָ ם". ַַוִּיּ ַּקּ ח ֹמֹ ֶׁׁשה ֶאֶ ת ַַה ַּמֶּּט ּ ה ִמִִּלּ ְְפֵנֵי ה' ֲַּכֲּא ֶׁׁשר ִצִָּוּ הּו.ּ ַַוַּיְּק ְ ַּיְּקִהִלּוּ ֹמֹ ֶׁׁשה ְְו ַַא ֲֲהֹרֹן ֶאֶ ת ַַהָּקָּה ָ ָּקָּהלֶאֶלְּפֵּנֵי ַַה ַָּסַּלע, ַַו ֹּיּאֶמֶ ר ָָלֶהֶ ם: "ִׁש ְ ְׁמעּוּ ָָנא, ַַה ֹּמִּרִ ים, ֲֲהִמִ ן ַַהֶּס ּ ַַלע ַַהֶּזּ ה נֹֹוִצִ יא ָָלֶכֶ ם ָָמִיִם?" ַַוָּיֶּרֶ ם ֹמֹ ֶׁׁשה ֶאֶ ת ָָידֹוֹ ַַוַּיְּך ְ ֶאֶ ת ַַהֶּס ּ ַַלע ְַּבַּמ ֵּטּ הּוּ ֲַּפֲּע ָָמִיִם, ַַוֵּיְּצ ְ ֵּיְּצאּוּ ַַמִיִם ַַרִּב ּ ים ַַו ֵּתְּׁש ְּׁתּ ָָה ֵֵעָד ָ ה ּּו ְְבִעִ יָר ָ ם (במדבר כ, ו-יב).

במה טעה משה? במה ח ָָטא? איזו עבירה יכולה להצדיק עונש כה חמור כמו זה – לאלראות בהשלמת השליחות שקיבלת מהאל? המחלוקת בין המפרשים גועשת כאן במיוחד. כלאחד מהם מציע את ההסבר שלו ומקשה על האחרים. כה רבות הן ההשערות, ששד"ל, ר' שמואלדודלוצאטו, הפרשן היהודי איטלקי בן המאה ה־19, התריע כי "משה רבנו ָח ָ טא ֵח ֵ טא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שֹלֹשה עשר חטאים ויותר, כי כלאחד מהם בדה מלבו עוון חדש". מפרש מודרני אחד, ר' אהרן רוטר בעל 'שערי אהרן', מונה לא פחות מ־25 גישות. ועדיין לא מנה את כולן.

הסברים שונים לחטא משה

הרמב"ם סבור שחטאו של משה טמון בכעס שלו, במילותיו העצבניות לעם "ִׁש ְ ְׁמעּוּ ָָנא, ַַה ֹּמִּרִ ים", כלומר המורדים. כמובן, אצל כל אדם אחר, דבר זה היה נחשב לעוון זניח. אך ככל שאדם גדול כך מדקדק איתו ה'. משה היה יותר ממנהיג. הוא היה מופת עילאי לכל בני ישראל. לנוכח התנהגותו עלולים היו אנשים להסיק כי הכעס מותר – או אפילו שגם ה' כועס עליהם, אף שלא כעס.

הרמב"ן, בעקבות רעיון של רבנו חננאל, אומר שהחטא היה באמירה "ֲֲהִמִ ן ַַהֶּס ּ ַַלע ַַהֶּזּ ה נֹֹוִצִ יא ָָלֶכֶ ם ָָמִיִם?", שהשתמע ממנה כי מדובר ביכולת אנושית ולא בנס של חסד אלוהי.

ר' יוסף אלבו ועוד אחרים, ביניהם אבן עזרא, משערים שהחטא טמון בעובדה שמשה ואהרן ברחו מהעדה ונפלו על פניהם במקום לעמוד על שלהם ולבטוח בכך שה' ייענה לתפילתם.

לאברבנאל הצעה מבריקה: משה ואהרן לא נענשו על מה שעשו במקרה הזה, אלא על עבירות מעברם הרחוק. אהרן חטא כשעשה את חטא העגל. משה חטא כששלח את המרגלים. אלו היו הסיבות לכך שהם לא זכו להיכנס לארץ. אך כדי לשמור על כבודם, הכתוב לא פירש מה היו החטאים. המעשה בסלע היה המאיץ, לא הסיבה (כשם שסופה יכולה להאיץ התמוטטות של גשר אך הסיבה היא חולשה מבנית בגשר עצמו).

בדורותינו, הרב ש"ך סבר שמשה אולי צדק כאשר גער בעם, אבל הוא שגה בסדר המעשים. תחילה היה עליו לתת לעם מים, ולהראות בכך את כוחו של ה' ואת השגחתו. רק לאחר מכן, מששתו ורוו, צריך היה להוכיחם.

מנהיגות לזמנה

בחיל ורעדה אני מבקש להוסיף לשדה־מחלוקת חרוש זה הסבר חדש. דומני שיש דרך התבוננות בפרשייה כולה הקושרת את התובנות יחדיו ונותנת פשר במה שנראה, אלמלא כן, כתעלומה שאין לה פתרון.

בגמרא (עבודה זרה ה ע"א) מובאים דברים אלה מפי ריש לקיש: מאי דכתיב "ֶזֶ ה ֵֵסֶפֶ ר ּּת ֹֹו ְְלֹדֹת ָָאָד ָ ם" וגו' (בראשית ה, א)? וכי ספר היה לו לאדם הראשון? מלמד שהראה לו הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו.

ליהדות תכונה מאלפת. היא איננה מתרכזת בדמות יחידה, דמות אב מייסד שכל תולדותיה עומדות בצילו. להפך: כל תקופה מעמידה מנהיגים משלה, והם שונים זה מזה באישיות וגם בסגנון המנהיגותי. תחילה בא עידן האבות והאימהות. אחריהם היו משה ותלמידו יהושע. בשלב הבא באו בזה אחר זה ה"שופטים", שתפקידם היה יותר צבאי מאשר שיפוטי. עם שאול נולדה המלוכה – אף כי גם אז המלכים לא היו המנהיגים היחידים; היו גם נביאים וכוהנים. עזרא גילם טיפוס מנהיגותי חדש: ה"סופר", המורה כגיבור. אחריו באו זקנים וחכמים, אנשי הלכה ואגדה. בתקופת הִמִ שנה, נשיא עם ישראל נודע בשם נשיא (ובהמשך, בבבל, ריש גלותא). חת"ם סופר מציין באחת מתשובותיו ההלכתיות (אורח חיים יב) כי אף שהנשיא היה תלמיד חכם, תפקידו היה מדיני, חינוכי ורוחני גם יחד. הוא היה למעשה תחליף מלך. בימי הביניים הופיעו טיפוסי מנהיג חדשים: מפרשים, פוסקים, פילוסופים ומשוררים, ועימם מגוון עשיר של מבני מנהיגות, חלקם בתחומי החולין, חלקם רבניים, אחרים שילבו בין השניים.

מנהיגות היא נגזרת של זמן. יש ויכוח מפורסם על נוח, שהתורה מתארת כ"צדיק בדורותיו". על פי דעה אחת, לו חי נוח בתקופה שיש בה יותר צדיקים, הוא היה הגדול ביניהם. לדעה אחרת, הוא היה רק אחד מרבים. העובדה היא שכל דור מניב את המנהיגות הראויה לו. הגמרא (סנהדרין כא ע"ב) אומרת שעזרא הסופר היה ראוי לקבלאת התורה, אלמלא קדם לו משה. בסוגיה אחרת (מנחות כט ע"ב) היא אומרת שמשה עצמו ביקש מה' שייתן את התורה לא דרכו אלא דרך רבי עקיבא. על המסלולים החלופיים של ההיסטוריה אפשר לשער השערות עד בלי די, אבל כלאחד מאיתנו נזרק אל העולם בזמן שלא הוא בחר, ואין לנו ברירה אלא לחיות בתוך הקשיים והמגבלות הייחודיים לזמננו. מן הטעם הזה איננו משווים מנהיגים זה לזה, שהרי אין אמות־מידה על־זמניות שאפשר לשפוט לפיהן בני דורות שונים. "ירובעל בדורו כמשה בדורו; בדן בדורו כאהרן בדורו; יפתח בדורו כשמואל בדורו" (ראש השנה כה ע"ב).

כל תקופה מחוללת את מנהיגיה, וכל מנהיג הוא נגזרת של תקופה. ייתכנו, ואכן ישנן, אמיתות נצחיות מסוימות על מנהיגות. מנהיג צריך אומץ ויושרה. עליו להיות מסוגל, כדברי חכמים, להתייחס לכל יחיד על פי צרכיו הייחודיים. מעל לכול, מנהיג צריך ללמוד כל הזמן (המלך מֻצ ֻ ווה ללמוד תורה "ָּכ ָלְְיֵמ ֵ י ַַחָּיָיו"). אלה הם תנאים הכרחיים, אך לא מספיקים. מנהיג צריך להיות רגיש לצו השעה – השעה הזאת, הדור הזה, הפרק הזה בסיפורו הארוך של העם. וכיוון שהוא שייך לדור מסוים, אפילו הגדול שבמנהיגים אינו יכול להיענות כראוי לאתגרים של דור שונה. אין זה פגם. זהו מצבה הקיומי של האנושות.

ההבדל בין הדורות

פרט מאלף בסיפור משה והסלע הוא היצמדותו של משה לתקדים. כמעט ארבעים שנה קודם לכן, בנסיבות דומות, אמר לו ה' לקחת את מטהו ולהכות בסלע. גם הפעם אמר לו ה' לקחת את מטהו. כנראה הסיק משה שה' רוצה שהוא יפעל הפעם כמו בפעם הקודמת, וכך עשה. הוא היכה בסלע. הוא לא הבין שהזמנים השתנו בהיבט אחד מכריע. הדור כיום אחר. האנשים שהוא התמודד איתם בפעם הראשונה היו אנשים שחיו רוב חייהם כעבדים במצרים. עכשיו לפניו אנשים שנולדו במדבר ובחופש.

בין עבדים לבני חורין הבדל מכריע. עבדים נשמעים לפקודות. בני חורין לא. צריך לחנך אותם, ללמד אותם, להנחות אותם, ליידע אותם – אחרת הם לא ילמדו לקחת אחריות. עבדים מבינים שמקל תפקידו להכות. בדרך זו מבטיחים בעלי עבדים ציות. ובאמת, כזה היה המפגש הראשון של משה עם עמו, עת ראה איש מצרי מֶּכֶ ה איש עברי. אבל בני חורין אי אפשר להכות. הם מגיבים לא לכוח אלא לשכנוע. הם צריכים שידברו אליהם. משה לא תפס שההבדל בין שתי ההוראות של ה' אז ועכשיו ("ְְוִהִִּכ ּ יָת ָ ַַב ּּצּוּר"; "ְְו ְִדִַּבְּרֶּת ּ ם ֶאֶלַַהֶּס ּ ַַלע") היה הבדל מהותי. הסמליות בשוני בין שני המקרים נגעה להבדלי המנטליות בין שני דורות שונים. עבד מכים; אל בן חורין מדברים.

חוסר יכולתו של משה לקלוט את ההבדל לא היה כישלון, ודאי לא חטא. זו הייתה תוצאה בלתי נמנעת של היותו בן־תמותה. האישיות המתאימה להוצאת עבדים לחירות איננה האישיות שבכוחה להוביל בני חורין מקיום נווִדִ י במדבר לירושת ארץ ויישובה. אלה הם אתגרים שונים, והם טעונים סוגים שונים של מנהיגים. ובעצם, כל הסיפור שמספרת התורה על מסע קצר שהפך למסע בן ארבעים שנה מצביע על הנקודה הזאת. תמורה גדולה אינה יכולה להתחולל בן לילה. דרוש לה יותר מדור אחד – ועל כן גם יותר מסוג אחד של מנהיג. משה לא יכול ליהפך ליהושע, כשם שיהושע לא יכול להיות משה נוסף. העובדה שברגע של משבר חזר משה אל מעשה שהיה מתאים ארבעים שנה קודם לכן הראתה שהגיע הזמן להעביר את ההנהגה לדור חדש. משה עצמו הכיר בכך וביקש מה' ביוזמתו שימנה לו ממשיך (להלן בפרק כז) – וזהו סימן לגדולתו.

אם נכונה פרשנות זו, משה לא חטא ולא נענש. אומנם התורה נוקטת לשון דרמטית של חטא ("ֹלֹא ֱֶהֱֶא ַַמ ְְנֶּת ּ ם ִּב ּ י ְְלַַה ְְקִּד ּ יֵׁש ִׁנִי"; " ְְמִרִ יֶתֶ ם ֶאֶ ת ִּפ ּ י ְְלֵמ ֵ י ְְמִרִ יָב ָ ה"). אבל אפשר שביטויים אלה מתייחסים לא למשה ולאהרן אלא לעם וַלַ תקרית בכללותה (וכך מציעים כמה מהמפרשים; ראו הפירוש העשירי שאברבנאל מונה, ופירושו של שד"ל). כך אפשר להסביר את דברי משה "ַַוִּיּ ְְת ַַעֵּבּ ר ה' ִּב ּ י ְְלַַמ ַַע ְְנֶכֶ ם".

העובדה שמשה לא נועד להיכנס לארץ המובטחת לא הייתה עונש אלא עצם מצבו (ומצבנו) המוסרי. ברור גם למה התקרית מסופרת בפרשת חוקת, המתחילה בדיני פרה אדומה המטהרת מטומאת מת. אנו מבינים גם למה היא מסופרת אחרי מות מרים, אחותם של משה ואהרן. הלכה ועלילה נשזרות כאן יחדיו בסדרה של וריאציות על הכרחיותו של המוות ועל המשכיותם של החיים. לכלאחד מאיתנו יש ירדן שהוא לא יעבור; יאריך ימים כאשר יאריך, ירחיק נסוע כאשר ירחיק. "לא עליך המלאכה לגמור", אמר רבי טרפון, "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". איננו מוכרחים לראות זאת כטרגדיה. את מה שנתחיל אחרים ימשיכו – אם נלמד אותם איך.

משה היה מנהיג גדול, גדול המנהיגים בהיסטוריה. אבל הוא היה גם המורה העילאי. ההבדל בין השניים הוא שמנהיגותו ארכה ארבעים שנה, ואילו הוראתו נמשכת זה יותר משלושת אלפים שנה; אות לכך הוא שאנו קוראים לו משה רבנו, לא משה מנהיגנו או מלכנו. אין בכך כדי להפחית בערכה של המנהיגות. להפך. לו הסתפק משה בתפקיד המורה, ולא שלח ידו בהנהגה, בני ישראל לא היו יוצאים ממצרים. המסר של הסלע איננו שמנהיגות אינה חשובה. המסר הוא שמנהיגות צריכה להיות מנהיגות לזמנה. מורה יכול לחיות בעולם של כתבים עתיקים ותקוות רחוקות, אבל מנהיג צריך לשמוע את מוזיקת זמנו ולהתייחס לצרכים ולאפשרויות של העת.

המנהיגים הגדולים הם אלה אשר מתוך ידיעת עברו של העם ומסירות לעתידו האידיאלי מסוגלים לקחת עימם את בני דורם במסע הארוך מגלות לגאולה, לא מתוך געגוע לעידן שהיה ולא מתוך ריצה חפוזה לעידן שאיננו יכול להיות. וכפי שהעמיק משה להבין יותר מכלאדם אחר, המנהיגים הגדולים הם גם מורים, המאצילים לבאים אחריהם את הכוח להמשיך במלאכה שהם החלו בה.

סביב שולחן השבת

• משה עשה טעות אנושית בשיפוט שלו. האם זה הופך אותו למרשים פחות בעיניכם?
• חשבו על מנהיגים אחרים בסיפורי התנ"ך. לאילו מהם היו רגעים שגרמו להם להיראות אנושיים יותר? מה זה אומר על מנהיגותם?
• האם אפשר להיות מנהיג גדול באמת בלי להיות גם ע ָ נָ ו?