באחד הימים נסע הגאון רבי פנחס אפשטיין זצ"ל, ראב"ד ה"עדה החרדית", לביקורת פתע במפעל ממתקים. טרם צאתו מהמקום ניגש אליו יהודי פשוט ממוצא רומני, בעל בית תמים, ולידו בתו וחתנו. "רבי קדוש", הפציר הפועל ברבי פנחס, "בתי וחתני נשואים שנים מספר ולא זכו לזש"ק. יאציל להם הרבי ברכתו". שאל הרב את הבת: את שומרת מצוות? "כן רבי", השתנקה בבכי. "אם ייוולד לכם בן", הוסיף הרב אפשטיין לשאול, "האם תתנו לי סנדקאות?" "בוודאי רבי", ענו האישה ובעלה ואביה כאחד. בירכם הראב"ד בבן זכר לתקופת השנה והלך לו.
לאחר מספר חודשים באו לבשר לו שברכתו עשתה פרי והאישה עומדת בפני לידה. נענה הראב"ד למקורבו שליווהו למפעל ואמר לו: לפני שתלך לפרסם לכולם ש"מופת" נעשה פה, דע לך! כשחזרתי לביתי ערכתי חשבון נפש: מפני מה פנה אלי דווקא הפועל? משום שהיה בטוח שצדיק אני. ועתה, שווה בנפשך שברכתי לא הייתה עוזרת, הרי היה כאן חילול ה'... מיד בשובי לביתי נטלתי ספר תהלים והרטבתיו בדמעות רבות שייוושעו בני הזוג, וב"ה שנתקבלו התפילות ורק קידוש ה' יש כאן...
ונקדשתי בתוך בני ישראל
מובא בגמרא (ברכות כא', ב'): 'אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה... כתיב כאן 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' וכתיב התם 'הבדלו מתוך העדה הזאת' מה להלן עשרה אף כאן עשרה'. ויש לשאול: מדוע לא הביאו חז"ל ראיה פשוטה יותר מתפילת אברהם אבינו על סדום שנאמר 'אולי ימצאון שם עשרה' ועל פחות לא ביקש ומכאן שבפחות מעשרה אין קדושה? ויש לומר (המאיר) שעדיף להביא ראיה מהרשעים שבישראל ולא מהצדיקים שבסדום.
