חיוב שמחה בר"ה ומי ששכח יעלה ויבא בבהמ"ז

בחיוב שמחה בר"ה

במתני' ר"ה ל"ב ב' איתא דבראש השנה אין אומרים הלל, ואמרינן בגמ': מאי טעמא, אמר רבי אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה ויוה"כ? אמר להם, אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה? ע"כ. ומריהטת דברי הגמ' נראה, דכיון שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, על כן אין נוהג בימים אלו דין שמחה.

וכן הוא בפיה"מ להרמב"ם, וז"ל: "לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם, ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו, ותשובה ותחנונים ובקשת כפרה וסליחה, ובכל אלו הענינים אינו הגון השחוק והשמחה".

וצ"ע, דהנה בשו"ע סי' תקצ"ז ס"א איתא, דאוכלים ושותים ושמחים בר"ה, ואין מתענין בר"ה ולא בשבת שובה, ורק שלא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם. וכתב שם המ"ב בסק"א, דאף שהוא יום הדין, מ"מ שייך בהו המצות עשה של "ושמחת בחגך", שהרי גם ר"ה הוא בכלל חג, וכדכתיב: "תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו וגו'", ונאמר בנחמיה ח': "אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו', כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם", ע"כ. והרי לן דאיכא חיוב שמחה גם בר"ה.

וכן יש לעיין מדברי הר"מ גופא בפ"ו מהל' יו"ט הלי"ז, שכן כתב וז"ל: שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג, "עם שאר ימים טובים", כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר "ושמחת בחגך", ע"כ. וכבר כתבו לדייק בדברי הרמב"ם, דצ"ע בלשונו שכתב "עם שאר ימים טובים", דלכאורה מלבד פסח וסוכות אין עוד יו"ט רק שבועות, ומה כוונתו במה שכתב בלשון רבים "שאר ימים טובים"? ועל כרחך צ"ל שנתכוין בזה גם לר"ה. ואם כן שוב מבואר שאף בר"ה איכא חיוב שמחה ככל יו"ט, וצ"ע.

והנראה בזה עפ"י דברי הרמב"ם בהל' חנוכה פ"ג הל"ו, שכתב שם בתו"ד וז"ל: אבל ר"ה ויום הכיפורים אין בהם הלל כשאר יו"ט, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, "לא ימי שמחה יתירה", ע"כ. ונראה דר"ל, שהגם שבודאי אף בר"ה איכא חיוב שמחה, מיהו אין גדר השמחה בזה כשאר יו"ט; דאילו בשאר יו"ט גדר החיוב הוא "והיית אך שמח" - שמחה בלי גבול, ומשא"כ בר"ה, דהוא גדר של שמחה המהולה ביראה ופחד, בבחינת "וגילו ברעדה", ואשר על כן אין אומרים בהם הלל.

[וכעין זה מתאמרא בשם הגר"ח, שהקשה על מה שאמרו בגמ' שאין אומרים הלל משום שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, דאם כן היאך אמרו שיר של יום בר"ה? ותירץ, דדין אמירת הלל שאני, דבעינן לזה שמחה שלמה, ובר"ה, שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, אין השמחה שלמה ואינו זמן מוכשר לומר הלל. ומשא"כ לשיר של יום, דסגי בשמחה סתם ולא בעינן לשמחה שלמה דוקא. והן הן הדברים.

ויש שאומרים בשם הגר"ח בנוסח אחר, והוא, דבאמת אף ר"ה הוי זמן הראוי לומר שירה מצד עצמו, אלא דהוא דין מסויים שלא לומר בו הלל.

ופירש בזה הא דכתיב בתהלים: "שאו זמרה ותנו תוף, כנור נעים עם נבל". דהנה מזמור זה איירי בר"ה, וכדכתיב שם ברישא: "תקעו בחודש שופר, בכסא ליום חגנו". וזהו מאי דכתיב: "שאו זמרה וגו'", לפי שבבית המקדש שפיר אמרו שירה בר"ה עם כל כלי הזמר שהיו במקדש; ומה שאין אומרים הלל בר"ה הוא משום: "כי חק לישראל הוא, משפט לאלקי יעקב"].

ובזה יתיישב עוד מה שכתב במג"א סי' תקצ"ז סק"א, שהמהרש"ל לא אכל דגים בר"ה לפי שהיו חביבים עליו, ורצה למעט תאותו בדבר מסויים. והביא עוד ממגיד מישרים בפרשת נצבים, שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בר"ה. וצ"ע, שהרי לעולם חיוב שמחה מחייב גם אכילת בשר ושתיית יין, ומאי שנא הכא שאינו חייב בבשר ויין? וגם על המהרש"ל תיקשי, שמיעט בשמחתו, ואע"ג שחיוב השמחה הוא חיוב גמור מדינא.

ולהאמור יתיישב שפיר, שהן אמנם איכא חיוב שמחה גם בר"ה, מיהו אינו חיוב שמחה גמור ככל יו"ט, וכלשון הר"מ: "לא ימי שמחה יתירה", ודרגת שמחה זו באמת אינה מחייבת בשר ויין.

שכח יעלה ויבא בבהמ"ז של ר"ה

בשו"ע סי' קפ"ח סעיף ו' איתא, שאם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז של יו"ט והתחיל כבר ברכת הטוב והמטיב, חוזר לראש. וזהו דוקא בכל יו"ט; ואולם ביו