בעוד שהמת בתוך עמיו, יצא מת מצוה (רש"י). (ופריו מתוק).
היה זה בקיץ שנת תשי"ט. אישה נדרסה למוות, רח"ל, ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, ליד בית הכנסת הגדול. במקום התאספו אנשים רבים, אך אף אחד לא הכיר אותה. חיפשו ומצאו בתיקה את תעודת הזהות שלה, בה הופיעו שמה וכתובתה בעיר חולון. שלחו לברר בעיר מגוריה אם יש לנפטרת משפחה. חזרו השליחים ואמרו, כי השכנים מספרים שהייתה אישה גלמודה, שקטה ופשוטה. אותם הימים היו 'ימי ניתוחי מתים', והרופאים הפתולוגים זלזלו מאוד באברי הנפטרים. לאור זאת פסקו הרבנים שאין להעבירה לבית החולים, כי בוודאי ינתחו אותה, ולכן הוחלט להכניסה לבית הכנסת הגדול, ומשם להביאה לקבורה, כדין מת מצווה.
הגיעה למקום המשטרה, וטענה שעל פי חוק, הם חייבים לקחתה לבדיקות במכון פתולוגי ולנתחה. האנשים שהתגודדו מסביב התנגדו "בשום אופן לא"! השוטרים הזמינו כוחות מתוגברים, אבל השמועה עברה בבני ברק... וכך התאספו כנגדם אלפי איש מסביב לבית הכנסת, בעוד מאות נוספים אמרו תהילים מסביב לנפטרת בתוך בית הכנסת. המשטרה התעקשה לפרוץ בכוח את טבעת האנשים כדי לקחת את הגופה. מכיוון שכך, לקחו כמה עסקנים יוזמה והסבירו לקציני המשטרה את המצב. לאחר 'משא ומתן', ובראות הקצינים את האלפים שנלחמים לשמור על גופת הנפטרת, הורו לשוטרים לעזוב את המקום.
מיד התחילו בהלוויית האישה, כשאלפי יהודים מלווים אותה. תחושת כל המשתתפים בהלוויה הייתה, כי הדבר מופלא ביותר: שרשרת שלימה של התרחשויות - האישה מגיעה מחולון לבני ברק, נפטרת כאן באמצע הרחוב, מאות איש אומרים תהילים למענה, אלפים נלחמים שלא ינתחוה, הלוויה רבת משתתפים, הספדים, וממנים אדם שיגיד קדיש עבורה... פלא הוא, על מה ולמה? סיפר מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל: אימה הכירה את הנפטרת, ואמרה שהיא הייתה ילידת עיירתם קוסובה, והייתה אישה פשוטה שאינה קרובה כל כך ליהדות, ומאוד התפלאה מדוע הקב"ה נתן לה כבוד כזה גדול?! לבסוף נודע הדבר - הגיע אחד שהכיר אותה מחו"ל, וסיפר לפי תומו, כי בעת המלחמה אישה זו הייתה קוברת בגטו, במסירות נפש ממש, את הנשים שנפטרו. אחרי כל זה מיותר להסביר, אין פלא; הקב"ה שילם לה מידה כנגד מידה - ראו כולם שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה!
