די לחי באשר הוא חי

פעם כשבא אדמו"ר ז"ל לקלם, ראו שאיזו עצבות נסוכה על פניו. וזה היה בתקופת ייסוד ישיבות אשר דרכו לא היתה צלחה אז בראשונה היה בונה ישיבות והן נהרסות, מארגן חוגים ומתפזרים וכו', וממילא שלא ראה אור בדרכו ושיטתו. וגם נטפלו אליו כמה וכמה ממתנגדיו להתגרות בו, ואחד מהם אמר לאדמו"ר בזה"ל: נוא ר' יוסף יוזל, אוואו איז אייער בטחון? (היכן הוא ה"בטחון" שלך?) ואת זה הרגיש ר' שמחה זיסל וירד לתוך דעתו של אדמו"ר. ומנהגו של רש"ז כידוע היתה שהיה מרצה מאמר בכל מוצש"ק שעות אחדות. והפעם בעמדו על ידי עמודו מקום שהיה מרצה המאמר, עמד והחריש, ושתק עד בוש, וכולם נלאו נשא את שתיקתו המחרידה שהיתה נמשכת זמן רב. פתאום הפסיק את שתיקתו ואמר ברעש ובהתפעלות ובמחאת כפים על העמוד: די לחי באשר הוא חי, די לחי באשר הוא חי, ושינה ושילש והרבה לשנן את האימרה הנ"ל ולבסוף צוה להתפלל תפלת מעריב. וסיפר אדמו"ר ז"ל שמן הנהגה הזו ומן המלים הנלבבות והנלהבות האלו התר שם עד כדי כך שכל ענני הכובד ועשתנות - האנינות שהיו מרחפים ונוקבים במוחו, נתפזרו כליל וכל המוחין התבהרו! (בשם הרב בן ציון ברוק זצ"ל, ראש ישיבת נובהרדוק בירושלם).