איך מתפללים בכוונה כשהרעב משתלט?
זהו חלק מן הניסיון שנשמתו של אדם נתונה בתוך גוף. צורכי הגוף הרבים מלפפים אותנו ומונעים מאיתנו את האשליה שעבודת ה' אמורה להיות סטרילית. המחשבה שרק בהיעדר צורכי הגוף אהיה פנוי לעבודת ה', מניחה כאילו הקדוש ברוך הוא רצה מלאכים שיעמדו לפניו; אך הכתוב אומר "ואנשי קודש תהיון לי" – מלאכים בשמיים שהרעב אינו מבלבל אותם יש רבים. כל כוונתו יתברך בבריאת האדם הייתה שגם מי שבשעת התפילה מוטרד משאלת הרעב יעבוד אותו מתוך המצב הזה. וזוהי עבודת ה' האמיתית: דווקא כשהגוף תובע את תביעותיו, אנו מתגברים עליו ועוסקים בעבודת ה' אף שהוא מושך אותנו למקום אחר.
"אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" - אם כך, מה שווה כל מה שעושים באמצע?
הביטוי מדבר על הגוף ולא על הנשמה, שהיא חלק אלוק ממעל, וכמו שכתוב "נר ה' נשמת אדם". וכשאנו באים לשפוך שיחנו לפניו יתברך בימים העליונים של ראשית השנה, אנו מספרים דווקא את החולשות המקיפות אותנו מפני שהנשמה שרויה בתוך גוף. ולכן ממשיך הפייטן "בנפשו יביא לחמו" – שבעבור פרנסתו היה אדם מוסר ממש את נפשו, "כחרס הנשבר, כצל עובר". כל אלה מדברים על הצד הגשמי והחולף שבאדם, ובזה אנו פונים אל ה' יתברך שיזכור כי עפר אנחנו. ודווקא מפני זה יעביר את החטאים הבאים מצד הגוף החולף, ויכפר על כל עוונותינו, ויאיר את הנשמה הטהורה ויגביר אותה, וימנע מן המסכים לחצוץ בעד אורה הגדול.
למה אני מתוודה על חטאים שלא עשיתי?
ודאי שמת לב שכל לשון הווידוי נאמרת ברבים "אשמנו" ולא "אשמתי". כי ביום שבו מתכפרים חטאיהם של כל ישראל, משונה יהיה אם יהודי העומד לפני המלך יעסוק רק במה שקורה איתו. אנו מתפללים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", כלומר שזהו היום שבו מתגלה הקדוש ברוך הוא על כל העולם כולו. והמוקד אינו מה יהיה איתי לבדי, אלא מה עם האומה הישראלית, שבאורה ובמעמדה תלוי העולם כולו. לכן אנו מתפללים על האומה כולה, ונכנסים ליום הקדוש בהתרה להתפלל עם העבריינים, ומתוך כך פורטים את כל העבירות של כל החלקים שבאומה הישראלית.