לב מי לא יתעורר בתקופה המיוחדת הזו שבין ראש השנה ליום הכיפורים? כל האוויר מתמלא באווירה של מסורת וקודש, וכל לב יהודי באשר הוא מרגיש רצון עז לקרבת ה'. יהודים רבים עושים חשבון נפש, מתחרטים על העבר ומבקשים לפתוח דף חדש. זוהי באמת תקופה יקרה מפז, אך היא גם מציפה שאלה נוקבת: כיצד קורה שכל כך הרבה יהודים, שלכאורה מרגישים רחוקים מתורה ומצוות, מגיעים בהמוניהם לבית הכנסת ביום הכיפורים? הרי הניסיון אותנו אחרת. כאשר הקב"ה פנה לאדם הראשון לאחר החטא בשאלה "איכה?", תגובתו של אדם הייתה להתחבא. הוא ברח מהאחריות. קשה לאדם להתמודד עם חולשותיו, וכשמוכיחים אותו ומראים לו את חטאיו - הוא בדרך כלל בורח מהם. על פי היגיון זה, היינו מצפים שמי שאינו מקפיד על שמירת שבת או צניעות ביומיום, ידיר את רגליו מבית הכנסת. הוא היה עשוי לומר לעצמו שה' עזב אותו והוא עזב את ה', ואין לו יותר תקווה. לכאורה, המפגש עם יום הכיפורים היה אמור לעורר ריאקציה של ריחוק. כיצד בכל זאת אנו עדים לתופעה המפע ימה שבה בתי הכנסת עולים על גדותיהם והכבישים ריקים מרכבים?
היה מי שאולי היה מנסה להסביר זאת מתוך השוואה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, לדתות אחרות. אצל הנוצרים, למשל, אדם יכול להתוודות בפני הכומר, לשלם כסף, ולהמשיך בחטאיו כאילו הכומר "כיפר" עליו. אך אנו יודעים שביהדות המצב שונה לחלוטין. היהדות מושתתת על אחריות אישית וטהרה פנימית. אנו לא פונים לאל-אדם אחר שישא את עוונותינו. כל יהודי שניגש לבית הכנסת יודע שה' הוא אל אמת שאינו מעלים עין, אלא דורש מאיתנו חרטה כנה וקבלה אמיתית לעתיד. ובכל זאת, יהודים באים, ובמספרים עצומים.
התשובה לתעלומה הזו טמונה בהבנת מהותו האמיתית של יום הכיפורים. העניין המרכזי ביום הזה אינו החטא עצמו. לאורך התפילות אנו מתוודים שוב ושוב: "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי". העיסוק החוזר ונשנה בפגמים שלנו היה אמור להרחיק אותנו, אך הנקודה הפנימית של יום הכיפורים אינה ה"חטאנו", אלא ה"לפניך". מה שמושך את ההמונים זו ההרגשה של לעמוד "לפני ה'". יהודים מרגישים שגם אם חטאו, הם באים לעמוד מול פני ה' יתברך. זהו צורך קיומי של הנשמה הישראלית להרגיש את קרבת ה'. יש לדעת שאצל כל יהודי, עמוק פנימה, קיימת תמיד כמיהה לקרבת ה'. הרהורי תשובה מלווים אותנו כל השנה, גם ברגעים של נפילה. הדבר מתעצם שבעתיים בתקופה זו של עשרת ימי תשובה, שעליהם נאמר "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב". הקב"ה קרוב כעת מתמיד, והנשמה מרגישה זאת. אנו רואים זאת כיום בתופעה היסטורית שלא ראינו מאז קום המדינה: המונים שאינם שומרים מצוות גודשים את בתי הכנסת והכותל בסליחות. הם מרגישים מעין מגנט קדוש שמושך אותם, וזהו צמא טהור לקרבת ה'. הרצון הזה לקודש כרוך בקשר הדוק עם הרצון לאחדות, שכן אין השראת שכינה ללא חיבור ושלום בין אדם לחברו. זו הסיבה שאנו מבקשים סליחה גם זה מזה; האווירה המיוחדת בעם מאפשרת לשבור את חומות הבושה והכעס ולפייס את החבר, כי כולם יודעים שזוהי שעת רצון של פיוס.
המציאות המרגשת הזו מטילה עלינו אחריות כבדה. בתי הכנסת צפויים להיות מפוצצים. עלינו להיערך מראש להכין כיפות בכניסה, לדאוג לכיסאות נוספים, ולוודא שדלתות בית הכנסת פתוחות לרווחה עם שלט מאיר פנים המכריז שכולם מוזמנים. מעבר להכנה הפיזית, חובה עלינו להציב אדם מיוחד בכניסה מעין סדרן שיקבל את הבאים בחיוך, יחלק מחזורים וסידורים, ויראה במדויק באיזה עמוד אנו אוחזים. מה הסיבה שההמונים נוהרים? תארו לכם יהודי שנשמתו משכה אותו למקום, והוא מרגיש אבוד ולא רצוי כי אינו יודע למצוא את העמוד בסידור ואיש לא ניגש אליו. עלינו לתת להם תחושה שהם אהובים ושייכים, לא רק ביום הכיפורים אלא בכל ימות השנה.
דוגמה מובהקת להתעוררות נפלאה זו אנו רואים בתפילות ההמוניות ברחבי הארץ, כמו התפילה של ארגון "ראש יהודי" בגן מאיר, הנערכת כמובן בהפרדה כהלכה. אלפים באים לשם, וישנו תמיד צורך אדיר בסדרנים ומתנדבים (מוזמנים להתנדב בטלפון במודעה). הם באים כי הנשמה הישראלית רוצה לבוא לידי ביטוי גם בלב תל אביב. גם שם אנשים חשים קשר עמוק לבורא עולם, למרות שביומיום הדבר לא תמיד ניכר לעין. ביום הקדוש הזה הנשמה מתעוררת ואין מקום לפוליטיקה, מחלוקות או פילוגים. כולנו עם אחד, עם נשמה אחת וה' אחד. ברגע שאנו משכילים להתאחד סביב המשותף הפנימי שלנו - הנשמה שלנו והקב"ה - מתעוררים רחמי שמיים. מתוך האחדות הזו נזכה כולנו למחילה אמיתית מה' ולגאולה השלמה במהרה בימינו.