דבר ברור: שדורנו זה הוא דור האחרון של הגלות, ודור הראשון של הגאולה - דוגמת הדור שנכנס לארץ לאחר ט"ו באב באותו הדור
דבר ברור: שדורנו זה הוא דור האחרון של הגלות, ודור הראשון של הגאולה - דוגמת הדור שנכנס לארץ לאחר ט"ו באב באותו הדור
בפירוש דברי הגמרא (תענית בסופה) "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף", מפרש רש"י: "מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו", וכ"כ הרשב"ם במסכת ב"ב (קכא, ב): "מט"ו באב ואילך דמוסיף מן הלילה על היום לשנות יוסיף ימים, דכתיב כי הוא חייך, וכתיב כי אורך ימים ושנות חיים [ושלום] יוסיפו לך, שמתוך שהלילות מאריכין והימים מתקצרין צריך לעסוק בלימודו גם בלילה".
והובא גם להלכה — פס"ד הרמ"א (יו"ד סרמ"ו סכ"ג) "ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו ואילך", וכ"כ רבינו הזקן בהלכות ת"ת (פ"ד ה"ח): "מט"ו באב ואילך יוסיף מעט מעט"...
בעמדנו . . בסמיכות ממש ליו"ט דחמשה עשר באב, זמן המוכשר ומסוגל ביותר לתיקון כללות ענין החורבן והגלות — יש להוסיף ("דמוסיף יוסיף") ביתר שאת וביתר עוז ב"מעשינו ועבודתינו" הממהרים ומזרזים את הגאולה, להוסיף עוד פעולה ועוד פעולה כדי להחיש ביאת משיח צדקנו בפועל ממש.
ובפרטיות יותר — להוסיף בלימוד התורה ("מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה"), נגלה דתורה ופנימיות התורה ו"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" — תוספת הידור בקיום המצוות, כולל ובמיוחד — מצות הצדקה, השקולה כנגד כל המצוות, כמדובר כמ"פ בענין "ציון במשפט (תורה) תפדה ושביה בצדקה".
ובאותיות פשוטות:
לכל לראש — צריך להיות חשבון צדק בנפש בנוגע ללימוד התורה, נתינת הצדקה וכללות המצוות, האם עבודתו היתה כדבעי, כפי החיוב ע"פ דין, ללא חסרון. וגם לאחרי שמשלים את החסר ובאופן של שלימות — אין להסתפק בזה, אלא צריך להוסיף עוד יותר, הן בכמות והן באיכות.
ובהוספה כפולה — כו"כ דרגות בעילוי אחר עילוי:
כללות העבודה ע"ד הרגיל צריכה להיות באופן של הליכה, "ילכו מחיל אל חיל", "מוסיף והולך . . מעלין בקודש", ועד להוספה באופן של חידוש — "אשר אנכי מצוך היום, לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה . . אלא כחדשה". ומהו מובן, שכאשר מדגישים ענין של הוספה בזמן מיוחד ("מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף יוסיף") — הרי זו הוספה שלא ע"ד הרגיל, באופן שבאתי-ערוך!
ולא עוד, אלא, שתכף ומיד לאחרי חמשה עשר באב (שבו מתחילה הוספה שבאתי-ערוך) נכנסים עתה ליום השבת, שבו ניתוסף עילוי ושלימות ("ויכולו") בכל ימי השבוע...
והוספה זו הולכת ונמשכת (ואדרבה — בעילוי אחר עילוי) במשך כל התקופה ד"שבע דנחמתא" (עד ראש השנה, שבו יומשך חיות חדש ונעלה יותר כו'), כלומר, אין זו הוספה חד-פעמית, אלא הוספה באופן של קביעות, מיום ליום, ובמשך "שבע דנחמתא", מספר הכולל כל שבעת ימי הבנין, כללות הזמן, היינו, שהוספה זו חודרת בכל משך הזמן, ועאכו"כ שחודרת בכל מציאותם של ישראל, שהתקשרותם עם הקב"ה מתבטאת במספר שבע.
וכיון שהתחלת התקופה ד"שבע דנחמתא" היא באופן ד"כפלים לתושיה", "נחמו נחמו" (גם ביחס להוספה דחמשה עשר באב) — הרי מובן גודל העילוי והוספה מזמן לזמן במשך כל התקופה ד"שבע דנחמתא", הוספה באין-ערוך לגבי הוספה באין-ערוך, עד אין סוף.
ח. ובכל הנ"ל ניתוסף הדגשה יתירה בדורנו זה:
כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו הכריז — בשעתו — "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה", והודיע, שכבר נסתיימה כל העבודה, ולא נותר אלא "לצחצח הכפתורים", ו"עמדו הכן כולכם" לקבלת פני משיח צדקנו. ועאכו"כ לאחרי שעברו כמה עשרות שנים מאז.
ובמילא, דבר ברור הוא שדורנו זה הוא דור האחרון של הגלות, ודור הראשון של הגאולה — דוגמת הדור שנכנס לארץ לאחרי חמשה עשר באב שבו "כלו מתי מדבר", ואז נעשו "כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ . . מאותן שכתוב בהן (ואתנן ד, ד) חיים כולכם היום".
