בן איש חי – הילולא

הארמון הנסתר

בדרשתו בשבת הגדול בשנת תרל"ט המשיל גאון עוזנו ותפארתנו (ונדפסה בספרו 'אשה ריח' מתוך כתבי ידו הקדושים שנגלו בעת מלחמת המפרץ, ולאחרונה בתוך ספר 'בן איש חיל' שבת הגדול) משל נפלא: למלך אחד היה ידיד טוב שעצותיו עזרו לו רבות בניהול הממלכה. לימים, בעקבות מאורע מצער, הוצרך הידיד להיפרד מעל פני המלך. ביקש המלך לגמול טובה לידידו, להבטיח את פרנסתו ומקום טוב לגור בו. הוא נתן בידו מפה מפורטת, אשר באמצעותה יוכל להגיע אל ארמון גדול ויפה שבבעלות המלך. באותו ארמון, כך גילה לו המלך, יוכל הידיד להתגורר ברחבות דעת, ולא זו בלבד, אלא שהמלך הטמין בתוכו אוצרות כסף וזהב למלא את כל מחסורו.

מפת הארמון הנסתר

על פי המפה המדויקת יוכל למצוא את מקום המטמון ואת המפתחות הפותחים את שעריהם, למען ישתמש בבניין ובאוצר בעת מצוא. שמח הידיד שמחה גדולה ונצר את המפה כבבת עינו. אולם, לאחר הפרידה, ירד הידיד מנכסיו, נדד ממקום למקום והסתובב על הפתחים להתפרנס מן הצדקה בביזיון, לפי שלא הכירו בני האדם את חכמתו ואת כישוריו, כי חכמת המסכן בזויה.

דבר אחד ניחם את הידיד והוא המפה שקיבל מהמלך. הוא הבין את ערכה ושמר עליה מכל משמר. סיפר עליה לבניו ולנכדיו שידעו על קיום הבית והאוצר ועל מיקומו. מדי שנה בשנה היו יושבים הוא ובניו, מביטים במפה ומשערים בנפשם את יופי הבית והאוצר הממתין להם.

מפה נועדה לשימוש

פעם פגש את הידיד הזה פיקח אחד ויעץ לו להשתמש במפה כדי להגיע לארמון, לגור בו ולהשתמש במטמון שנמצא בו ומחכה לו. "כך יהיה לך בית מכובד לגור בו", אמר לו הפיקח, "לחם לאכול ובגד ללבוש, כך גם יכירו את כישרונותיך ותוכל להביא ברכה בעצותיך להרבה מאוד אנשים".

בביאור המשל מסביר רבנו: מפת האוצר אינה אלא ההגדה של פסח, והאוצר הטמון בה הוא הגאולה השלמה וארץ ישראל. אין החכמה והתכלית לקרוא במפה כדבר שבשגרה ולהתענג על ציוריה בלבד, אלא מחויב האדם להתבונן בה בעומק, למצוא דרכה את המסילה העולה אל הגאולה ולהוציאה אל הפועל. משום כך אנו אומרים בסוף ההגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". חובה מוטלת על האדם לעשות כל אשר בכוחו וביכולתו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, להשתמש באוצרות הרוחניים והגשמיים הממתינים לו בארץ הקודש, ולהשפיע דרכם ברכה לכל העולם.

אע"פ שהארץ מסתירה לעיתים את טובה

חשוב להזכיר כי בתקופה ההיא, עת הייתה הארץ שוממה ותחת שלטון זרים, היה קשה לראות את טוב הארץ. פרגוד גדול כיסה על טובה של ארץ ישראל. רבנו מסביר כי ההסתרה הזו היא חלק מהטוב של ארץ ישראל. בגלל זה היא "עיר הצדק קריה נאמנה" (ישעיהו א כו. ברכת חיים על ההפטרות, פרשת דברים). וכך הוא כותב:

"פירוש ארץ ישראל היא 'נאמנה' בטוב הגנוז ומופקד בקרבה מאיתו יתברך מבריאת העולם, שלא תוציא את הטוב שבה לתת אותו למלכי אומות העולם ששלטו בה וכבשו אותה, אלא יהיה טובה גנוז בתוכה עד שיעברו ממנה אומות העולם ואז תוציא הטוב שלה לישראל הבאים לרשת אותה לעתיד שתהיה אז כגן עדן. מה שאין כן עתה שאין הטוב יוצא ממנה וכו'. בעת שנכנסו בה זרים מפני כי בוודאי יהיה טובה למאכל זרים. אלא גנזו אותם בקרבה וכו שהיא נאמנת בפקדון הוא הטוב שמופקד בתוכה שלא תאבדנו ותזרקנו על קוצים וברקנים אלא תשמרנו לבעליו אלו ישראל".

הסתרת הטוב בגלות – מעלת הארץ

רבנו מסביר יסוד חשוב, כי המצב שארץ ישראל לא מראה את טובה לא מעיד על חיסרון בארץ, אלא בדיוק להפך: הארץ שומרת בתוכה בנאמנות את הטוב והשפע שה' הפקיד בה. היא מסתירה את הפוטנציאל שלה בכוונה כדי שאימפריות זרות לא ייהנו מכך, ומחכה שעם ישראל יחזור אליה. רק כפועל יוצא משובו של העם, הארץ תפתח את אוצרותיה ותחזור לפרוח.

רבינו ראה את הטוב הצפון של ארץ ישראל. אבל לא כולם ראו את הטוב כמוהו. באותם ימים יצאו כ-98.5% מכלל היהודים שהיגרו ממקומם בעולם אל יבשת אמריקה. הם ראו בעיניהם רק את הפרגוד המכסה ולא ראו את טובה של הארץ. העדיפו לקבוע מושבם בארצות הגולה לעומתם רבנו שראה את הטוב של הארץ ושלח אליה את כל בחירי תלמידיו.

לבל יוציא מפיו שום דיבור לא טוב לגנות את ארץ ישראל

רבינו יוסף חיים מזהיר לא להוציא מילה אחת לא טובה על ארץ ישראל אפילו בחורבנה. כל זאת בגלל שהטוב הגדול נמצא בתוכה באופן סמוי. הוא מסביר את הדברים על הגמרא במסכת כתובות (קיב:) שמספרת על רבי אמי ורבי אסי שהשתדלו לחבב על עצמם את ישיבת ארץ ישראל, ולכן, כאשר היתה מגיעה השמש בימות החמה למקום שבו למדו, היו מקפידים לעבור מחמה לצל, וכן להיפך, בימות הגשמים מצל לחמה, כדי שלא יצטערו מהחום או מהקור ויתרעמו על אוירה של ארץ ישראל. בספרו 'בן יהוידע' רבנו מבאר כי לצדיקים הללו לא הציק החום ולא הציק הקור, אלא שחששו לנפשות תלמידיהם שלא ידברו חלילה שלילה על הארץ הטובה: "עם כל זה יחושו שמא מקצת מן התלמידים יקוצו בחום השמש, ואז יאמרו בפיהם 'אין מקום זה טוב, ונקום לישב במקום אחר שיש בו טולא (צל)', לכך היו ר' אמי ור' אסי מקדימים לקום ממקום זה שתגיע אליו השמש, למקום טולא (צל), כדי שלא יבא אחד מן התלמידים לומר על המקום ההוא 'לא טוב', ונמצא מוציא דיבה על חלק קרקע שבארץ ישראל".

מסיק מכאן רבינו הבן איש חי מסקנה חשובה "ומכאן ילמוד האדם מוסר השכל, לשמור פיו ולשונו, לבל יוציא מפיו שום דיבור לא טוב, לגנות אפילו אמה אחת מארץ ישראל! הן מצד האויר, הן מצד קור וחום, הן מצד הפירות, והן בענין הבנין וכיוצא. ואפילו בעת חורבנה שהיא ביד הגוים, והבתים הם של הגויים כדי שלא יהיה בכלל מוציא דיבה על ארץ ישראל". פעולתו של רבנו אכן עשתה פרי גדול. רוב מוחלט של גולי בבל עלו לארץ ישראל ולא החליפו את גלות בבל בגלות ארה"ב וכד'. ויהי רצון שנזכה כולנו לשמוע את תקיעת השופר המגלה את כבוד ה' בעולם, ויעלו כל אחינו בית ישראל להר הקודש בירושלים. אמן ואמן.