קול צעקה פשוטה היוצאת מעומק הלב

מעשה במלך גדול ואדיר ששלט בממלכתו ביד רמה, בן יחיד היה לו למלך, נסיך יפה תואר ויפה מראה, מופלג בחכמה ובתבונה, כבר מגיל צעיר השקיע המלך כוחות רבים כדי לחנך את יורש העצר להבין בענייני הנהגת המלוכה. כשגדל הנסיך והיה לנער, החליט המלך לשלוח אותו למדינה רחוקה, שם ילמד וישכיל את סודות ההנהגה ברמה המעשית, דבר שלא יוכל ללמוד כשהוא סמוך על שולחנו של אביו. יחד עמו שלח שרים ויועצים שיסייעו לבנו, הוא אף הוסיף וציידו באוצרות רבים לכל הנצרך לו די ואף הותר. חלפו שנים והבן שהתברג יפה במערכת השלטונית החדשה שהקים, החל להתחבר לחבורת פרחחים אוהבי בצע רעי לב וחורשי מזימות, אלה סובבו את בן המלך במסיבות רעים קלוקלות, השקוהו כדת והמאיסו את רום מעמדו וערכו, עד שהוא עצמו הפך למושחת ונהג כמעשיהם. כשראו שרי המלוכה ויועציו את התנהגותו, נטשוהו לבדו וחזרו לעיר הבירה, בעוד הוא הולך ומתדרדר מדחי אל דחי, את כל אוצרות הכסף והזהב שנתן לו אביו פיזר ובזבז לצרכים לא ראויים, לאחר שחבריו סחטו ממנו כספים ללא הרף, כעבור זמן קצר יחסית הגיע לעוני ודלות מחפירים, בגדיו נקרעו, נעליו בלו והוא החל לחיות כמו בני הכפרים, מבלי שיהיה ניכר עליו כי הוא בנו הכישרוני של המלך. והמוזנח אל עיר הבירה המפוארת והמרשימה, ומשם אל ארמון המלכות. שבועות ארוכים עשה את הדרך עד שהגיע אל עיר הבירה, הוא ידע כי עליו לחזור לארמון המלוכה, אך זכר היטב את הזקיפים והחיילים המוצבים בפתחי הגנים המרהיבים המקיפים את הארמון, הוא הביט שוב על בגדיו הקרועים והמטונפים, מי יניח לי בכלל להתקרב אל המלך בבגדים קרועים ומלוכלכים שכאלה? תהה בינו לבין עצמו. במשך ימים ארוכים סובב את הארמון, בנסותו למצוא פרצה או עצה כדי להיכנס פנימה ולהגיע עד לטרקלינו של המלך, בתוך תוכו עדיין נשארו בו התכונות של יורש העצר, תקיף ובטוח בעצמו שלא חת מפני איש. יום אחד עצרו אותו חיילי המשמר, הם שאלו לזהותו וביקשו לדעת את מעשיו סביב הארמון זה ימים אחדים. הוא הבין כי אין לו ברירה, והחליט להעז, כך החל להסביר להם כי הוא הנסיך בנו של המלך, וכי הוא רוצה להשיב להם. אלה הביטו בו במבט מוזר, רק כעבור דקות הבין כי אלה כלל לא הבינו את שפתו, שפת איכרים מגושמת שכמותה לא נשמעה בעיר הבירה. הוא החל אפוא לרמז להם בידיו ובתנועות גוף כי הוא בנו של המלך, כל ניסיונותיו היו לשווא, הוא הבין לפתע עד כמה הוא קרוב כל כך, אך רחוק כל כך מרום מעמדו השמור לו, השומרים הביטו בו במבט אדיש וצונן, לא היה גבול לכעסו ולתסכולו, לנוכח חומת האטימות ואי ההבנה שנתקל בה. בכעסו ובמר לבו, החל לפתע לצעוק בקול רם צעקות מעורבות בבכי שפרץ מתוכו: אבא! אבא אהוב! מלך יקר! הושיעה נא, אני בנך אהובך. אל תשימו לב לא לבגדי, לא למראי, לא לריח הרע היוצא מפי, לא לריח המזוהם הבוקע ממני, וגם לא לשפת האיכרים המגושמת שלי, שים לב אלי, אל קולי, קולו של הנסיך האבוד.. אבא!!! הוא היה מבולבל כאוב וזועם, כל הכאב שהצטבר בלבו בשבועות האחרונים, התנקז בשעות ארוכות של בכי שהרעיד את כל גופו, קול הזעקה קרע באחת את השלווה הקסומה שאפפה את הארמון והגינות שמסביב, וחדר עד לתוך חדרו של המלך. הקול הרועד החותך וקורע הלב היה מוכר לו, מוכר יותר מדי טוב, צמרמורת חלפה בגוו של המלך, הוא התקשה להאמין, אבל קול הבכי חזר בעקשנות שוב ושוב, הוא יצא החוצה בצעדים חפוזים, וניגש לעבר מקום ההתרחשות, הוא ראה לנגד עיניו עלם שהסרחון והזוהמה בוקעים ממנו, אך בעיניו החודרות הבחין בתווי הפנים האציליים, בעיניו הזכות. בני!!! זעק המלך ומיהר ליפול על כתפיו, לתדהמת החיילים והעוזרים שהגיעו בחפזה, קולו של בני זה, בני אהובי, טלטלו בחיבוק כובש עוד שעה ארוכה.

שנים נוספות חלפו, באחד הימים כאשר מצבו הגיע לשפל התחתית, כשראה תהום פעורה לנגד עיניו, החלו ערפילי השיכרון להתפזר לאטם, ובעדם הפציעה שמש הזיכרון, תמונות רחוקות ויפות הגיעו בזו אחר זו, הלא בן מלך אני, המלך שכולם מחכים לו פה, הלא הוא אבא, אבא שלי, הוא נזכר בשנות ילדותו בארמון המפואר, בגינוני המלוכה, בלימודיו האקדמיים, בהדרת המלכות, געגועים עזים הציפו לפתע את לבו של הנסיך יורש העצר, הוא התיישב בקרן זווית ונתן דרור למחשבותיו, אלו ערבלו את רגשותיו ההומים, דמעות חמות חנקו את גרונו, זה הזמן לשוב לאבי שיקרבני אליו בחזרה, ויוציא אותי מהחיים הכפריים האלה. הביט בן המלך בעצמו וראה את בגדיו המטונפים, את נעליו שלא היו אלא קרעי עור, הריח היטב את ריח השיכר הבוקע מפיו, לפתע פרץ בצחוק רועם, אפשר לחשוב שייתנו לי בכלל להתקרב אל המלך. בכל זאת נטל מקל עב ומסוקס, ויצא לדרך לכיוון עיר הבירה, הדרך הייתה רחוקה מרחק מאות מילין, לא רק פיסית אלא גם רוחנית, דרך ארוכה עליו לעשות בין הכפר העלוב

משל ונמשל

משל זה סיפר מורנו הבעל שם טוב הקדוש זיע