הבאר משה זי"ע שואל על מה שנאמר בפרשתנו: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך, ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם..." (ויקרא כ"ג, כ"ב(. מדוע התורה מדגישה בפסוק זה את בעלות הקוצר על שדהו, הדגשות הנראות לכאורה כייתור לשון: " פאת שדך", ואח"כ "בקוצרך", ושוב ו"קצירך", וכי לא היה יותר פשוט שייכתב: "לא תכלה פאת השדה לקצור, ולקט הקציר לא תלקט"?
רש"י מביא שם את הדרשה שדרשו חז"ל: " תעזוב" – "הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסייע לאחד מהם"! כלומר יש איסור מהתורה לבעל השדה לעזור לעניים בסיוע בקצירת התבואה המיועדת בעבורם . יש אם כן להתבונן איזה חיסרון מצאה התורה במה שמסייע לעני לקצור? הדעת הייתה אומרת להיפך, יש כאן בעל שדה העושה חסד מושלם, הוא יורד אל השדה, וניגש בכבודו ובעצמו לקצור 'יחד' עם העני את התבואה נשבח אותו על כך. הרי נאמר בתורה: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו עזוב תעזוב עמו", התורה דורשת מאתנו לעזור ליהודי במשאו, וכאן התורה אוסרת עליו לסייעו, מה פשר הדבר? יתרה מזאת, וכי מה רע היה אם בעל השדה היה קוצר את התבואה ועושה עמה את כל התהליך, וכשיגיעו העניים, יקבלו בפתח השדה ארגז תבואה נקיה וארוזה מוכנה לשימוש. וכי יש איזה ענין מיוחד שהעני יעמול בקצירה ?
השיב הגאון רבי אריה לייב באקשט זצוק"ל, תשובה נפלאה ומוסר השכל בצדה. ירדה התורה לסוף דעתו של אדם - טבעו שגם כאשר הוא עושה מעשה חסד מחמת הציווי של הקב"ה, הוא מצפה 'להכרה' עבור נדיבותו. ויתכן כי אחר שהניח "לקט, שכחה ופאה" בשביל העניים, התעורר בו הצורך "לעזור" לעני בלקיטת המתנות, על מנת לעשות 'היכרות' בין הנותן למקבל, כדי "שידע מי בעל הבית פה". לכן ציוותה תורה: "לעני ולגר תעזוב אותם". הנח להם ללקטם לבדם, שירגישו שהיבול שלהם, והשפע בא להם ישר מהבורא ית ' ולא באמצעות 'יד שניה '... לאור הדברים מובן מדוע הדגישה התורה בפסוק כמה פעמים: "שדך, קצירך, קוצרך", כדי ללמד את בעל השדה את החלוקה בשדה, מה שייך לו ומה אינו שלו.
