הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא
מסופר על גביר אחד, שהיה לו בן יחיד חולה וכל הרופאים נלאו למצוא תרופה למחלתו, עד שבא פרופסור גדול אחד והצליח לרפאותו, והזהיר את אביו להשגיח על בנו יחידו, שלא יבוא שום מאכל שמן לתוך פיו, כי בנפשו הוא. ויהי היום, והאב היה מוכרח לנסוע לעיר אחרת לרגל מסחרו, וציוה לאמו להשגיח על הבן כפי הוראת הרופא. והנה כשאמו ישבה אל השולחן לאכול ארוחת הצהריים, עלה ריח הבשר באפו של הבן וניגש אל השולחן וחטף חתיכת בשר שמן, תחב אותה אל פיו ונס החוצה. מאליו מובן שתיכף חלה הבן שוב, וכששב האב מדרכו מצאהו מפרפר בין החיים והמוות. רץ האב אל הפרופסור ובקול בוכים התחנן לפניו, להציל את בנו יחידו מרדת שחת, וקפץ ונשבע שלא יסע עוד לרגלי מסחרו, ושישגיח בעצמו על בנו. בעמל רב עלה בידי הפרופסור להסיר מעל הבן הנחמד סכנת המוות, ובהגיע עת דודים ואביו עשה סעודת מרעים לבני משפחתו, גירש את בנו מהאולם הגדול ששם ישבו האורחים ליד שולחנות ערוכים, האורחים בקשו להרשות לו הישיבה אצל האורחים. ורק האב היה היחיד שידע טעמו של דבר.
כן הוא הענין עם הנהגת השם יתברך את העולם, יש שהוא מגרש מחדר האוכל דוקא את הצדיק לטובתו, ואם כי אין אנו מבינים את הנהגתו, אבל אנו מאמינים בלב שלם, שהוא לטובתו, כי צדיק וישר הוא ואל לנו להתרעם חלילה על הנהגתו.
(בשם ה"חפץ חיים הקדוש זיע"א)
