פרשת האזינו - ועתה כתבו לכם את השירה הזאת

אנו קוראים את השירה שעליה נצטוו ישראל בסוף פרשת וילך "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" ומכאן למדו חז"ל את מצות כתיבת ספר תורה.

יש להתבונן: אדם שכתב ספר תורה ולאחר מכן נתנו במתנה לבית המדרש, ודאי עשה בזה דבר גדול וחשוב, אולם האם עדיין מקיים הוא את מצות כתיבת ספר תורה.

רבי עקיבא איגר מביא את דברי התורת חיים (סנהדרין כא:) דאין לו להקדיש ספר תורה לציבור, אלא אם כן כותב אחרת לעצמו, דכיון שמקדישה אינו שלו ולא יצא.

אין די בכך שספר התורה נכתב על ידו, אלא צריך גם שיישאר בבעלותו. וכאשר הוא מקדישו לציבור במתנה גמורה, שוב אין הספר שלו, ולדעת התורת חיים אינו יוצא בו ידי מצות כתיבת ספר תורה, אלא אם כן יכתוב ספר תורה אחר לעצמו.

ולכאורה יש לתמוה כאשר אדם נותן ספר תורה לבית המדרש שבו הוא מתפלל, הרי הוא אחד מבני הקהילה, ונמצא שיש לו חלק ושותפות בספרי התורה השייכים לציבור.

מדברי התורת חיים מוכיח רבי עקיבא איגר, כי שותפות כזאת אינה מספקת לקיום המצוה. הספר צריך להיות שייך ליחיד עצמו, ולא רק לציבור שהוא אחד מן השותפים בו.

משום כך נהגו רבים, שכאשר מכניסים ספר תורה לבית המדרש, אין נותנים אותו במתנה גמורה, אלא משאילים אותו לבית המדרש. ויש שכותבים במקום מסויים "ספר תורה זה שייך לפלוני בן פלוני", שיהיה ברור שהספר נשאר בבעלותו.

אמנם יש מן הפוסקים שנחלקו, וסברו שאכן יצא המצוה גם בשותפות כזו, והיות שנחלקו בה גדולי הפוסקים, לכן הדרך המובחרת שישאל הספר התורה להציבור, ובד בבד תישאר הבעלות בידי מי שכתבו.

כך זוכים לשני הדברים גם יחדיו: הציבור קורא ולומד בספר התורה, ובעל הספר ממשיך לקיים את מצות "כתבו לכם".