שלשה ספרים נפתחים מה יום הדין אומר לנו?
מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא
אמרו חז"ל (ראש השנה טז:) אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן, שלשה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, ובינוניים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים, זכו נכתבים לחיים, לא זכו - נכתבים למיתה.
כאשר אנו שומעים את מאמר חז"ל הזה, הלב מתעורר מאליו, בראש השנה נפתחים ספרים בשמים, ובתוכם נכתב דינו של כל אחד ואחד, מי יכתב בספרן של צדיקים, מי חלילה בספרן של רשעים, ומי ישאר תלוי ועומד עד יום הכיפורים.
אמנם, כתב הפני יהושע כי ענין הספרים הנפתחים בראש השנה הוא מן הדברים המופלאים והנסתרים, ו"אדם אחד מני אלף ידע להשיג מהות ואיכות הספרים על מתכונתם". ועל כגון זה נאמר: "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור".
אך יחד עם זאת מוסיף הפני יהושע, שכיון שעיקרה של מסכת ראש השנה הוא קדושת יום הדין, וכל אדם משתוקק להבין מעט מעניינו של היום - יש לנו רשות ואף חובה להתבונן בדברי חז"ל כפי פשוטם, כדי לעורר את הלב מאימת הדין ומעבודת היום.
אף אנו לא נבוא לדרוש במופלא מאתנו ולא לגלות את הנעשה בספרים של מעלה רצוננו רק להאיר את השכל ולעורר את הלב: מה דורש מאתנו יום ראש השנה, ומהו עבודתו המיוחדת של מי שעדיין עומד בגדר "בינוני".
מה נכתב בספרים?
נחלקו הראשונים בביאורם של החיים והמוות הנכתבים בראש השנה.
דעת התוספות היא שאין הכוונה בעיקר לחיי העולם הזה ולמיתת הגוף, אלא לחיי העולם הבא. הרשעים מקבלים לעתים את שכר מצוותיהם בעולם הזה כדי לטורדם מחיי העולם הבא, ואילו הצדיקים מתנקים ממיעוט עוונותיהם בעולם הזה כדי שיקבלו את שכרם בשלמות לעולם הבא.
בחידושי הרשב"א תמה על פירוש זה: כיצד אפשר לחתום אדם בכל ראש השנה לחיי העולם הבא, והרי אפילו רשע גמור שעשה תשובה בסוף ימיו, אין מזכירים לו את רשעותו, וכן צדיק גמור שמרד באחרונה, עלול לאבד את מעשיו הראשונים. אם כן, דין העולם הבא תלוי לכאורה במצבו של האדם בסוף ימיו, ולא בדין הנערך בכל ראש השנה.
ועיין בחידושי מהרש"א שמבאר את דברי התוספות על פי מאמר חז"ל: "צדיקים במיתתם קרויים חיים, ורשעים בחייהם קרויים מתים". כאשר צדיק נידון בראש השנה, בין אם נגזר עליו לחיות ובין אם נגזר עליו להיפטר מן העולם לאחר שנתנקה ממיעוט חטאיו, הרי הוא נחתם לחיים, לחיים האמיתיים והנצחיים. לעומת זאת, הרשע, גם כאשר ניתנים לו חיים בעולם הזה, אין אלו אלא חיים שבהם מקבל הוא את שכרו המועט, ואילו מן החיים הנצחיים הוא נכרת.
[וכעי"ז כתב הרמב"ן דג' ספרים היינו בחיי עולם הזה, ואעפ"כ כתב דרשעים חיים בעוה"ז ומקבלין שכרן בעוה"ז, ונקראים ספרי צדיקים בעולם הזה, ואין להם חלק לעוה"ב. אמנם בביאור המרש"א הכוונה שנחתם לחיים נצחיים, ולשי' הרמב"ן לא נכתב לחיים הכונה לעוה"ז].
לפי דבריו נמצא, כי הדין של ראש השנה עמוק ונורא עד מאוד. לא רק חיי הגוף בעולם הזה עומדים בו למשפט, אלא גם חיי הנפש וחלקו של האדם בחיי העולם הבא.
בבאופן אחר מצינו בחידושי הריטב"א שמפרש כי החיים והמות האמורים כאן מתייחסים בעיקר לטובות העולם הזה ולרעותיו, לכל מה שעתיד לבוא על האדם במשך השנה החדשה.
עכ"פ דבר אחד ברור, ביום זה אין פרט בחיי האדם שאינו עומד למשפט. הגוף והנפש, הפרנסה והבריאות, השלוה והיסורים, העליה והירידה, הכול נכתב ונחתם לפני מלך המשפט.
ואף על פי כן, דווקא יום הדין הוא גם היום הראשון מעשרת ימי תשובה. על ימים אלו נאמר: "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב". הקב"ה אינו רק יושב בדין, הוא גם קרוב לכל יחיד ויחיד וממתין לתשובתו. על ידי ההתעוררות של ראש השנה - אף שאין מתוודים בו בפירוש יכול האדם לשוב אך בסיום דבריו כותב הרמב"ם: "ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכיפורים יתר מכל השנה".
ולשלום.
צדיק ורשע - לאדם או לדין?
מהלך נוסף מצינו בדברי הר"ן בשם רבי ישעיה הזקן מטראני וכן כתב הרמב"ן בשער הגמול.
לדבריהם, אין הכרח שהאדם המכונה כאן "צדיק" יהיה צדיק בכל מהותו. יתכן שאפילו עוונותיו מרובים מזכויותיו, אלא שבדין מסוים זה הוא זוכה מחמת מצוה שעשה, ולכן ביחס לדין זה הוא נקרא "צדיק גמור".
וכן להיפך: אפשר שאדם יהיה צדיק וזכויותיו מרובות, ובכל זאת יתחייב בדין מסוים מחמת חטא כלשהו, וביחס לאותו דין הוא נקרא "רשע". וכמו שנאמר: "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע", צדיק ורשע ביחס לדבר הנידון.
והבינוני הוא מי שמשפטו עדיין שקול. דינו אינו מוכרע בראש השנה, והוא תלוי ועומד עד שיכריע את עצמו לזכות או לחובה בעשרת ימי תשובה.
אולם כאן עלינו להתבונן: מיהו באמת בינוני?
האם בינוני הוא רק חשבון של מחצה על מחצה?
בפשטות, בינוני הוא מי שיש בידו מחצה זכויות ומחצה עוונות. כף המאזניים עומדת באמצע, ומצוה אחת יכולה להכריעו לזכות, כשם שעבירה אחת עלולה חלילה להכריעו לחובה. וכך אמרו חז"ל (קידושין מ.): לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות; עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה.
ולא את עצמו בלבד מכריע האדם. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, כי העולם כולו נידון אחר רובו והיחיד אחר רובו. לפיכך צריך האדם לראות גם את העולם כולו כאילו הוא מחצה זכאי ומחצה חייב. במעשה אחד שלו הוא עשוי להכריע לא רק את עצמו, אלא את העולם כולו לזכות ולהביא לו תשועה והצלה.
דברים אלו נפסקו ברמב"ם בהלכות תשובה, לאחר דבריו הידועים על קול השופר: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם".
וממשיך הרמב"ם, שכל אדם צריך לראות את עצמו ואת העולם כולו כחצי זכאי וחצי חייב. עשה מצוה אחת - הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות, חטא חטא אחד - הכריע חלילה את עצמו ואת העולם לכף חובה.
בסיום דבריו כותב הרמב"ם: "ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכיפורים יתר מכל השנה".
ולכאורה יש להבין, אם די במצוה אחת כדי להכריע את כף המאזניים, מדוע צריך להרבות במצוות ובמעשים טובים יותר מכל השנה? יקיים האדם מצוה אחת, יכריע את עצמו לכף זכות ודי.
עוד יש לשאול על עצם מאמר חז"ל. אם הבינוניים אינם נכתבים בראש השנה אלא נשארים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים, לשם מה נפתח ספרם בראש השנה?
וביותר: מדוע הם זקוקים לספר מיוחד? אם זכו, יכתבו בספרן של צדיקים, ואם לא זכו, יכתבו חלילה בספרן של רשעים. מה נכתב אפוא בספרן של בינוניים?
הבינוניות אינה מספר - אלא צורת חיים
נראה לומר, כי "בינוני" אינו רק תוצאה של חשבון המצוות והעבירות. הבינוניות היא מהות וצורת חיים.
יש אדם שאינו רשע. הוא אינו מבקש למרוד בבוראו ואינו עובר עבירות להכעיס, חלילה. אך באמת. גם שאיפתו אינה לעלות בהר ה' ולהתקרב אליו.
הוא מקיים מצוות, אך פעמים רבות מתוך הרגל בלבד, כ"מצות אנשים מלומדה". הוא מתפלל מפני שמאז ילדותו הוא רגיל להתפלל, הוא לומד מפני שזהו סדר היום, הוא עושה מעשים טובים מפני שכך עושים כולם. ובצד כל אלו ישנן מצוות שהוא דש בעקביו, חסרונות שאינו נותן עליהם את דעתו, ועבירות שאינן מטרידות את מנוחתו.
לא מפני שבחר ברע, אלא מפני שאינו בוחר כלל.
הוא אינו עוצר לשאול את עצמו: לאן אני הולך? מה נעשה ממני? האם אני היום קרוב יותר להקב"ה מכפי שהייתי לפני שנה? מהי שאיפת חיי, ומה אני מבקש להשיג בעולמי?
זהו הבינוניות. לאו דווקא מחצה מדויקת של מצוות ומחצה של עבירות, אלא חיים באמצע, בלי שאיפה חזקה לטוב ובלי החלטה ברורה להשתנות.
משום כך יש לבינוני ספר בפני עצמו. אין מקומו בספרן של צדיקים, שהרי עדיין לא הקדיש את חייו לעבודת ה'; אך גם אינו שייך לספרן של רשעים, שכן אינו מבקש להתרחק מהקב"ה. הוא מציאות בפני עצמה, אדם העומד באמצע הדרך ועדיין לא החליט לאן פניו מועדות.
קול השופר אינו רק מכריע אלא הוא משנה
כאן מתגלה כוחה הגדול של תקיעת השופר. קול השופר אינו בא רק להוסיף מצוה אחת על כף הזכויות ולהכריע חשבון שהיה שקול. הוא בא להעיר את האדם עצמו, לשנות את מהותו ולהוציאו מגדר הבינוני.
"עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם".
השופר קורא אל האדם: חדל לחיות מתוך שינה! אל תעביר עוד שנה כפי שהעברת את קודמתה. אל תסתפק בכך שאינך רשע. זכור את בוראך, חפש במעשיך, הבט בנפשך ושאל את עצמך לאן אתה הולך.
וייתכן שמבחינת חשבון המעשים די במצוה אחת כדי להכריע את המאזניים. אבל כדי להפוך מבינוני לצדיק אין די במעשה בודד. לשם כך צריך האדם לשנות את כיוון חייו. עליו להרבות בצדקה ובמעשים טובים, לעסוק במצוות יתר מכל השנה, ולקבוע בנפשו דרך חדשה.
זהו עומק דברי הרמב"ם: "ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים". אין מטרת הריבוי רק לצבור עוד ועוד זכויות. מטרתו להחדיר בלב האדם שהוא כבר אינו אותו אדם שהיה. הוא אינו מבקש רק לעבור את הדין בשלום; הוא מבקש להיות מעתה עובד ה'.
מצוה אחת יכולה להכריע את החשבון. ריבוי המצוות משנה את האדם.
מדוע נפתח ספרן של בינוניים?
מעתה מובן מדוע ספרן של בינוניים נפתח כבר בראש השנה.
בספר זה אין כותבים רק את העבר, כמה מצוות עשה וכמה עבירות עבר. כותבים בו את הקבלה שקיבל על עצמו; ואת תשוקתו לצאת מן הבינוניות ולהצטרף לעדת הצדיקים.
אלא שעדיין אין חותמים אותו מיד.
התעוררות של ראש השנה היא דבר נשגב, אך השאלה הגדולה היא מה ייעשה ממנה לאחר שהשופר יחדל מלתקוע. האם הייתה זו התרגשות חולפת, או התחלה אמיתית של חיים חדשים? האם הקבלות יישארו בבית הכנסת, או ילוו אותו גם ביום המחרת?
לשם כך ניתנו לבינוני עשרת ימי תשובה. הוא תלוי ועומד בין כסה לעשור, לא מפני שהקב"ה מבקש לעכב את דינו, אלא מפני שנותנים לו הזדמנות להוכיח שרצונו אמיתי. אם הוא מרבה במצוות ובמעשים טובים, מתאמץ להשתנות והולך בדרך העולה בית קל, הרי הוא יוצא מגדר הבינוני ונחתם ביום הכיפורים בספרן של צדיקים גמורים.
נמצא שספרן של בינוניים אינו רק ספר של המתנה. זהו ספר של הזדמנות.
לטובתם הם תלויים ועומדים
בכך אפשר ליישב שאלה נוספת.
אמרו חז"ל כי לעתיד לבוא, כאשר יעמדו שוכני עפר בדין, הקב"ה יטה את הבינוניים לזכות "ורב חסד מטה כלפי חסד". ואם כן, מדוע בראש השנה אין הקב"ה מטה מיד את הבינוניים לזכות, אלא משאירם תלויים ועומדים עד יום הכיפורים? אלא שהבדל גדול יש בין שוכני עפר לבין אדם חי.
מי שכבר סיים את חייו אינו יכול עוד לשנות את מהותו. ממילא הקב"ה, ברוב חסדו, מטה את הכף לצד הזכות.
אבל האדם החי יכול להשתנות. הוא יכול להתעורר, לשוב, להתעלות ולהיעשות אדם חדש. משום כך, לטובתו, אין ממהרים להטות עבורו את הכף. נותנים לו עשרה ימים יקרים שבהם יוכל הוא עצמו לצאת מן הבינוניות ולהפוך לצדיק.
התלייה והעמידה אינן עיכוב של רחמים, הן עצמן הרחמים הגדולים ביותר. הקב"ה אינו אומר לבינוני: אשאיר אותך כפי שאתה ורק אטה את חשבונך לצד החסד. הוא אומר לו: נתתי לך כוח להיות אדם אחר.
מסופר (החפץ חיים חייו ופעלו, חלק ב, עמ' תקל"ה) כי פעם, בעשרת ימי תשובה, שמע חתנו של מרן החפץ חיים זיע"א, הגאון רבי מנחם מנדל זקס זצ"ל, כיצד הוא עורך חשבון נפשו ומתאר לעצמו שהוא עומד לפני בית דין של מעלה. לאחר ששקלו את זכויותיו ועוונותיו, יצא דינו מחצה על מחצה, והתנחם באמרו: הלא הקב"ה הוא "רב חסד - מטה כלפי חסד".
אולם מיד שאל את עצמו: "ישראל מאיר, חי אתה או מת?" והשיב: "עדיין חי אני". אם כן, תבע מעצמו, עדיין בידך לשוב בתשובה ולהכריע את הכף לטובה! והחל לעורר את עצמו בבכי: "ישראל מאיר, אל תישן! חזור בתשובה! עדיין חי אתה, ובידך לזכות בחיי עולם!"
למען ירבו ימיכם
חידוש נפלא כתב החתם סופר בביאור ההבדל שבין "ימים" ל"שנים".
כאשר ימיו של אדם קדושים ומחוברים זה לזה, כל יום ממשיך את היום שקדם לו, וכל חייו הולכים בכיוון אחד. ימים כאלו אינם מפוזרים ונפרדים, אלא מתאחדים למציאות אחת ארוכה.
זהו שנאמר אצל אברהם אבינו: "ואברהם זקן בא בימים". אברהם אבינו בא עם ימיו; כל יום מימיו היה חלק מעבודה אחת רצופה. לא היו אלו שנים העומדות כל אחת לעצמה, אלא ימים ארוכים המחוברים יחד בקדושה.
הבינוני, לעומתו, חי לעתים ב"שנים". שנה עוברת ועוד שנה עוברת, אך אין חיבור ביניהן. הוא אינו יודע מה בנה בשנה שעברה ומה הוא ממשיך לבנות בשנה הבאה. ימיו מתפזרים, מפני שאין בהם דרך אחת ושאיפה אחת.
בראש השנה בא השופר ומבקש לאחד את ימיו של האדם.
הוא קורא לו: אל תתחיל רק שנה חדשה בלוח. התחל דרך חדשה בנפשך. קח את כל הימים הבאים וקשר אותם למטרה אחת, להתקרב אל ה', לעבוד אותו באמת ולהוסיף בכל יום עוד נדבך של קדושה.
וזהו "למען ירבו ימיכם" שיתרבו ויתארכו הימים, וכל השנה כולה תיחשב כיום אחד ארוך של עלייה ועבודת ה'.
לאיזה ספר אנו מבקשים להשתייך?
האם רצוננו להישאר גם בשנה הבאה באמצע לקיים, להיכשל, להתעורר ושוב להירדם, או שקול השופר יפעל בנו שינוי אמיתי?
אין דורשים מאתנו שביום אחד נגיע למדרגות שאין בכוחנו להשיג. דורשים מאתנו שנבחר כיוון. שתהיה לנו שאיפה. שנפסיק לחיות בלא מחשבה, ונחליט כי השנה הבאה לא תהיה רק חזרה נוספת על השנה שחלפה.
"זכו, נכתבים לחיים". הזכייה אינה רק בעוד מצוה המונחת בכף המאזניים. הזכייה היא שהאדם לוקח את ההתעוררות של ראש השנה, ממשיך אותה בעשרת ימי תשובה, וקובע בלבו: אינני רוצה עוד להיות בינוני; רצוני להיות מעובדי ה'.
יהי רצון שנזכה לשמוע את קול השופר בלב שומע, להתעורר מתרדמת ההרגל, להרבות בתורה, בתפילה, בצדקה ובמעשים טובים, ולשנות את מהותנו באמת.
ונזכה כולנו להיכתב ולהיחתם לאלתר בספרן של צדיקים גמורים, לחיים טובים, ארוכים ומבורכים, ולשנת גאולה וישועה, אמן.
