דרשת שבת שובה - בדין חיוב ברכת התורה

בגמרא (ברכות כא.) מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר (דברים לב-ג) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו [כשבא משה לפתוח בדברי שירה, אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן, כי שם ה' אקרא בברכה, אתם, הבו גודל לאלקינו באמן] ע"כ. ובשו"ת שאגת אריה (סימן כד) כתב, דלפי זה אם נסתפק אדם אי בירך ברכת התורה או לא, הגם שקיימא לן (ברכות שם) ספק ברכות להקל, זהו רק בשאר כל הברכות שהם דרבנן, אבל ברכת התורה שמצות עשה מן התורה לברך קודם לימוד התורה, ספיקא דאורייתא לחומרא, וחייב לחזור ולברך מספיקא ע"ש. (עיין במשנה ברורה סימן מז סק"א).

ובשלחן ערוך (או"ח סימן מז-ד) המהרהר בדברי תורה אין צריך לברך, דהרהור לאו כדיבור דמי, כמו שאין יוצאין מצות קריאת שמע אלא בדיבור, והמהרהר לא יצא (מגן אברהם סק"ב).

ולכאורה יש להקשות, דהא דין זה אי הרהור כדיבור דמי, הוי מחלוקת בגמרא (ברכות כ:) רבינא ורב חסדא, רבינא סבירא ליה הרהור כדיבור דמי, ורב חסדא סבירא ליה הרהור לאו כדיבור דמי ע"ש. וכתב בפרי מגדים (פתיחה כוללת ח"ג אות ד) דמדברי השלחן ערוך אין הכרע, ויש לומר דיעבד יוצא בהרהור ולכתחלה צריך לדבר ע"ש. והיינו דכיון דהוי ספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא, ולא יצא בהרהור עד שיוציא בפיו. ואם כן לגבי ברכת התורה דהוי דאורייתא, מצד ספיקא דאורייתא צריכין לומר דהרהור כדיבור דמי, ויש לברך ברכת התורה גם על הרהור, ולמה מותר להרהר בדברי תורה בלי ברכת התורה. וכמו דאמרינן בספק אי בירך ברכת התורה דחוזר ומברך, [וכמו כן בספק בירך ברכת המזון], ולא חיישינן על איסור הוצאת שם שמים לבטלה.

ונראה דלגבי לימוד התורה, כולי עלמא מודו דהרהור לאו כדיבור דמי, ולא יצא מצותה בהרהור, והוא דהמצות עשה של תלמוד תורה יוצא מקרא דושננתם לבניך ולמדתם את בניכם (כמבואר בספר המצות להרמב"ם מצוה יא). ואם כן מצותה בדיבור שיוכל להשמע לאחרים ללמד בהם את הבנים, ואם כן הגם דנימא דהרהור כדיבור דמי, מכל מקום אין שפתותיו נעות וקולו לא ישמע, וגם אם הרהור הוי כדיבור מעליא, מכל מקום בתורה בעינן דיבור של השמעת קול, וזה לא הוי בהרהור כדיבור דמי.

עוד גם זאת, דאיתא במשנה (ברכות טו.) הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, רבי יוסי אומר לא יצא, וטעמו משום דכתיב שמע (דברים ו-ד), השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ואמרו (שם ע"ב) מחלוקת בקריאת שמע דכתיב שמע ישראל, אבל בשאר מצות [בכל הברכות] דברי הכל יצא. ופריך והכתיב הסכת ושמע ישראל (דברים כז-ט), ומשני ההוא בדברי תורה כתיב ע"כ. ופירש בפני יהושע דפסוק זה קאי על לימוד התורה, דחייב להשמיע לאזנו את דברי התורה שלומד ע"ש. ואם כן אף אי נימא דהרהור כדיבור דמי, מכל מקום בתורה בעינן דיבור של השמעת קול, ולא יצא בהרהור. ולפי זה הא דפליגי רבינא ורב חסדא לגבי קריאת שמע אי יוצא בהרהור, אי הרהור כדיבור דמי, היינו רק לרבנן דבקריאת שמע אין צריך להשמיע לאזנו, אבל לרבי יוסי דאם לא השמיע לאזנו לא יצא, לכולי עלמא אין יוצאין בהרהור. (ועיין בשו"ת רבי עקיבא איגר סימן ל).

ובזה יש לדון גם כן במה דפסקינן (סימן מז-ג) דהכותב דברי תורה אף על פי שאינו קורא צריך לברך. ובטורי זהב (סק"ב) הקשה דכתיבה לאו כדיבור דמי, דהא לגבי עדות מצינו מפיהם ולא מפי כתבם, וכיון דגלי לן קרא דכתיבה לאו כדיבור דמי, איך נברך עליה ע"ש. ולפי הנ"ל יש לומר דכתיבה שפיר כדיבור דמי, אמנם אינו דיבור 'מפיהם', ולגבי עדות צריכה להיות 'מפיהם' ולא מפי כתבם (יבמות לא:), אבל בשאר מקומות שפיר יש לומר דכתיבה כדיבור דמי.

ומצינו כיוצא בזה לגבי שבועה, דלכמה פוסקים שבועה בכתב לא הוי שבועה, גם אי נימא דכתיבה כדיבור דמי, מכל מקום בשבועה כתיב לבטא בשפתים, שצריך להוציא בשפתיו (עיין שו"ת רבי עקיבא איגר סימן כט). [שוב ראיתי כן בשו"ת שמן רוקח (ח"ב סימן כז) שכתב כן לגבי עדות ושבועה].

*

והנה בביאור הגר"א (שם) הבין בטעם דאין לברך על הרהור, דקיום מצות תלמוד תורה היא רק בדיבור, וליכא מצוה בהרהור, ועל כן אין לברך על הרהור, דהרהור לאו כדיבור דמי. ועל זה הקשה דהלא נאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א-ח), וזהו בלב כמו שנאמר (תהלים יט-טו) והגיון לבי, ונשאר בצריך עיון ע"ש. [ועיין בביאור הלכה שם].

אמנם בפרי מגדים (סימן מז במ"ז סק"ב) ביאר הטעם שאין מברכין ברכת התורה על הרהור, דאין מברכין ברכה על מצוה שמקיים במחשבה רק על מעשה, וכמבואר בבית יוסף (או"ח סימן תלב) בשם הכל בו, דמברכין על ביעור חמץ, ואין מברכין על ביטול חמץ, אף על גב דהוי מצות עשה מן התורה כל זמן שלא ביער, דאין מברכין על המחשבה רק על דבר שמצותה על ידי מעשה ע"ש. והיינו שגם אי נימא דמקיימין מצות עשה של לימוד התורה על ידי הרהור, והגית בו יומם ולילה, מכל מקום לא תיקנו חז"ל ברכה על מצות שבמחשבה. וביאר בזה טעם שהכותב בדברי תורה אף על פי שאינו קורא צריך לברך (שם סעיף ג). ובטורי זהב (שם סק"ב) הקשה דהא בכתיבה גם כן ליכא אלא הרהור, וכתיבה לאו כדיבור דמי ע"ש. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דבכתיבה יש מעשה, על כן מברכין עליה ע"ש.

ולכאורה נראה דהגם דאין מברכין על מצות שבמחשבה אלא על מעשה, מכל מקום על מצוה שבדיבור מברכין, כמו בברכת התורה או ספירת העומר. ולכאורה יש לומר דהוא משום דעקימת שפתיו הוי מעשה, ושפיר נחשב הדיבור כמעשה. וזהו על דרך שאמרו (בבא מציעא צ:) חסמה בקול [כשהיתה שוחה לאכול היה גוער בה], והנהיגה בקול [בכלאים ואינו אוחז במרדע], רבי יוחנן אמר חייב, עקימת פיו הוי מעשה [והוה ליה לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו] ע"כ.

והגם דמבואר בתוס' (סנהדרין סה: ד"ה הואיל) דהא דעקימת שפתיו הוי מעשה, היינו רק כאשר בדיבור קעביד מעשה, כגון חסמה בקול, שהבהמה שוחה לאכול והוא גוער בה וזוקפת ראשה, והכי נמי עדים זוממין בדיבורייהו עבדי מעשה לחייב הנידון, וכדאמרינן (תמורה ג:) לא תיתני מימר דבדיבוריה עביד מעשה ע"ש. יש לומר דבעשיית מצוה בדיבורו, נחשב כעביד מעשה, שמקיים בדיבור זה מצות ה'. וזהו הטעם דתיקנו ברכה על מצוה שבדיבור, דעקימת שפתיו הוי מעשה.

אך לריש לקיש דסבירא ליה שם דחסמה בקול פטור, דקלא לא הוי מעשה, אם כן עקימת שפתיו לא הוי מעשה, ואפילו הכי תיקנו ברכה על מצוה שבדיבור. צריכין לומר דגם אם עקימת שפתיו לא הוי מעשה, והדיבור לא נחשב למעשה, מכל מקום על מצוה שבדיבור מברכין, גם אי לא הוי כמעשה, והוא מטעם כי באמת על ההרהור היה גם כן ראוי לברך, כיון דיוצא לימוד התורה גם בהרהור, אלא דחכמים לא תיקנו ברכה רק כאשר ניכר לכל שהאדם עושה כעת מצוה, והוא מטעם כדי שלא יהא נראה כאילו מברך ברכה לבטלה, וכמו שתיקנו לברך עובר לעשייתן, ואין לברך עובר דעובר, כדי שיהא ניכר דהברכה קאי על המצוה שעושה כעת. ולכן כיון שמחשבת הלב אינו ניכר לבני אדם, שמהרהר כעת בתורה, לא תיקנו עלה ברכה. אבל כשמקיים מצוה בדיבור, כגון ספירת העומר או כשמדבר דברי תורה, הרי ניכר לכל שעוסק כעת במצות תלמוד תורה, שפיר מברכין. ולכן מברכין ברכת התורה על הכתיבה גם כאשר כתיבה אינו כדיבור, ודינו כהרהור, מכל מקום כולם מכירין שעוסק כעת בתורה, ושפיר מברכין על הדיבור, גם אם עקימת שפתיו לא הוי מעשה.

*

ולפי זה יש לומר דטעם שמברכין על מצוה שבדיבור, כגון ברכת התורה וספירת העומר, לדעת רבי יוחנן דעקימת שפתיו הוי מעשה, יתכן שלא חייבו חכמים ברכה אלא על מעשה, והא דמברכין על מצוה שבדיבור, דגם דיבור הוי מעשה. ולדעת ריש לקיש דעקימת שפתיו לא הוי מעשה, תיקנו חכמים לברך גם על מצוה שבדיבור, כיון שכבר יצא מגדר הרהור, וניכר לכל שמברך על מצוה.

אמנם אכתי יש לדון גם לרבי יוחנן, דבברכת התורה לא שייך לומר דמברכין משום דעקימת שפתיו הוי מעשה, והוא לפי מה שכתב באסיפת זקנים (בבא מציעא מג:) בשם תוספות שנייץ, שהקשה בהא דקאמר (זבחים כט:) דהא דמחשב בקדשים לוקה, אתיא כרבי יהודה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע"ש. והא מלקות ליכא רק בהתראה, כאשר מוציא מחשבתו בדיבור, ומעידין עדים שעבר על התראתו, ואם כן עקימת שפתיו הוי מעשה. ותירץ דלא שייך לומר עקימת שפתיו הוי מעשה, כיון דמהני גם במחשבה ע"כ. ואם כן בשלמא מה שמברכין על ספירת העומר שהוא מצוה בדיבור, שפיר יש לומר דכיון דאין יוצאין מצות ספירה בהרהור, על כן עקימת שפתיו הוי מעשה, ושפיר מברכין עליה, אבל בלימוד התורה דיוצאין מצותה גם בהרהור, אם כן לא הוי עקימת שפתיו מעשה, והיאך מברכין על הדיבור. ועל כרחך צריכין לומר דגם לרבי יוחנן טעם חיוב ברכה על דיבור, אינו מצד דעקימת שפתיו הוי מעשה, אלא כיון שכבר יצא מכלל הרהור לידי דיבור, דניכר לכל דהברכה קאי על מעשה שעושה כעת, שפיר מברכין על הדיבור כמו על המעשה, ורק בקיום מצוה בהרהור לא מברכין.

אך אכתי תקשה מביטול חמץ דאין מברכין עליה, משום דאין מברכין על הרהור, והשבתה סגי בלב, דלפי זה אם יבטל החמץ בפה ויוציאנו בפיו יצטרכו לברך, ובאמת אין מברכין על ביטול חמץ גם כאשר מבטל בפיו ואומר כל חמירא. ומאי שנא מתורה, דמהרהר אינו מברך, אבל כשמוציא בפיו דניכר על מה קאי הברכה מברכין, ולמה בביטול אין מברכין גם כאשר מוציא הביטול מפיו.

ונראה לחלק כי ביטול חמץ עיקר מצותה בלב, וכמו שאמרו (פסחים ז.) מבטלו בלבו, לדעת רש"י מדכתיב תשביתו, אלמא השבתה בלב (שם ד:), ולדעת התוספות ביטול מטעם הפקר שיצא מרשותו, ולגבי חמץ סגי בגילוי דעת דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגויה, וסגי בהפקר בלבו (ר"ן שם ב.), ומה שמבטלו בפה אין בזה שום הוספה למצוה, לכן גם כשמוציא הרהור לבו בפיו שמבטל החמץ, לא תיקנו על זה ברכה, כיון דעל עיקר המצוה לא שייך ברכה, שמצותה בהרהור, שאינו ניכר לאחרים שמקיים כעת מצוה. אבל בלימוד התורה דעיקר המצוה היא בדיבור, ושננתם לבניך ודברת בם, גם אי עקימת שפתיו לא הוי מעשה, מכל מקום זהו עיקר מצותה, וכיון שניכר לכל קיום מצותו, תיקנו ברכה על עיקר המצוה, אך כאשר מקיים המצוה רק בהרהור, שאינו ניכר קיום מצות ה', לא תיקנו עלה ברכה.

ויש לבאר יותר לחלק בטעם שמברכין ברכת התורה על הדיבור ולא בהרהור, ובביטול גם על הדיבור אין מברכין, כי מצות תלמוד תורה 'מן התורה' הוא רק בדיבור, וכמו שנאמר ושננתם לבניך ודברת בם, ומצוה זו לא יוכל לצאת בהרהור, כיון דהרהור לאו כדיבור דמי, אלא שניתוסף מצוה 'מדברי קבלה' והגית בו יומם ולילה, להרהר בדברי תורה. ואם כן ברכת התורה שמצותה מדאורייתא, אינה אלא על דיבור בדברי תורה, אבל על הרהור בתורה שהיא מצוה מיוחדת מדברי קבלה, לא תיקנו עליה ברכה, כי חכמים לא תיקנו ברכה על הרהור. מה שאין כן מצות ביטול חמץ, שמצותה בלב, דמבטלו בלבו ודיו, אשר על מצוה זו לא תיקנו ברכה דהוי בהרהור, על כן גם אם מבטלו בפה, לא הוסיף במצוה כלל שום דבר, דהמצוה היא בלב, על כן לא תיקנו ברכה גם כאשר מוציאו בדיבור, כי הדיבור הוא רשות ואין בה מצוה.

*

והנה ביאור דברי התוספות שנייץ, דבדבר דמהני גם במחשבה לא שייך לומר עקימת שפתיו הוי מעשה, ולכן המפגל בדיבור הוי לאו שאין בו מעשה, וכמו כן ביטול חמץ בפה הוי רק כהרהור וכנ"ל, יש בזה שני ביאורים, בשו"ת קול אריה (סימן ו) ביאר, דכיון דמהני בלב, ואם כן משכחת לה בלא עקימת שפתיו, ממילא לא הוי עקימת שפתיו מעשה, כמו דאמרינן (סנהדרין סה.) שאני מגדף דישנו בלב, ולא שייך עקימת שפתיו הוי מעשה רק אם הדיבור הוא לצורך, אבל אם הדיבור הוא שלא לצורך, הוי הדיבור אך למותר, ולא הוי בעקימת שפתיו מעשה ע"כ. ולפי זה גם אם חלות הפיגול תהא בדיבורו דייקא, מכל מקום דיבור זה קליש ולא הוי כמעשה, כיון שאין צריכין לדיבורו.

אמנם בשו"ת אבני ציון (ח"א סימן כ) ביאר הכוונה באופן אחר, דבהיות שאין אדם מדבר או עושה מעשה אלא אם כן גומר במחשבתו קודם, אם כן אף במפגל בדיבור, הרי כבר נאסר הקרבן במחשבתו שקדמה לדיבורו, ואם כן כשאומר בפיו לא מתעביד שום מעשה בדיבורו, שהקרבן כבר נתפגל קודם שהוציאו בדיבור. וכמו כן לענין ביטול חמץ, כיון דמהני במחשבה, אם כן נתבטל החמץ במחשבתו קודם שבטלו בפיו. וחלות הפיגול או הביטול לא נעשה בפיו כלל, אלא במחשבה שקדמה לו, ועל כן גם אי נימא שעקימת שפתיו הוי מעשה בכל אופן, שהדיבור הוי מעשה, מכל מקום כאן הדבר חל במחשבה שקדמה להמעשה ע"ש.

ויש להוסיף עוד, דגם אם יצוייר שלא קדמה המחשבה להדיבור, אלא המחשבה והדיבור היו באים כאחד, וחלות הפיגול או הביטול נעשה רק בעת דיבורו, עם כל זה כיון דזה חל גם במחשבה, על כן חלק המחשבה בעת דיבורו מביאה חלות הדבר ההוא, ולא עקימת שפתיו, ולכן לא הוי כמעשה.

*

ובזה יתבאר גם כן הטעם דמברכין על מצות שופר, דהנה במצות תקיעת שופר של ראש השנה נחלקו הפוסקים אם המצוה היא רק בשמיעת קול שופר לחוד, או דגם עצם פעולת התקיעה היא גם כן חלק מהמצוה, כמבואר בבית יוסף (ריש סימן תקפה) דרבינו תם כתב שיש לברך על תקיעת שופר, משום דעשייתה היא גמר מצותה. ובטור כתב, קודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר, ולא לתקוע, דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשמיעה וכו' ע"ש. וכן הוא דעת הרמב