מעין החכמה
עד היכן מגיעות הבורות והאיוולת? זהו עיוות מוחלט ושיבוש הדעת!
האם יש מחילה לשפיכות דמים?
האם יכול אדם כזה לבקש מחילה?
ישנה מחילה שאפשר לבקש בפה, אך ישנה מחילה שפשוט אינה יכולה להתקיים.
כתוב בתורה מפורש: "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" (ויקרא ה, כג). התורה תובעת: תשיב את הגזילה ממש! פירקת משפחה? תחזיר את המשפחה למקומה! לקחת מאנשים את מעמדם, את נחלת אבותם, את ירושתם? עשקת אותם? תחזיר להם את זה! תחזיר להם את הכבוד שגזלת מהם, את שפיכות הדמים ששפכת, את השם הרע שהוצאת עליהם!
וכי גזל הוא רק נטילת מעות מכיסו של חברו? האם להוציא שם רע על אנשים טהורים וחפים מפשע אינו גזל חמור מזה?!
מי יסלח? מי ירחם? מי יכפר להם?
האם אתה מסוגל לכפר על עצמך? האם יש לך רשות למחול על דמו של אדם אחר?!
נתאר לעצמנו: האם אדם יכול למכור את ביתו של השכן שלו? בוודאי שלא. מדוע? כי הבית אינו שלו! כי בנכסי השכן אין לשום אדם כל אחיזה, רק במה ששייך לו בלבד.
כך ממש - אין אדם יכול למחול או לסלוח על דמו של חברו שנשפך!
על כן, עיקר עבודתנו היא להחזיר את המלוכה אל השכל האלקי! לקחת את הדעת, לזכך אותה מקנאה, משנאה וממחשבות פסולות, ולמלא אותה באהבת ישראל, בעין טובה ובקדושה צרופה.
מעין החכמה
אבא מארי בספרו בצור ירום (על 'אגרת הקודש' - סימן א, הנמצא בשלבי עריכה ע"י מכון 'המאיר לארץ') הביא מעשה אשר נוכל ללמוד ממנו, עד היכן הדקות שלא לפגוע ולא לגרום צער לזולת, ותוכן הדברים שם כך:
יסוד גדול בדרכי ההנהגה העליונה, אם חלילה אדם מציק ליהודי - אפילו יוצר עבורו מצוקה קלה שבקלות, או דוחק אותו לפינה - ידע נא נאמנה כי הדבר עלול לחסום ולמנוע ממנו את הסייעתא דשמיא בכל ענייניו, ובפרט בגידול הילדים ובנחת דקדושה.
פעמים רבות נתקל האדם בעיכובים קשים ובעגמת נפש בביתו, בחינוך ילדיו או בעסקיו, ואינו מבין על מה ועוסק בחיפושים שונים. הוא אינו מעלה על דעתו כי הכל נובע מצער שגרם לזולתו. יש שסובל אדם יסורים במשך שלש, ארבע ואף חמש שנים, והכל עקב קפידא של אדם שנפגע ממנו. אילו היה זוכה שהקדוש ברוך הוא יאיר את עיניו להבין את סיבת הענין, היה ממהר לפייס ולפתור את הבעיה מהשורש.
כדי להמחיש את חומרת הדברים, יש להתבונן במעשה טרגי שאירע:
אברך צעיר שלמד באחת הישיבות המפורסמות, פגע בנפשה של מנקה קשת יום. אותה אשה עניה חסרת אמצעים, נאלצה להביא עמה את ילדיה הקטנים לעבודה, בהעדר סידור חלופי. הילדים הרעישו מעט, ואחד האברכים מתוך רצון ללמוד בשקט ובמנוחה - גער בה קשות: 'מה את מפריעה לכולם ללמוד?'
לא די בכך, אלא שבדאגתו לשקט הפרטי שלו, פעל עד שהביא לפיטוריה. בשעת פרידתה הכאובה, אמרה לו האשה מתוך עומק צערה: 'יהי רצון שכשם שאתה אוהב שקט כעת - כך יהיה לך שקט כל החיים'.
האברך, בלא להתבונן בכוונת דבריה הכואבים, ענה כנגדה 'אמן', מתוך מחשבה שברכה היא לו, שהרי רודף שלוה ושקט היה.
חלפו השנים. שנה ראשונה, שניה ושלישית - ואין לו ילדים בבית. השנים נקפו, ובהגיע השנה התשיעית, הגיעו מים עד נפש. הבית עמד על סף פירוק מתוך עגמת נפש כבידה וסבל מתמשך.
אותו אברך כאוב, החל לעשות חשבון נפש נוקב בעומק לבו. פתאום האיר הקדוש ברוך הוא את עיניו, ונזכר באותה פגיעה קשה באותה אשה עניה, וב'ברכה' שאחלה לו בעת פיטוריה.
אז הבין את עומק כוונתה בתיבת 'שקט' - שקט של שממה. בית שאין בו קולות של ילדים, בית שאין בו המולה של קדושה וחיים, שהרי לא נולדו לו ילדים כלל.
כשזיהה האברך את שורש המכשול, לא חס על כבודו. הוא טרח וחיפש עד שהשיג את אשת החיל ההיא, בבכי כנה מעומק הלב הביע בפניה בקשת מחילה. האשה מחלה לו בלב שלם ובירכה אותו מקרב לב. ולא ארכו הימים - ונפקד בזרע של קיימא ונולדו לו ילדים.
תשע שנים להתייסר בטיפולים וביסורים קשים - כל זה היה נחסך, אילו נזהר בלשונו ולא היה מוציא מפיו את המשפט הפוגעני ההוא!
עלינו להתבונן: מה היה עליו לעשות באותה שעה?
אף אם צדק בטענתו שהמקום אינו מיועד למשחק ילדים, הלא היה באפשרותו לקום עם הגמרא ולעבור לזמן מה לפינה שקטה אחרת! מאיזו סיבה היתה האשה מביאה את ילדיה? תדון אותה לכף זכות! אולי היא אלמנה גלמודה? אולי בעלה נכה, חולה או אינו מתפקד, ואין מי שישמור על הילידים?
זהו יסוד מוסרי עצום - אסור לאדם להיות אכזרי!
וכמאמר חז"ל (שבת קנא.): 'כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות, אין מרחמין עליו מן השמים'.
על כן יזהר האדם במאוד מאוד שלא לפגוע בשום יהודי, ובפרט בחלשים ובעניים שאין להם מושיע. הנהגה של חסד, רחמים ודרישת טובת הזולת - היא הצינור הפתוח להורדת שפע, נחת מהילדים וסייעתא דשמיא בכל מעשי ידיו.
