דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש

(נצוצות)

אי אפשר לקפוץ בבת אחת!

במלחמת יום הכיפורים היו אבדות רבות בנפש, החיילים היו מדוכאים ונכאי רוח והמפקדים ניסו בכל דרך להעלות את המורל. באחד הימים הוזמן מרן המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל להרצות בפני החיילים בבסיס רפידים אשר בקצה חצי האי סיני. כיוון שמביתו שבירושלים ועד קצה חצי האי סיני מפרידה דרך ארוכה ומייגעת, הוא התבקש להגיע לנמל התעופה בשדה דוב, ומשם נלקח במטוס תובלה, שהביא אספקה לחיילים, עד בסיס רפידים, גם חזר באותה הדרך.

הטיסה עברה במהירות והכול היה נראה תקין עד שהחל המטוס להיכנס לאזור הקרבות בחצי האי סיני. לפתע הבחין הגר"ש וולבה לחרדתו שהמטוס טס בטיסת גחון במהירות ובגובה נמוך מאוד, וכמעט נושק לגבעות. גבעות המדבר טסו מול עיניו, והוא נאחז חלחלה: סטייה קטנה של המטוס והוא מתרסק אל גבעות החול השוממות.

הוא ניגש במהירות לתא הטייס ושאל: מדוע הנמכת טוס? אתה לא רואה שאנו בסכנה? הסביר לו הטייס: כשאנו באזורי הקרבות אנו בשטח הקליטה של מכ"ם האויב. המכ"ם מנסה לאתר גורמים חשודים ולפגוע בהם. אם יאתר האויב את המטוס התובלה שלנו הוא עלול לשלוח טילים כדי להפיל אותנו, ואז ניכנס למרדף מיותר ומייגע. אני מעדיף לרדת מתחת לגובה המכ"ם כדי שהוא לא יגלה אותי כלל ולמנוע את העימות.

כששמע הרב וולבה את תשובת הטייס, הקיש את התקרית מיד למאורעות החיים וחשב לעצמו: מדהים! והלא גם נפש האדם פועלת באותה הדרך. השינוי מתחיל בטיסה נמוכה, סמוך לגובה הארץ ומתחת למכ"ם של היצר הרע. היצר הרע לא ייתן לנו בשום דרך שבעולם לערוך מהפך בבת אחת. אם נקבל עלינו לא לכעוס כלל, היצר יזמן לנו תיכף ומיד משהו שיוציא אותנו מן הכלים, הוא יביט בנו בלגלוג וישאל: הלא אתה רצת בעקבותיי ארבעים שנה – נראה לך שתצליח לשנות את המסלול?

וזהו ההבדל בין חכם לפיקח. פיקח מכניס את עצמו לבעיות, ואחר כך מחפש דרכים כדי להיחלץ מהן, פעם בהצלחה ופעם בכישלון. חכם אינו נכנס מראש לטווח הקרבות. אם ייכנס אדם לחדר כושר וינסה להרים משקולת של מאה חמישים ק"ג הוא יחטוף מיד פריצת דיסק. רק באמצעות תכנית איטית, וצעדים קטנים בליווי מדריך, יתרחש המהפך לאט ל אט.

גם בעניינים הקשורים לנשמה עלינו לכלכל את צעדינו בקצב איטי, ורק באופן הזה נוכל להשיג שינוי אמתי ולהתעלות מתהומות החטא אל פסגת הקדושה והטהרה.

מעשה באדם שחלף ברחוב ועיניו צדו מודעה תמימה, "דרושים פועלים לעבודה על פיגומים". מיד החיש את פעמיו אל אתר העבודה, ומרחוק כבר ראה שלד גבוה, עצום ממדים, עטור בפיגומים מכל עבריו, ופועלים מטפסים, עולים ויורדים בו. מנהל העבודה הושיט לעברו יד מאובקת וסיבר את אוזניו, כי על שעת עבודה בפיגום התחתון משתכרים 18 גרוש, ותמורת שעת עבודה בפיגום העליון השכר הוא 200 גרוש, סכום גדול מאוד. "אני על העליון", השיב נחרצות. אץ לביתו, לבש את מחצלות בגדי העבודה וטיפס במרץ; פיגום אחר פיגום, כשבראשו חולפים: חישובים שונים ומגוונים, מה יעשה בשלהי היום עם אלפיים הגרושים שיפלו בחלקו, לאחר עשר שעות עבודה.

הוא הגיע למעלה. הביט למטה. ו... צעקותיו הגיעו עדי אוזניו חבושות האטמים של מנהל העבודה. ממרום נראו בתי העיר כקוביות קטנות, ביניהם זוחלות נמלים: בצבעים שונים. עננים לבנים נראו כמתנגשים בו עוד רגע קט, וציפורים טסו סמוך אליו וכמעט ניקרו את עיניו. סחרחורת תקפה אותו, הבניין נדמה עליו כסובב על צירו, ועוד רגע קט היה כושל ומועד, אלמלא אחזו בו שני פועלים חסונים, ייצבוהו על כתפם והורידוהו אחר כבוד מטה מטה.

מנהל העבודה המנוסה, הצליח להרגיעו, וכעבור עשרים דקות לא רטטו אלא רגליו. מים, דבש וסוכר, כהמלצת הפועלים, הוערו אל גרונו ברצף, ע די חלפה סחרחורת הגבהים. "הגד נא לי", פנה אל מנהל העבודה במר ייאושו, "איך הם מסוגלים למשהו שאני איני מסוגל לעשותו? כלום מוכשרים הם ממני אמיצים יותר? תבונתי פחותה משלהם? רגלי כושלות ושלהם חסונות? מה זה ועל מה זה!". "לאט לך ידידי", השיבו מנהל העבודה. "כולם כמוך, ואתה כמו כולם. רק הקצב. מי ביקש ממך לעלות למעלה? אה?! תתחיל למטה, בקומה הראשונה. תתרגל. תמשיך הלאה. בסוף תמצא את עצמך מטייל על הפיגום העליון, כמו ליד ערוגות פרחים". זה הסוד. כן היה אבי המנוח חוזר ושונה לנו. אל תפחדו לקבוע עיתים לתורה. מפחיד?! קביעות! כל החיים! תתחילו עם יום אחד. תתרגלו. תיהנו. תטעמו מצוף התורה. תמשיכו ותעלו. תעלו ותעלו. ולמעלה כבר תגיעו לבד.

זה הסוד בעבודת ה' לעשות מה שאתה יכול, וכך לאט לאט תתקדם, לעולם לא יבקשו ממך בשמים מה שאתה לא יכול, יתבעו אותך רק כפי היכולות שלך, באותו עת ובאותו מצב.