ערבוב השטן ע"י חיבוב המצוות
מתוך דרשה אצל סעודה הכנסת ספר תורה ר"ח אלול תשפ"ו
יש להתבונן בדברי חז"ל (מנחות ל.) אמר רב גידל, כל הקונה ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק, ואם כתבו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני.
וצריך להבין מה עומק הענין בזה, ונראה לבאר על פי מה שמצינו אצל רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו, כאשר יצאו מן המערה וראו בני אדם עוסקים בחיי שעה ומניחים חיי עולם, כל מקום שנתנו בו עיניהם מיד נשרף.
ומה הביא לבסוף מנוחה לנפשו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, ולאחר מכן אף לרבי אלעזר ? דבר אחד חביבות.
כאשר ראה רבי שמעון אותו זקן רץ בערב שבת ובידיו שני בדי הדס לכבוד שבת, ואמר: "ראו כמה חביבין מצוות על ישראל" נתיישבה דעתו.
נמצא, שיסוד קיום העולם אינו רק עצם עשיית המצוות והעסק בתורה, אלא החביבות שבה, אותה חביבות גלתה לרבי שמעון שיש קיום לעולם, שאין הדרך להחריבו מתוך תביעה של "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה", אלא לראות את האהבה והחביבות שבהן ישראל מקיימים את מצוות קונם.
אחיי היקרים! מהו ראש השנה? הרי בראש השנה כמעט שאין מזכירים תשובה בפירוש.
אמרו חז"ל: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן, ומבואר בדברי הראשונים, שכאשר השטן רואה את חביבות המצוה של ישראל, הוא נבהל ומתערבב. כמ"ש רש"י (ר"ה טז: ד"ה כדי לערבב) "מתוך שרואה שישראל מחבבין את המצות". ועיין בפנים יפות (סוף פר' ויקרא) שמפרש כן בדברי רש"י.
ראש השנה הוא שורש השנה כולה, שורש כל חיותנו. "לדוד ה' אורי", קבלת מלכות שמים, ומהו שורש כל זה? חביבות.
השטן מסוגל לעמוד כנגד דברים רבים, אך כנגד חביבות המצוה אין בכוחו לעמוד. כאשר יהודי מקיים מצוה מתוך תשוקה, אהבה ושמחה, שם נשבר כוחו של השטן.
***
מסופר (מאמר מרדכי מהרה"ק ר' מרדכי חיים מסלונים זי"ע ח"ב עמוד שלה) שהרה"ק רבי שמשון מאוסטרופולע אמר: שפגש פעם בחודש אלול את ה'בעל דבר', והיו פניו רעים. ושאלו: למה נפלו פניך. ענה לו: למה זה לא יפלו פני כאשר כל יגיעתי בכל השנה להכשיל את ישראל יורדת לטמיון - בימים אלו בהם שבים ישראל בתשובה שלימה.
פגע בו שוב והנה פניו צוהלות. לשאלתו, הרי אנו עדיין בעיצומם של ימי התשובה ומה נשתנה. אמר לו: וכי סבור אתה שאשקוט ולא אעשה כלום ?! עליתי וטענתי לפני בית דין של מעלה, על כך שכל יגיעתי הוא לריק. ונתנו לי רשות לנקוב חור בספינה המביאה את האתרוגים למדינות אלו - להכשילם שלא יוכלו לקיים את מצוות החג.
בימי חג הסוכות פגע בו בשלישית, והנה עתה חשך משחור תארו. ושאלו: וכי לא עלתה בידך מזימתך ? וענהו: מוטב שלא תשאלני איזה אסון המטתי על עצמי בכך. כי על ידי חדירת המים לספינה, נפסלו כמעט כל האתרוגים, אך אי אלו מהם נותרו לפליטה. בכל עיר בישראל, חפצו הקהל שיהיה על כל פנים אתרוג אחד כשר בעיר עבור כל בני הקהילה. וכמובן זכו בזה אותן הקהילות שהרבו במחיר. ולכן בכל עיר ועיר, פזרו כל בני הקהל ממונם על זה. והגדילו לעשות הנשים, שמכרו תכשיטיהן למטרה זו.
אדרבה! דווקא משום שלא היו אתרוגים, נתגלתה חביבות המצוה של ישראל במידה שלא נראתה קודם לכן, יהודים מכרו את אשר להם כדי להשיג אתרוג, קהילות משכנו את רכושן, אנשים נסעו וטרחו לילות שלמים כדי לזכות לנענע אתרוג אפילו רגע אחד קודם השקיעה.
חביבות המצוה - היא שהחריבה את עצתו.
מבואר במדרש ובראשונים (עיין בר"ן סוף מס' פסחים) שבני ישראל היו מונים בכל יום: היום יום אחד, היום שני ימים, מתי כבר נזכה לקבל את התורה? זו הייתה ספירה של כיסופין, אהבת התורה.
וכאשר חסרה האהבה הזאת, אפשר לקיים מצוות ובכל זאת לא לעמוד בניסיון.
שמעתי מיהודי אחד, אשר רבים הכירוהו, על בני משפחתו שנסעו לאמריקע עוד בהיותם באונייה כבר השליכו מעליהם את עול היהדות.
כאשר הגיעו לאמריקע היו שטענו: פיקוח נפש הוא ; מוכרחים לעבוד בשבת, שאם לא כן אין במה לפרנס את הילדים. אפשר להבין את הנסיון הקשה ?
אבל באוניה, קודם שהגיעו לשם, עדיין לא היה אותו פיקוח נפש.
אלא מה היה חסר? האהבה.
המצוות היו, אך החביבות לא הייתה במידה הראויה.
וזו היתה אחת מגדולותיו של רבנו הקדוש, "רוח אפינו משיח ה'" להחזיר ולהחדיר בלבבות את אהבת התורה.
כל אחד מרגיש בשמחת ספר תורה התרוממות מיוחדת, גם אם אינו יודע להסבירה. מהו השמחה הזאת? האות שלי בספר התורה, כידוע שיש לכל אחד אות בתורה כאשר האריכו הספרים הק', הקשר שלי לתורה, ובעיקר אהבת התורה.
***
השרת: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה.
ומה אירע לאחר מכן?
"נעשה ונשמע."
בתוך ארבעים ותשעה יום נעשו ראויים לקבלת התורה. כיצד? געגועים.
שמעתי מראש ישיבת בריסק הגאון ר' אברהם יהושע סאלאווייציק שליט"א מעשה נורא.
כידוע, בימי המלחמה היה למרן הגרי"ז מבריסק בווארשא אתרוג, יהודים עמדו בתור יומם ולילה כדי לזכות לקיים בו את המצוה.
הגרי"ז עצמו החמיר ולא בירך על אותו אתרוג, מחמת ספק שהיה לו בכשרות הערבות.
כאשר הגיע הגאון רבי מנחם זעמבא הי"ד, עוד בטרם הספיק הרב מבריסק לומר לו דבר, אחז רבי מנחם באתרוג ובירך "שהחיינו" בהתלהבות עצומה, עד שקול ברכתו הרעיד את כל הסביבה.
אמר לו הרב מבריסק: "רבי מנחם, הרי ידוע לכם שאני עצמי איני מברך על אתרוג זה".
השיב רבי מנחם: "והאם ראה הרב את הבאמבעס ? בדרכי לכאן נפלו באמבעס מכל עבר"!
אמר לו הרב מבריסק: "וכי על הבאמבעס אתם מברכים"?
השיב רבי מנחם: "לא על הפצצות, אלא על כך שזכיתי להגיע לכאן בחיים ולקיים את המצוה, על כזה ודאי ראוי לומר שהחיינו"!
זהו חביבות המצוה. וזהו ראש השנה.
ראש השנה הוא אור של מלכות שמים, עומדים ואומרים כביכול "רבונו של עולם, אוהב אני אותך, אוהב אני את מצוותיך, רצוני לעשות רצונך, זוהי חיותי".
כאשר יש ליהודי הרגשה זו, הרי הוא נוגע בעצם עניינו של ראש השנה.
ומהו השמחה שאנו שמחים בשמחת התורה?
בשמחת התורה מתגלה הקשר שבין הקב"ה לישראל, והקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים.
"ואהבת את ה' אלקיך" אמרו חז"ל: "שיהא שם שמים מתאהב על ידך; שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו, אשרי פלוני שלמד תורה, אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה, ועליו הכתוב אומר: ישראל אשר בך אתפאר". התורה מביאו לאהבת ד' - שיהא שם שמים מתאהב על ידו.
השמחה בבית המדרש.
האם אפשר לתאר תשוקה כזאת? היה מרגיש שחסרות לו תפילות שמונה עשרה מלפני שנים, ואינו יכול להשלים עם החסרון הזה.
מדי דברי זכור אזכרנו על הזכיה שהיתה לי ללמוד ביחד עם ר' יוסף פרישמאן ז"ל שהתגורר בספרינג היל.
כשהגיע לגיל בר מצוה לא היה בידו כסף לקנות תפילין, ולא היה מי שידאג לכך.
הלכה דודתו, שהייתה אחותו של הרב ראבינוב זצ"ל, ומכרה את תכשיט הזהב היחיד שהיה לה - שעון זהב - ובכסף קנתה לו זוג תפילין.
אתם רוצים להבין כיצד זכינו לראות בלונדון של היום קהילה מפוארת כזאת, בלי עין הרע?
מי בנה את כל זה?
אשה פשוטה שמכרה את שעון הזהב היחיד שלה כדי שיהיו לנער יהודי תפילין!
וכן שמעתי מרבי בערל שטערנליכט, כאשר הגיע לבר מצוה, מי הביט עליו? מי דאג לקנות לו תפילין ? מי נתן לו תיק לתפילין?
הרבנית אשכנזי ע"ה [אשת האדמו"ר מסטאניסלאוו הגה"צ ר' משולם זצ"ל] תפרה במו ידיה את תיק התפילין עבורו.
לא הלכו לחנות לבחור מתוך מבחר גדול של תפילין בייטלעך, הייתה מסירות, הייתה חביבות.
והכרתי גם את רבי עובדיה שטראקס, אחיו של רבי שלום, הוא נעשה בר מצוה בתנאים הקשים ביותר ברוסלאנד, אמר לו אביו: "עובדיה, כאן אינך יכול להניח תפילין. אנשי השלטון עוקבים אחר כל נער המגיע לגיל בר מצוה לראות אם יניח תפילין".
הושיבו אביו על העגלה ושלחו לגרוזיא, ומאז לא ראה עוד את אביו ואת אמו.
בצוואתו כתב - כפי שסיפר לי בנו - שמעולם לא החסיר יום אחד מהנחת תפילין.
כאשר רדפו אחריו אנשי השלטון, היה בורח אל תוך היער, למקום שאף הם פחדו להיכנס אליו מפני הזאבים שהסתובבו שם.
ולשם מה נכנס? "כדי להניח תפילין".
שמעתי מהמרא דאתרא הגרמח"א פאדווא שליט"א, מתורך בריות גופא ונהורא מעליא, שבקהילה קיימת תקנה שאין קוברים עם הנפטר חפצים שונים.
יש אדם שחושב שאם יקברו עמו חפציו, זיין קאר, יעלה עמה הישר לגן עדן...
אבל על תפיליו של רבי עובדיה אמר הרב פאדווא: "את התפילין שלו אפשר להניח עמו בקבר, כי התפילין הללו יעלו ויעידון ויגידון לפני הקב"ה: רבונו של עולם, ראה יהודי! ראה תשוקה! ראה אהבה"!
זו החביבות שעליה עומדת היהדות.
ומכוחה יש לנו היום לונדון של תורה, יהודים יראים ושלמים ואברכי כולל.
זהו יסוד שמחת ספר תורה.
***
"עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים."
מה עניינם של "חוצות ירושלים?" מדוע השמחה יוצאת אל הרחוב?
לעומת זאת, הקונה ספר תורה כשהוא כבר כתוב ומוכן, אף שבוודאי קיים מצוה גדולה, מכל מקום הרי הוא "כחוטף מצוה מן השוק" המצוה באה לידו בלא אותה טרחה מיוחדת המגלה את עומק האהבה והכיסופין. חסרה כאן אותה חביבות שהתגלתה בסיני, חביבות שבכוחה להפוך את קיום המצוה לקבלת התורה מחודשת.
כי אינו דומה ספר תורה הבא לאדם מן המוכן, לספר תורה שנכתבו אותיותיו מתוך מסירות, יגיעה ותשוקה. זהו ענין אחר לגמרי: לא רק קיום מצות כתיבת ספר תורה, אלא גילוי של אהבת התורה, וכאילו קיבלה עתה מחדש מהר סיני.
***
הרי אנו בגלות, והרחוב הוא המקום שבו מצויים הניסיונות הקשים ביותר, לכאורה מקומה של הקדושה בבית המדרש.
אמנם זכריה הנביא אומר: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים."
כאשר מתגלה שורש התורה ושורש הגאולה, הקדושה אינה נשארת רק בתוך בית המדרש, היא פורצת גם אל הרחובות.
ואז ישירו וירקדו גם ברחובות. "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". מדוע נקראת התורה "שירה?"
הרי לכאורה היה ראוי לומר: "כתבו לכם את התורה."
יש בזה מחלוקת גדולה בדברי הראשונים אם הכוונה בפרט לשירת האזינו או לתורה כולה, אבל הנקודה הפנימית היא שהתורה היא שירה.
ועוד נקודה אחת.
התורה היא ניגון. התורה היא חביבות. התורה היא מתיקות. התורה שרה מתוך האדם.
מתי אדם שר?
אדם יושב ולומד מתוך מתיקות, ופתאום הוא מבחין שהוא מנגן.
שואלים אותו: מה אתה שר? והוא עצמו אינו יודע.
זה שר מעצמו.
וכן בתפילה. אדם מתפלל תפילה ערבה ומתוקה, מדבר עם בוראו, ולאחר התפילה, כשהוא מקפל את טליתו ומניח את תפיליו, הוא מתחיל לנגן.
מדוע? כי הנשמה שרה. הוא דיבר עם הקב"ה.
"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", התורה צריכה להיות שירה.
ישנן ארבע "הכנסות" מיוחדות בישראל:
להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, הכנסת כלה, הכנסת ספר תורה, והכנסת אורחים.
והצד השוה שבכולן, השראת השכינה.
כאשר תינוק נכנס לבריתו של אברהם אבינו, שכינה עמו.
כאשר איש ואשה נכנסים לחופה "איש ואשה זכו, שכינה ביניהם".
כאשר מכניסים ספר תורה "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מישראל; בית המדרש נעשה מקום קדוש, והאותיות הקדושות שורות בתוכנו.
ובהכנסת אורחים "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה".
כל "הכנסה" היא הכנסת השכינה לתוך חיי האדם.
יעזור הקב"ה לכל ישראל.
כשם שאומרים בברית: "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים" שנזכה לכל אותן "הכנסות": לתורה, לחופה, למעשים טובים ולהכנסת אורחים.
שישו ושמחו בשמחת התורה.
ואפשר לומר בדרך צחות על מה שכתוב (שיר השירים ה א) "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" אפשר להיות שיכורים מריעות.
ידידות אמיתית גדולה כל כך, עד שהאדם כביכול יוצא מגדריו מרוב אהבה ואחוה.
ונזכה לחודש אלול מאיר; ל"לדוד ה' אורי" אור התורה.
אלול אינו רק פחד ואימה, אף שבוודאי יש בו "פחד נורא ואיום", יש בו גם שמחה, אור והשראת השכינה.
וכפי שמסופר בשם הרה"ק מצאנז זי"ע שחופה בחודש אלול היא עצמה הכנה גדולה, מחמת השראת השכינה שבה.
נזכה לאור התורה, לחביבות המצוות, לתשוקת הנשמה ולאהבת הבורא, לערבב את השטן בכוח חביבות המצוה, ולראות במהרה.
אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים גדולים, במהרה בימינו, אמן.
