רש"י: אמור... ואמרת... להזהיר גדולים על הקטנים
רבי אלימלך מליזנסק הסביר את מאמר רש"י:
אמר... ואמרת.. להזהיר גדולים על הקטנים, להזהיר את האנשים הגדולים יחד עם הקטנים, וכך הוא מסביר את דבריו כשאדם מבקש להטיף מוסר לנער קטן, אל יעשה זאת בצורה גלויה וישירה, כדי שהנער הצעיר לא ייעלב ולא תיפול רוחו, אלא יזהיר גדולים יחד עם הקטנים, ובסופו של דבר יבין הנער ממילא שדברי המוסר מכוונים אליו. וזהו שדיבר הכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" שיהיה בעינך האדם שאתה מוכיח אותו, כחברך ואהובך, שאתה בא להוכיח אותו מאהבה וח"ו שלא לפגוע בו.
וכן נראה להסביר את מאמר שלמה המלך במשלי "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" אם יהיה בעינך האדם המוכח כחכם, ותוכיח אותו לא מתוך התנשאות ח"ו אלא מתוך אהבה ורצון לעזור, ושמתוך דבריך יבין את התוכחה, וע"י זה לא ירגיש רגשי נחיתות, יקבל את דבריך, ואם לאו ישר ידחה דבריך על הסף, עוד לפני שפתחת פיך!
וזה שאמר רבי אלעזר בן עזריה בגמרא בערכין "תמיהני אם יש בדור הזה אדם שיודע להוכיח"
"אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" (כא, א)
רעיון עמוק יותר אנו מוצאים בדבריו של החוזה מלובלין זי"ע שמדבר על חובת המנהיגים לדאוג שקהילתם תתרומם. וכך אומר על דבר הכתוב: "אמור ואמרת" – שתי אמירות יש כאן, ולמה? לימוד גדול יש כאן! "אמור אל הכהנים" - שיהיו ראויים להיות בני אהרון, אוהבי שלום ורודפי שלום, ללכת ולראות איך מקרבים עוד יהודי ועוד יהודי... אבל יש גם אמירה שניה: "ואמרת אליהם לנפש לא יטמא" - עם כל הרדיפה אחרי השלום וההתקרבות, אל תסכנו את נפשותיכם מרוב התחברות אל טמאים. "לנפש לא יטמא", צריכים לדעת מתי כן, ומתי לא. על המנהיגים לשמור על דרגתם ובאמצעותם כך לרומם את קהילתם ולא ח"ו לרדת עמם.
