נידונים שנתעוררו בבית המדרש
שאלה: אם חתם "הקל הקדוש" ומיד תיקן ואמר "המלך הקדוש", אך הוא מסופק אם עבר שיעור של תוך כדי דיבור או לא, מה דינו, האם צריך לחזור ולהתפלל או לא, והאם יש נפקא מינה להלכה בזה בין עשרת ימי תשובה לראש השנה ויום הכיפורים.
תשובה: הנה ראיתי מבוכה גדולה בין הפוסקים האחרונים בענין זה, יש שנקטו לחומרא ויש שנקטו לקולא, ובזה החלי בע"ה לבאר כפי הנראה לענ"ד.
בחיי אדם (כלל כ"ד סעיף כ"א) כתב לדון במי שנתנמנם בתפילת שמונה עשרה ואינו יודע באיזו ברכה הוא עומד, דאם הוא בג' ראשונות חוזר לראש, ואם הוא בג' אחרונות חוזר לרצה, ואם הוא עומד באמצעיות, נראה דמתחיל מן הברכה שיודע בוודאי שלא אמרה, אבל הברכה שהוא מסופק עליה אינו צריך לחזור ולאומרה, והוא מטעם ספק ברכות להקל. ועיין שם בנשמת אדם שדן בזה בארוכה ומסיק בצריך עיון.
אמנם באור זרוע (הלכות מגילה סימן שע"ד) כתב, וז"ל: "או אם לא כיוון לבו באמצע הברכות האמצעיות ואינו יודע באיזה מהן עומד, יתחיל מאותה שיודע שאמר ואילך", עכ"ל. הרי מפורש בדבריו שחייב לחזור מן המקום שמסופק בו. וכן הוא בירושלמי (ברכות פ"ה ה"ג). ובקהילות יעקב (ברכות סימן י"ז) הקשה מזה על דברי החיי אדם, וחלק עליו.
ובביאור הנידון נראה, דהנה מחד גיסא, כל שמסופק על איזו ברכה אם אמרה, שוב אינו יכול לאומרה משום דספק ברכות להקל, וכיון שכן הדין נותן שיתחיל לומר רק מן הברכה שבוודאי לא אמרה, וכדברי החיי אדם. ואולם מאידך יש לומר, דכיון שסדר הברכות מעכב, ואם דילג ברכה אחת בשמונה עשרה אין הברכות שיאמר מכאן ואילך עולות לו, ממילא אינו יכול להמשיך בתפילתו, שהרי יש לו ספק אם רשאי לומר את הברכות הבאות, דאפשר שהן ברכות לבטלה; ושוב חזר הדין שיתחיל מן הברכה הראשונה שמסופק עליה, וכדברי האור זרוע והקהילות יעקב.
ומעתה נראה דהוא הדין בנידון דידן, שהספק אצלו אם יצא בברכת "המלך הקדוש" או לא. דלשיטת החיי אדם הדין נותן שימשיך מן הברכה שלאחריה ואילך; ואולם לדעת החולקים הדין נותן שיחזור לראש התפילה, כדין טעה בג' ראשונות שחוזר לראש. ומתאמרה משמיה דהחזון איש שהיה מורה ובא לנהוג כדעת החולקים על החיי אדם.
ויש להוסיף בזה עוד סברא לנהוג כאן כדברי החיי אדם. דהנה בשער הציון (ריש סימן תקפ"ב) הביא מהחיי אדם בשם הגאון מוה"ר אברהם אבלי זצ"ל, דמי שהתפלל בליל ראש השנה תפילת שמונה עשרה ואמר "הקל הקדוש" יצא, כיון שאין מקדשין את החודש בלילה והזכרה זו אינה מעכבת. והקשה השער הציון, דבשלמא אם היה מתפלל תפילת חול היה שייך לומר כן, מה שאין כן בזה שהתפלל תפילת יום טוב ולא אמר "המלך הקדוש", הרי זה כתרתי דסתרי, וממה נפשך אינו יוצא, עיין שם.
ורבים תמהו בעיקר סברת הגאון הנ"ל, דמה שייך ענין הזכרה לכאן, והרי "המלך הקדוש" אינה הזכרה בעלמא אלא מטבע הברכה, והוי כמשנה ממטבע שטבעו חכמים, שבודאי אינו יוצא. ויש להאריך הרבה בזה ואין כאן מקומו. ועל כל פנים, מדברי הגאון הנ"ל והשער הציון נראה מבואר, דאמירת "הקל הקדוש" אינה נידונית כחסרון ברכה לגמרי, אלא כחסרון הזכרה המעכבת ולא יותר.
ולפי זה נראה בנידון דידן, דאף להצד שאמר "האל הקדוש" ולא תיקן בתוך כדי דיבור, לא נחשבות שאר הברכות שיאמר מכאן ולהבא כברכות לבטלה; דכיון שאינו אלא כחסרון הזכרה, עדיין יש על תפילתו שם חפצא של תפילה. והדבר דומה למי ששכח יעלה ויבוא, דאף על פי שהדין הוא שחוזר ומתפלל, מכל מקום אין תפילתו הראשונה נחשבת תפילה לבטלה, וכמו שהאריכו בזה האחרונים בפלוגתת התוספות והרא"ש עם חכמי פרובינצא בברכות (כו ע"ב), עיין שם.
והנה בתחילה חלקנו לדינא, דאם השאלה אירע בעשרת ימי תשובה, מותר לו להמשיך בתפילת שמונה עשרה ולסמוך על החיי אדם, מה שאין כן אם אירע השאלה בראש השנה או ביום הכיפורים, היה מקום לומר שאסור לו להמשיך וצריך להתחיל תפילת שמונה עשרה מחדש.
והיינו טעמא, דהנה איתא במגן אברהם (סימן תקצ"ג) על מה שפסק בשולחן ערוך שם, דבמוסף של ראש השנה מלכיות, זכרונות ושופרות מעכבין זה את זה, והיינו שאם לא אמר לכל הפחות מה שמעכב מדינא, אין לו לומר את שאר הברכות. ומדייק המגן אברהם דכל זה קאי במוסף של ראש השנה, אבל בתפילת כל השנה אין ברכה אחת מעכבת את האחרות.
ובספר תהלה לדוד (סימן ק"ח) מביא את דברי המגן אברהם הנ"ל לדינא, ומבאר בזה את שיטת שולחן ערוך הרב (סימן קי"ח), דמי שאמר "מלך אוהב צדקה ומשפט" בעשרת ימי תשובה יצא, ומכל מקום צריך לחזור ולהתפלל תפילת נדבה כדי שיאמר "המלך המשפט".
נמצא לפי זה, דבעשרת ימי תשובה, אף אם החסיר ברכה אחת, יכול הוא להמשיך בתפילת שמונה עשרה, משום שאין הברכות מעכבות זו את זו, ואחר כך חוזר ומתפלל תפילת נדבה לשיטת שולחן ערוך הרב. ולשיטת המשנה ברורה בסימן תקצ"ג, מחויב הוא אחר כך לחזור ולהתפלל שמונה עשרה, דהא דיצא אף בחסרון ברכה אחת הוא רק משום ששם תפילה עליה, אבל ידי חיוב תפילה לא יצא.
[וכמובן, שדברי שולחן ערוך הרב הם לפי ביאור התהלה לדוד. אמנם יש לומר בביאור דבריו באופן אחר, דקיימא לן כשיטת הראשונים שאין נוסח "המלך המשפט" מעכב, דהא על כל פנים הזכיר מלך, ומה שחייבוהו להתפלל תפילת נדבה הוא רק דין לכתחילה, לחוש לשיטת הראשונים דסבירא להו שמעכב. דאי לאו הכי, אין תפילת נדבה מוציאתו מידי חיוב תפילה].
נמצא דכל זה שייך בעשרת ימי תשובה, דמצי להתפלל תפילת נדבה, אבל בראש השנה וביום הכיפורים, שאי אפשר להתפלל בהם תפילת נדבה, לא הועיל לנו מה שימשיך בתפילת שמונה עשרה.
ולשיטת המשנה ברורה אתי שפיר, דגם בראש השנה יכול להמשיך בתפילת שמונה עשרה, מדין רחמי, ואין הברכות נחשבות ברכות לבטלה, ואחר כך חוזר ומתפלל פעם נוספת. וכמובן, כל זה שייך דווקא כשבוודאי אמר "הקל הקדוש" ולא הספיק לתקן דבריו בתוך כדי דיבור, אבל בנידון דידן, שמסופק אם אמר "המלך הקדוש" בתוך כדי דיבור, יש לומר בזה דין ספק ברכות להקל.
אמנם כל זה אם נזכר רק לאחר שגמר תפילת שמונה עשרה, אבל אם עומד עדיין באמצע תפילתו, לכאורה יש כאן ספק ברכות לבטלה, ועדיין במבוכה מה יעשה. דאם אינו חוזר לראש אלא ממשיך בתפילתו, שמא ברכת "האל הקדוש" לא עלתה לו, ונמצא שמוסיף מכאן ואילך ברכות לבטלה. ומאידך, אם יחזור לראש, שמא כבר תיקן בתוך כדי דיבור ויצא, ונמצא חוזר ומברך ברכות לבטלה. ולכאורה היה מקום לומר שמוטב שלא ימשיך בתפילתו, ויהיו רק ג' הראשונות, חלילה לבטלה, ולא יוסיף עליהן עוד ברכות.
אמנם שוב ראיתי בשו"ת מחזה אליהו (חלק ג' סימן א'), שנקט האי דינא להקל, וסמך על דברי האשל אברהם מבוטשאטש, דסבירא ליה ששייך לומר ספק ברכות להקל גם באופן שיש חשש שמא הברכות שיאמר מכאן ולהבא יהיו ברכות לבטלה.
והמחזה אליהו קובע מסמרות בדין זה להלכה, וסברתו בנויה על ביאור יסוד הדין דספק ברכות להקל, שאין זו הנהגה בתורת ספק גרידא, אלא שחכמים קבעו שבכל אופן שיש ספק בברכתו, נקטינן כאילו ודאי כבר אמרה ואינו חוזר ומברך.
ובזה מיישב את קושיית הקהילות יעקב משיטת האור זרוע, דבספק חוזר למקום שמסתפק בו. דהאור זרוע סבירא ליה שדין ספק ברכות להקל הוא רק בתורת ספק ולא בתורת ודאי, וכפי שמבואר בדברי אחד המפרשים שם, ולשיטתו שפיר חוזר, משום שאם ימשיך יש ספק שמא הברכות הבאות תהיינה לבטלה. אבל לשיטת החיי אדם, דספק ברכות להקל נחשב כהכרעה ודאית שכבר אמר את הברכה, רשאי הוא להמשיך בתפילתו ואין כאן חשש ברכה לבטלה. וגם בדברי הירושלמי מבאר המחזה אליהו באופן אחר, שאין ממנו ראיה מפורשת דלא כדברי החיי אדם.
עוד כתב המחזה אליהו ראיה חזקה לדינו של החיי אדם מדברי התוספות בברכות (יב ע"ב), שהביאו את דברי הירושלמי בפרק קמא דתענית, דמי שמתפלל ויש לו ספק בתפילתו, כגון שמסופק אם אמר "המלך הקדוש", או אם אמר "ותן טל ומטר", כל שלושים יום הרי הוא בחזקתו שלא אמר, מפני הרגל לשונו.
ולכאורה קשה, למה הוצרך הירושלמי להדגיש שהוא בחזקת שלא אמר, הלא אף אם היה זה ספק שקול היה עליו לחזור ולהתפלל, שהרי אם לא אמר הרי הוא ממשיך בתפילתו בברכות שאפשר שהן לבטלה. אלא על כרחך מוכח, דבאופן של ספק מותר לו להמשיך בתפילתו מדין ספק ברכות להקל, ורק משום שיש חזקה שלא אמר אינו רשאי להמשיך ועליו לחזור. והיא ראיה חזקה ליסודו של החיי אדם.
ובעצם חידוש זה ראיתי בספר שיח השדה להגאון מקוז'יגלוב, בעל שו"ת ארץ צבי, שהביא בשם האבני נזר בביאור דין ספק ברכות להקל, שהוא מטעם ודאי; ואהני ליה שאף במקום שיש חשש שיבוא לידי ברכות לבטלה, מכל מקום נקטינן מכח הכלל דספק ברכות להקל כאילו ודאי כבר בירך.
ואמנם יש בזה פלוגתא. וחתני הרב אפרים ווייס שליט"א הביא ראיה ברורה מדברי המהרש"א בפסחים (קב ע"ב), דסבירא ליה דהוי ספק ולא ודאי, אמנם לא קיימא לן לדינא כדברי המהרש"א בזה.
נמצא לדינא, דיש על מי לסמוך שבכהאי גוונא אינו צריך לחזור לראש תפילת שמונה עשרה, אלא ימשיך בתפילתו, ונקטינן שגם באופן זה אמרינן ספק ברכות להקל. וכן היא שיטת המטה אפרים (סימן תקפ"ב בהגהה), שמביא את דברי רבי חיים הכהן רפפורט שנסתפק בדין זה, וכתב עליו דיש לומר דהוי ספק ברכות להקל.
***
ולפי זה, בנידון דידן, שאמר בוודאי "הקל הקדוש" ומיד תיקן ואמר "המלך הקדוש", אלא שמסופק אם תיקונו היה בתוך כדי דיבור, יש לו להמשיך בתפילתו ואינו צריך לחזור לראש. ודין זה שייך בין בימות החול של עשרת ימי תשובה ובין בראש השנה וביום הכיפורים, דכיון שהספק הוא אם התיקון נעשה בתוך כדי דיבור, נקטינן בזה ספק ברכות להקל ואין מחזירין אותו.
