קירבה ל"שמים" או "לארץ"?
"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" (לב, א).
את פשר הביטויים השונים - "האזינו" ו"תשמע" - מסביר ה"ספרי", באמרו שמשה רבינו היה "קרוב לשמים ורחוק מן הארץ". לכן, כלפי השמים התבטא משה בלשון "האזינו", המתאימה לשימוש כאשר הדובר והשומע סמוכים זה לזה, ואילו כלפי הארץ הוא אמר "ותשמע", כפי שמקובל לומר כאשר הדובר והשומע רחוקים זה מזה.
ברור שאין הכוונה כאן לקירבה ולריחוק גשמיים, אלא לקירבה וריחוק מהותיים. לענייני "שמים" ולעניינים רוחניים בכלל מתייחס משה מתוך תחושת קירבה ושייכות, ואילו כלפי ה"ארץ" - ארציות וחומריות - הוא חש תחושת ריחוק וזרות.
הנביא ישעיהו אומר פסוק דומה אך להיפך "שמעו שמים והאזיני ארץ". לשמים מתייחס הוא בלשון שמיעה, כאל דבר רחוק, ולארץ - בלשון האזנה, כאל דבר קרוב! בודאי שאין לתלות זאת בכך שהדובר היה רחוק מעניני קודש - "שמים" וקרוב לעניני חול - "ארץ"; שהרי מצב שכזה מופרך הוא לחלוטין לגבי נביא כישעיהו, כמובן. הסיבה האמיתית לשוני בין התבטאויותיהם של השניים - משה רבינו והנביא ישעיהו - נעוצה בהבדל בין התקופות שבהן חיו. בתחילת הדרך, בתקופה שלאחר מתן תורה, היה על היהודי לעסוק בעיקר בעניני "שמים", תוך כדי עזיבה והתנתקות מוחלטת מחיי הגשם. גם מתוך עניני הקדושה עצמם היה על האדם לבחור לעסוק יותר בלימוד התורה, מכיון שלימוד התורה קשור ל"שמים" - יותר מאשר המצוות המעשיות שיש לקיימן דוקא ב"ארץ". מובן, שגם אז הם קיימו בשלימות את כל המצוות המוטלות על אדם מישראל, אך את עיקר תשומת הלב היה עליהם להשקיע בתורה. בהמשך הדרך, בזמן הגלות, צריך יהודי לעסוק יותר בעולם המעשה, על מנת לזכך את העולם ולהכשירו לזמן הגאולה. בתקופה זו יש לעסוק בקיום מצוות - יותר מאשר בלימוד תורה, כדברי חכמינו: "לא המדרש עיקר אלא המעשה".
משה רבינו נתן את התורה והתווה לבני דורו את ראשית הדרך. לעומתו, הנביא ישעיהו, המכונה "נביא הגאולה", גילה לבני דורו את מחיצתה השניה של הדרך, את החצי הקרוב יותר ליעד הסופי הגאולה האמיתית והשלימה.
(מעובד ע"פ לקו"ש חלק ט פ' האזינו שיחה א)
