סמיכות לראש השנה תשל"ד (1973), ממש פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נסעתי מישראל לניו יורק כדי להשתתף בחתונת אחי, ובעודי שם, זכיתי להיכנס ליחידות עם הרבי.
לפני היחידות, הורה לי הרב לייבל גרונר, מזכירו של הרבי, לכתוב את בקשותיי על פתק שיוגש לרבי מראש, וכך עשיתי. כתבתי שאני נשואה ואם לילדים, שאני מלמדת בבית ספר חב"ד בלוד, וכי ילדיי נמצאים במעון יום שעלותו גבוהה מהמשכורת שאני מרוויחה. רציתי לקבל את עצת הרבי האם עליי לעזוב את עבודתי ולהישאר בבית עם ילדיי, במקום ללוות כסף מדי חודש כדי לגמור את החודש?
כאשר נכנסתי לחדר הרבי, ראיתי על שולחנו ערימה גדולה של מכתבים. הרבי שלח את ידו לתוכה ושלף מתוכה את הפתק שלי, מבלי שנראה כאילו הוא מחפש אותו, קרא אותו במהירות, ואז השיב על שאלתי בדברים הבאים:
"אני רואה שאת מלמדת את ילדי ישראל בבית הספר של רשת 'אהלי יוסף יצחק', הקרוי על שם חמי הקדוש", פתח ואמר. "בנוגע לחינוך ילדי ישראל, יש לדעת שזהו הצינור לברכות בגשמיות וברוחניות לך ולמשפחתך לדורי דורות".
אחר כך חזר הרבי על אותן המילים שוב, וחשתי שהיחידות הסתיימה.
רק אחרי שיצאתי החלו דברי הרבי לחלחל בי. חשבתי לעצמי: הרבי אומר לי שעבודתי בחינוך ילדים היא צינור לברכות. אם כן, ברור שיש לפניי רק דרך אחת - להמשיך לעבוד. התקשרתי לבעלי, מאיר, ולאחר שסיפרתי לו את דברי הרבי, הוא הסכים עם החלטתי.
אולם, לפני שהספקתי לחזור לישראל, פרצה מלחמת יום הכיפורים, והידיעות שהגיעו אלינו לא היו טובות.
בעלי גויס ליחידה קרבית בהתראה קצרה, ומאחר שעדיין הייתי בניו יורק, הוא פיזר את ילדינו בין השכנים והקרובים. נמסר לי שהוא נשלח לקו החזית באיסמעיליה שבמצרים, אך זה כל מה שידעתי. מיהרתי לבקש מהרב גרונר יחידות נוספות עם הרבי, אך הוא לא הצליח לקבוע לי אחת, מאחר שרק כמה ימים קודם לכן נכנסתי אל הרבי. אולם, לאחר שפרצתי בבכי, הוא הציע שאמתין מחוץ לחדר, וכשהרבי ייצא אבקש ברכה עבור בעלי.
ליבי הלם בחוזקה, אך אזרתי אומץ לגשת אל הרבי כשעבר לידי, ולבטא את בקשתי. תגובת הרבי הייתה, "כשתחזרי לארץ הקודש, תמצאי שכל יקירייך בריאים ושלמים. הקפידי להישאר עמי בקשר ולעדכן אותי בבשורות הטובות. את יכולה להתקשר אליי בשיחת גוביינא".
הוא אמר זאת שלוש פעמים - פעם באנגלית, פעם ביידיש ופעם בעברית - וידעתי שדבריו יתגשמו. רעדתי מהתרגשות, כי הייתי בטוחה שזה יקרה בדיוק כפי שאמר. וכך אכן היה.
התקשיתי להשיג כרטיס טיסה חזרה לישראל, מאחר שכל הטיסות הוקצו לחיילים חוזרים, לרופאים ולאנשי צוות חיוניים אחרים. התחננתי בפני חברת התעופה - סיפרתי להם שבעלי נמצא בקרב ושאין לי מושג היכן ילדיי - והם הרשו לי לעלות למטוס, אך אמרו שמחוסר מקום אצטרך לשבת על הרצפה.
ברגע שעליתי למטוס, אחד החיילים ויתר לי על מקומו, וסיפרתי לכל הנוסעים האחרים מה אמר לי הרבי. אני מאמינה שדבריו עודדו אותם מאוד, אפילו את אלו שלא היו דתיים. כל הגברים שנכחו שם חבשו כיפות - ומי שלא הייתה לו כיפה כיסה את ראשו במפית - והמטוס כולו הפך לבית כנסת גדול שבו נישאת תפילה. היה זה מדהים ומרגש מאוד לראות זאת.
בשלב מסוים, המטוס החל לזגזג בשמיים, מאחר שנתקלנו בקרב אווירי בין מטוסינו למטוסים מצריים. הייתי מפוחדת כל כך ופרצתי בבכי, אך אחד החיילים אמר לי, "למה את בוכה? הרבי שלך אמר לך שהכול יסתדר בשלום עבורך ועבור יקירייך". התזכורת הזו הרגיעה אותי.
כאשר נחתנו, שדה התעופה היה חשוך לגמרי, ולא הייתה שום תחבורה ציבורית - הכול הוקדש למאמץ המלחמתי. אך הצלחתי להגיע הביתה, ואיתרתי את ילדיי.
המלחמה נמשכה כמעט שלושה שבועות. כשאבק הקרבות שקע, אף שחיילים ישראלים רבים נהרגו ונפצעו, בעלי חזר הביתה בריא ושלם, בדיוק כפי שהרבי אמר. כבקשת הרבי, הקפדתי להתקשר לניו יורק כדי לדווח שהכול בסדר עם משפחתי.
לאחר המלחמה חזרתי ללמד והמשכתי בעבודתי החינוכית. כיום אני כבר שלושים וחמש שנה מורה ברשת "אהלי יוסף יצחק". מעולם לא רציתי לחסום את הצינור שהביא ברכות לי ולמשפחתי. נכון, היו קשיים כלכליים בהתחלה, אך לאחר זמן, משכורתי גדלה ולא נזקקתי עוד ללוות כסף כדי לשלוח את ילדיי למעון יום. ראיתי את הברכות הולכות וגדלות משנה לשנה. ראיתי את ילדיי גדלים, מתחנכים, מצליחים בנישואיהם ובגידול ילדיהם. ראיתי את ברכת הרבי פועלת מדור לדור.
כיום אני אומרת לכל מי שעובד בשדה החינוך, "אתם עושים דבר עצום; זה הדבר החשוב ביותר בעולם. ילדינו הם האוצר היקר ביותר שלנו, והם נמצאים בידיכם".
מסיבה זו, מעולם לא פרשתי לגמלאות. אנשים אומרים לי, "מה? בגילך, את עדיין עובדת? מאיפה יש לך את הכוח?" ואני משיבה, "אני עושה זאת בשביל הברכה ובשביל השמחה שזה מיסב לי".
כיום אני מתגוררת בנוף הגליל, שם אני משמשת מנהלת בית הספר העל יסודי לבנות. הבנות מגיעות באוטובוסים מכל האזור, והן כה שמחות להגיע, כה מרוצות מבית הספר - החינוך הטוב, המורות טובות, האווירה הטובה. בית הספר שלנו אף זכה בפרס אזורי להצטיינות. אני באמת רואה את ברכת הרבי ממשיכה לזרום סביבי גם אחרי יותר מארבעים שנה.
זלטה (פריימן) הרצל היא מחנכת ותיקה שעסקה בחינוך למעלה מחמישים שנה. בעלה, מאיר, נפטר בשנת תשנ"ו (1995). היא נישאה בשנית לרב ישעיהו הרצל, רבה הראשי לשעבר של נוף הגליל, שם היא ליוותה את הקמתו של בית הספר החב"די העל־יסודי לבנות, שאותו ניהלה במשך עשרים שנה. היא רואיינה בחודש אייר תשע"ה (2015).
לזכות אבינו היקר הרב יעקב שי' מינסקי ולעילוי נשמת אמנו היקרה מרת שיינא באשע בתיה ע"ה הוקדש ע"י בנם ר' שניאור ויוכבד שיחיו מינסקי