בכורים ומעשרות, ברכות וקללות, וכריתת ברית
כְּחֵלֶק מֵחֲזָרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה, עוֹסֶקֶת תְּחִלַת הַפָּרָשָׁה בְּדִינֵי בְּכּוּרִים וּמַעֲשְׂרוֹת, אַךְ הֶמְשֵׁךְ הַפַּרְשָׁה עוֹסֶקֶת בַּבְּרִית שֶׁנִּכְרַת עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹר אֶת הַמִּצְווֹת, וּמִנֶּגֶד – 98 קְלָלוֹת אִם יִתְנַהֲגוּ לְהֵפֶךְ.
נוֹשְׂאֵי הַפָּרְשָׁה:
- בְּעוּר מַעֲשְׂרוֹת
- וִדּוּי מַעֲשֵׂר
- מַעֲשֵׂר עָנִי
- מַעֲלַת וּשְׁבַח יִשְׂרָאֵל
- כְּתִיבַת הַתּוֹרָה עַל אֲבָנִים
- מִזְבֵּחַ בְּהַר עֵיבָל
- בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת בֶּהָרִים גְּרִיזִים וְעֵיבֶל
- כְּרִיתֵת בְּרִית בִּבְרָכוֹת וּקְלָלוֹת
- סִפּוּר הַנָּסִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר.
א. מקרא ביכורים
יהודי אשר ברשותו פרדס בו גדל אחד מפירות שבעת-המינים, עליו להפריש את הפרי הראשון הצומח בפרדס, להניחו בתוך טנא, ולהביאו לבית המקדש. עם הגעתו למקדש הוא מגלה דעתו שאינו כפוי טובה להקב
ה"ה, ומודה לה' על שנתן לו את הארץ. לאחר מכן, הוא עורך ביחד עם הכהן 'תנופה' עם הטנא, ובסיום התנופה מניח הכהן את הטנא לפני המזבח. לאחר הנחת הטנא לפני המזבח, חוזר בעל הפרדס ונוטל את הטנא לידיו, ואומר בקול רם את סדר 'מקרא ביכורים', בו מזכיר את חסדי ה' שהצילנו מלבן הארמי, וגאלנו ממצרים, ונתן לנו את הארץ הזאת.
ב. וידוי מעשר
בשנה השלישית לאחר השמיטה [וכן בשנה השישית לאחר השמיטה], יש להפריש מעשר-עני' בנוסף על מעשר-ראשון [בשונה משאר השנים בהם מפרישים 'מעשר שני'], את המעשר הזה יש לתת לעניים בכמות מכובדת המשביעה את הרעב. בערב פסח של השנה הרביעית [וכן בשנה השביעית], עם סיום הפרשת המעשרות של השנה השלישית [וכן של השנה השישית], יש להוציא מהבית את כל המעשרות שטרם נמסרו ליעדם בשנים האחרונות, ולומר אז 'וידוי מעשר' - בו האיש מפרט לפני ה' את כל המצוות שהוא קיים כהלכה בתרומות ומעשרות [ראה חלון], ומבקש שבזכות זה יברך ה' את עמו ואת האדמה.
ג. עם סגולה
עם סיום לימוד המצוות בחומש דברים, מזרז משה את ישראל שבכל יום מימי חייהם, יהיו המצוות חביבים בעיניהם כמו חדשים, כאילו בו ביום הצטוו עליהם. והוא משבח אותם שבזכות שהם בחרו בה' והתפארו בו לקיים מצוותיו, כך ה' בחר ומתפאר בהם להיות 'עם סגולה', לשמור מצוותיו ולהיות עם קדוש, להיות עליון מעל הגוים, לתהילה ולשם ולתפארת.
ד. 12 אבנים
משה וזקני ישראל ציוו את ישראל לקחת 12 אבנים גדולות, למרוח עליהן סיד, ולכתוב על גביהן את כל התורה כולה, בביאור טוב, דהיינו בתרגום לכל שבעים הלשונות. בזכות זה, יזכו לבוא אל ארץ זבת חלב ודבש אשר ה' נתן לישראל כפי שדיבר להם. את האבנים יש להקים בשלשה מקומות: א. פעם אחת יקימו 12 אבנים בתוך הירדן עצמו ויכתבו עליהם את כל התורה. ב. יוציאו מתוך הירדן עוד 12 אבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל, ואת האבנים יובילו להר-עיבל, שם יקימו מהן מזבח ויקריבו עליו קרבנות עולה, וקרבנות שלמים - שייאכלו בשמחה שם בהר עיבל. לאחר מכן יכתבו על אבני המזבח את כל התורה. ג. עוד 12 אבנים הוקמו בגלגל.
ה. ואמרו אמן
לאחר שישראל יעברו את הירדן ויכנסו לארץ, עליהם להגיע בין שני ההרים, הר גריזים והר עיבל, לשם אמירת 11 הברכות והארורים. הכהנים והלויים, יחד עם ארון הברית, יעמדו בעמק למטה, ועל ההרים יעמדו 12 שבטי ישראל, בחלוקה שווה של ששה שבטים על כל הר. הלויים הפכו פניהם לצד הר גריזים ואמרו בקול רם את הברכה הראשונה, וכל 12 השבטים שעל שני ההרים ענו "אמן!". אחר כך הפכו פניהם כלפי הר עיבל ואמרו בקול רם את הארור, וכל השבטים ענו אמן. כך המשיכו בכל 11 הברכות והארורים.
ו. ברכות וקללות
כשעמדו ישראל בערבות מואב טרם כניסתם לארץ, כרתו ברית עם הקב"ה, בשבועה ובקבלת ברכות וקללות, לשמירת המצוות. ברית זו הזכיר משה רשימה של ברכות נפלאות שיבואו על שומרי המצוות, ומנגד רשימה של 98 קללות שיבואו חלילה אם לא ישמרו את המצוות. הקללות מקיפות נושאים של: הפסד ממון; נזקים בתבואה; רעב ובצורת; מלחמה ושבי; מחלות שונות; טירוף הדעת; אכזריות על הבנים; ניתוק מהמשפחה; וגלות קשה.
ז. לב לדעת
לאחר הברית דיבר משה אל כל ישראל והזכיר את כל הניסים שנעשו להם במצרים ובמדבר ובארץ מואב, אך עד היום לא היה להם לב לדעת ולהכיר את חסדי הבורא ולדבוק בו, אבל כעת, ביום פטירתו של משה בז' באדר, כאשר רצה משה לתת את התורה רק לבני לוי, וכל ישראל באו וטענו שגם הם רוצים את התורה, הוכח שהם חפצים בתורה ודבקים בה'.
התורה וההפטרה
בשבת זו מפטירים בספר ישעיהו את הפטרת 'קומי אורי', שהיא ההפטרה השישית מההפטרות 'שבעה דנחמתא'. בהפטרה זו מתנבא הנביא על האור הגדול שיזרח בגאולה בהתגלות כבוד ה'; כל ישראל יתקבצו לירושלים, ואף הגוים יביאו להם מתנות; בני ישראל יתחזקו ויתרבו, ובכל גבולות ישראל יישמע רק קול ששון וישועה.
חיים של תורה
קבלה טובה לקראת יום הכיפורים
ברשימות קבלות טובות שקיבל על עצמו הגאון רבי אליעזר הלוי לוין זי"ע (ר"מ בישיבת קעלם, ואב"ד דטרויט בארה"ב) לקראת יום הכיפורים שנת תשי"ט נכתב: "ללמוד פרשה חומש עם רש"י ז"ל בכל יום בלילה לפני השינה".
הבנת התורה
לב לדעת
מושג בתורה
צְלָצֵל | כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְלָצֵל (דברים כח, מב)
נאמרו כמה ביאורים במפרשים בכוונת פסוק זה: א. לדעת רש"י: 'צְלָצֵל' הוא סוג של ארבה שיאכל את כל הפירות ויעשה את העצים עניים ורשים. רבינו בחיי מבאר שארבה נקרא בשם 'צְלָצַל', על שם הרעש והצלצולים שהוא עושה כאשר הוא בא בקבוצה גדולה. ב. הרמב"ן מבאר, ש'צְלָצַל' הם חיילות מחנה האויב, הנקראים 'צְלָצַל' על שם שישמיעו קול מלחמה וצלצולי תרועה, וכוונת הכתוב שהאויבים יירשו כל פירותיך. כן פירשו התוספות במסכת בבא קמא (קטז, ב ד"ה יחסנינה) ש'צְלָצַל' היינו האויב, ופירשו שנקרא צלצל על שם שמכסה פניהם של כל הארץ כצל. ג. רבינו מיוחס פירש ש'צְלָצַל' הוא מין שרץ העוף המצלצל בקולו בקיץ. ד. רלב"ג פירש שהוא סוג של תולעת האוכלת את עלי העצים ומשחיתה פירותיהם.
עיניים לראות
הבנת מילה אחת בתורה
חַרְחָר | יַכְּכָה ה' בַּשַׁחֶפֶת וּבַקַדַּחַת וּבַדַּלֶקֶת וּבַחַרְחָר (דברים כח, כב)
איש הגורם לסכסוך בין אנשים, נקרא בשם 'מחרחר ריב', וכלשון הכתוב (משלי כו, כא) לְחַרְחַר רִיב. אך מה פירוש המילה 'לחרחר'? על הכתוב בפסוקי התוכחה: וּבַחַרְחָר', פירש רש"י שהכוונה על חולי המחמם את תוך וחלל הגוף, והוא מלשון הכתוב (איוב ל, ל) וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב, שהוא לשון יובש והתחממות. מבארים המפרשים (אמרי שפר), שתיבת 'חרחר' מורכבת משתי תיבות 'חר' - לשון חום, חולי המחמם, 'חר' - הוא לשון 'חור' כלומר החלל הפנימי של הגוף [כמו נקב וחור]. גם על הכתוב לְחַרְחַר רִיב' ביארו שם המפרשים (רש"י; מצודת ציון, ועוד) שהוא לשון חום, דהיינו להבעיר אש המריבה. [אך באבן עזרא פירוש שהוא לשון 'להתערב במריבה', כמו (תהלים לז, ח) אַל תִּתְחַר אַךְ לְהָרֵעַ]. וכן מצינו במשניות טבול-יום (א, ד): 'החרחור יותר מכאצבע', ופירש בברטנורא: 'כשנשרף מן הלחם ביותר מעובי אצבע, ונגע טמא או טבול יום בשרוף, לא הוי חיבור ללחם'.
אוזניים לשמוע
כללי רש"י הק'
'אֶבְדֶךָ' או 'הַאֲבִידְךָ' | וּרְדָפוּךְ עַד אָבְדֶךָ (דברים כח, כב)
בכל יום לאחר תפילת מנחה בהיכל הכולל, נשארים ר' מישאל ור' אליצפן ללמוד בחברותא את הלימוד היומי בפרשת השבוע. כשהגיעו בפרשתנו לפרק כ"ח פסוק כ': עַד הִשָּׁשָׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ, העיר ר' מישאל שרש"י אינו מפרש כאן מאומה, ורק כעבור שלשה פסוקים, בפסוק כ"ב: וּרְדָפוּךְ עַד אָבְדֶךָ, מפרש רש"י את המילה 'אָבְדֶךָ'. אני משער - הוסיף ר' מישאל - שאולי יש כאן טעות הדפוס, וצריך להעביר את הדיבור הזה ברש"י לפסוק כ', מה דעתך? -אני אומר שחלילה לשלוח יד להגיה ברש"י, ואם נעיין במפרשים בוודאי נגלה שיש לרש"י כוונה עמוקה מדוע פירש זאת דווקא כאן - טען ר' אליצפן. והם אכן גילו נפלאות! רש"י מפרש בפסוק כ"ב וּרְדָפוּפוּךְ עַד אֶבְדֶךָ: 'תַּרְגוּם עַד דְּתֵיבָד כְּלוֹמַר עַד אֲבֹד אוֹתְךָ, שֶׁתִּכְלֶה מֵאֵלֶיךָ'. ביאור הדברים: אין פירוש הפסוק ורדפוך עד אבדך עד שהם יאבידו אותך [או עד שה' יִאַבֵּד אותך], כי אז היה הכתוב צריך לומר 'עד האבידך' [כמו להלן (פסוק נא) עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ], וגם היה לו לאונקלוס לתרגם 'עד דיהובד אותך' (גור אריה). ועוד, שהיה לו לומר בלשון רבים 'עד יאבדוך' כשהכוונה על אויבים רבים (מלאכת הקדש). אלא פירוש הכתוב: ורדפוך עד שאתה מעצמך תאבד ותכלה. וכמבואר ב'גור אריה' שתיבת עַד אָבְדֶךְ', היא כמו תיבת 'אבד', שהיא 'מקור עומד' [עצם שם הפעולה של האיבוד, בלי לייחס אותה לגוף או לזמן]. ותוספת האות ה' באה לומר שאתה מעצמך תהיה נאבד, כאילו נאמר אָבוֹד תהיה אַתָּה. מבאר בספר מלאכת הקדש, שלכן דקדק רש"י והסביר זאת רק בפסוק כ"ב, ולא פסוק כ', כי שם לא נזכר רדיפת אויבים, כך שפשוט שהכוונה שייאבד מעצמו, אבל כאן שנאמר שהאויבים ירדפוהו, הוצרך רש"י לבאר שהכוונה שיאבד מאליו.
דעת תורה
'ביאתך לעולם בלא חטא' - מה הכוונה?
הגהת הרש"ש במסכת בבא מציעא עוררה דיון ער סביב דברי חז"ל "שתהא ביאתך לעולם בלא חטא", לאור האמונה הפשוטה באמונת הגלגולים
על הכתוב בפרשתנו (כח, ו) בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ, מביא רש"י את דרשת חז"ל במסכת בבא מציעא (קז, א) ׳שֶׁתְּהֵא יְצִיאֶתְךָ מִן הָעוֹלָם כְּבִיאֶתְךָ לְעוֹלָם, מָה בִּיאֶתְךָ לְעוֹלָם בְּלֹא חֵטְא - אַף יְצִיאֶתְךָ מִן הָעוֹלָם בְּלֹא חֵטְא'. מה הכוונה 'ביאתך לעולם בלא חטא'? והאם אכן כל הבא לעולם הוא בלא חטא? על כך בשורות שלפנינו.
אמונת הגלגול
אמונה פשוטה מקובלת בידינו מפי ספרים וסופרים, שיש נשמות שהיו פעם אחת בעולם, אך כיון שלא השלימו את עצמם, הם שוב חוזרים ומתגלגלים לעולם הזה. אמנם בדורות הראשונים היו שלא קיבלו אמונה זו, אך כל גדולי הדורות הראשונים והקדמונים והאחרונים, כתבו כדבר ברור ומוסכם שבוודאי ישנם גלגולי נשמות. כן ידוע שבכתבי האר"י יש ספר שלם 'ספר הגלגולים' ו'שער הגלגולים', ועוד הרבה ספרים התחברו על אמונת הגלגול.
חידושי הרש"ש
והנה, אחד הפירושים הנדפסים בש"ס ווילנא, פירוש קדוש ונפלא אשר יד הכל ממשמשת בו, הוא הפירוש של 'הגהות הרש"ש', שחיברו הגאון רבי שמואל שטראשון זצ"ל, מחכמי העיר ווילנא. תוכו רצוף הגהות וביאורים נכוחים וישרים, אור בהיר ליישב הרבה קושיות. אולם הגהה אחת של הרש"ש, גרמה לסערה בעולם התורה, והיא מה שכתב שם במסכת בבא מציעא, וז"ל: "מכאן סתירה קצת לבעלי דעת הגלגול", עכ"ל. כוונתו להעיר, שמדברי הגמרא "מה ביאתך לעולם בלא חטא", משמע שכל הבא לעולם הרי הוא נקי לגמרי מחטא, וכיצד הדברים מתאימים לאמונה שאדם יכול לבוא לעולם בגלגול שני, ואז הוא אינו נקי מהחטא בביאתו לעולם?
ברש"ש אין שטויות...
יש שכתבו שהערה זו אין מקורה מהרש"ש עצמו, אלא יד זדים שלטו בו והכניסו דברים שלא כתב. כן מובא בספר דרך שיחה (בפרשתנו) בשם הגר"ח קנייבסקי זצ"ל שמסתבר שלא הרש"ש כתב זאת, כי "בדברי הרש"ש אין שטויות". גם בגליון 'דברי שי"ח' מהגר"ח קנייבסקי (פסח תשע"ז) מובא בשם הגר"ח קנייבסקי, שבנו של הרש"ש נטה תחילה להשכלה, והוא כתב אז הגהה זו [ובסוף ימיו הוא חזר בתשובה והיה ת"ח גדול ויש הגהות שלו על הש"ס].
אדרבה - מכאן ראיה!
ולעצם הערת הרש"ש, כבר כתב הגה"ק בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע בספרו 'חיים ושלום' בפרשתנו לדחות בחריפות, שלא זו בלבד שאין בדברי חז"ל אלו שום סתירה לאמונת הגלגול, אלא אדרבה מכאן הראיה והמקור לאמונת הגלגול! כי בלי אמונת הגלגול ח"ו, הלא קשה איזו ברכה שייך 'ברוך אתה בבואך' שתהא ביאתך לעולם בלא חטא, הלא זה מוכרח שיבא לעולם בלי חטא, ולא שייך בזה ברכה או קללה, אלא ודאי לפי האמת בסוד הגלגול, יש נשמה שבאה לעולם עם חטא כדי לתקן, ומצד שני יש נשמה חדשה שבאה לעולם בלי חטא, ועל זאת נאמר 'ברוך מי שביאתו לעולם בלא חטא', דהיינו נשמה חדשה שלא צריכה לבוא בגלגול ולסבול יסורים.
ארור אתה בבואך
תוספת המתקה לדברים אלו, מובא בשם הגאון גאב"ד טשעבין זי"ע (בספר כוסי רוויה, בפרשתנו), שהרי בפרשה זו כתוב גם 'ארור אתה בבואך', ומוכח מזה שבאותה מידה ששייך מציאות של ביאתך לעולם בלא חטא, שייך גם ארור אתה בבואך שביאתך לעולם עם חטא, וכפי שביאר בפירוש משכיל לדוד על רש"י כאן: היינו רשע שמתגלגל שוב בעולם הזה, שכבר בביאתו לעולם הוא מלא עוונות וחטאים, ומה שכתוב ברוך אתה בבואך הוא במי שבא לעולם בפעם הראשונה, או שהוא נשמת צדיק, והוא ברוך בבואו בלא חטא.
דף חדש
תירוץ נוסף כתבו האחרונים (דרך שיחה בשם הגר"ח קנייבסקי, וכן כתב מרן פוסק הדור הגר"מ שטרנבוך שליט"א בספרו טעם ודעת בפרשתנו) שגם מי שבא לעולם כגלגול על מה שחטא בגלגול הקודם, אבל עכשיו הוא מתחיל דף חדש בלא חטאים חדשים, ועל כך אמרו שכשם שבא לעולם בלא לחטוא חטאים חדשים זה בלא חטא ימחלו לו למפרע גם על מה שחטא בגלגול הקודם.
בגלגול הראשון
יישוב נוסף ופשוט, כתב הגאון הגדול רבי יעקב חיים סופר שליט"א, ראש ישיבת 'כף החיים', בספרו הדר יעקב (ח"א סימן לט) כי דרשת רבותינו ז"ל מה ביאתך לעולם בלא חטא מדובר על ביאתו הראשונה של האדם לעולם הזה, ואכן כשהנשמה באה בפעם הראשונה לעולם הזה, היא באה בלא חטא.
רק 'סתירה קצת'
ואכן יש מי שכתבו שבדקדוק כתב הרש"ש הלשון 'סתירה קצת', לפי שבאמת אין זו קושיא כי בקל אפשר ליישב קושיא זו בתירוצים שהזכרנו.
עומקו של רש"י
'מועטין חלף מרובין' - מה הוסיף כאן רש"י?
וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֵיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב (דברים כח, סב).
לס"י: וְנִשְׁמַלְתֶּס בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת וגו' – מוּעָטִין חִלּוּף מְרֵכִּין. כל הלומד ומעיין בדברי רש"י אלו עומד משתומם, מה בא רש"י לחדש בדברים אלו מוּעָטִין חִלּוּף מִרְבִּין', והרי לכאורה לא הוסיף מאומה על מה שמפורש בפסוק שיישארו מועטים במקום מה שהיו מרובים, אתמהה! צאו וראו עד כמה דקדק הרא"ם בדברי רש"י בכל אות ואות!
ריבוי מופלא ומיעוט מופלא
לכן הרא"ם כותב שרש"י בא ללמדנו, שאין כוונת הכתוב שיתמעטו ואז לא יוכלו לעמוד כנגד אויביהם, כי אם כן מה טעם אומרו: "תַּחַת אֲשֶׁר הֶיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב", מה לי אם היו רבים מתחילה ועכשיו מועטין, או שהיו מועטין כבר מתחילתם, סוף סוף כיון שהם עכשיו מועטים לא יוכלו לעמוד נגד אויביהם. אלא כוונת הכתוב היא לומר, שהקללה היא עצם ההתמעטות שלהם, שבמקום שהיו תחילה רבים, יהיו עכשיו מועטין, כלומר שילכו ויתמעטו מיום ליום [וראה ביאורים נוספים בבאר מים חיים ובספר הזכרון].
'המרובין' או 'מרובין'
הגור אריה כתב, שרש"י דקדק במה שאמר הכתוב "תַּחַת אֲשֶׁר הֵיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב וגו", ולא מצאנו בשאר הקללות שהזכיר הכתוב איך היו מתחילה לפני הקללה. לפיכך פירש שכוונת הכתוב מוּעָטִין חִלּוּף מְרְבִּין' כלומר, שהקללה תהיה כפי ערך הברכה, שלעומת מה שהיו מרובים בשעת הברכה בריבוי מופלג ככוכבי השמים, שהוא ריבוי דרך פלא, כך המיעוט יהיה מיעוט מופלג בדרך פלא. אולם, הרא"ם שולל ביאור זה, כי אם כן היה רש"י צריך לכתוב "מועטין חלוף המרובין", שאז היו משמעותו חלוף המרובין הראשונים, אבל כיון שכתב רש"י "חלוף מרובין", משמעותו שיהיו מועטין חילוף איזה מרובין שיהיו, ולאו דווקא חילוף ריבוי מופלג, אלא שהיה מרובים באופן מסוים, ואחר כך יתמעטו.
פתגמי אורייתא
מה הפירוש 'שנהיה לראש ולא לזנב'?
תורה: וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב (דברים כח, יג).
אונקלוס: וְיִתְּנִנָּךְ ה' לְתַּקִיף וְלָא לְחַלָּשׁ.
כשלומדים את הכתוב לראש ולא לזנב' [וכן כשמתפללים בליל ראש השנה 'שנהיה לראש ולא לזנב'], מקובל לפרש לפי פשוטו שנהיה מהמושלים העומדים בראש, ולא מהאנשים הפשוטים שהם כזנב הנגרר אחרי הראש, וכן הוא בתרגום יונתן כאן: לְמַלְכִין וְלָא לְהֶדְיוֹטִין', וכן ביאר הרמב"ן: 'לראש לכל העמים ולא לזנב לאחד מכל הגוים'. אולם אונקלוס תרגם לְתַּקִיף וְלָא לְחַלָּשׁ' [ובחלק מהדפוסים: תַּקִיף וְלָא חַלָּש']. וביארו המפרשים (מרפא לשון) שסבר התרגום ש'ראש' הוא כינוי לאדם גיבור, כי דרך הגיבור לרוץ בראש הגדוד, ו'זנב' הוא כינוי לאדם חלש, כי החלש מתאחר והולך בסוף כמו הזנב.
תורה והלכה
כיסוי התפילין של ראש
וְרָאוּ כָּל עַמִּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָ (דברים כח, י)
גלויים ונראים
נפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' כז, יא): 'תפילין של ראש טוב להיותם גלויים ונראים', ובטעם הדבר מובא שם בבית יוסף בשם הראשונים, משום שנאמר וראו כל עמי הארץ וגו' ודרשו חז"ל (ברכות ו, א) אלו תפילין שבראש, הרי שתפילין אלו צריכים להיות נראים. וכל זה הוא רק לכתחילה, אך בדיעבד יצא ידי חובתו אף אם היו התפילין מכוסים לגמרי (משנ"ב ס"ק מה).
גם הקשר?
עוד הביא הבית יוסף בשם המרדכי, שגם הקשר של התפילין של ראש צריך להיות גלוי ונראה, משום שנאמר (שמות לג, כג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרִי [ופירש שם שרש"י שהראהו קשר של תפילין], גם בגליון 'דברי שי"ח' מהגר"ח קנייבסקי (פסח תשע"ז) מובא בשם הגר"ח קנייבסקי, שבנו של הרש"ש נטה תחילה להשכלה, והוא כתב אז הגהה זו [ובסוף ימיו הוא חזר בתשובה והיה ת"ח גדול ויש הגהות שלו על הש"ס].
על פי קבלה
והנה במגן אברהם (סי' ח סק"ג) כתב שהאר"י הק' היה מכסה הטלית על התפילין של ראש, והעיר על כך המגן אברהם, שגם הנוהג כן לא יכסה לגמרי, וביאר המחצית השקל, דהיינו שהטלית יכסה כעין גג על התפילין מלמעלה, אבל מכל מקום יהיו נראים מלפניו, שהתפילין בולטים בטלית.
בתפילת שמונה עשרה
גם הסוברים כעיקר ההלכה שהתפילין צריכים להיות גלויים, אך בשעת תפילת שמונה עשרה, יש שנהגו לכסות בטלית את המצח והעיניים ואת התפילין של ראש (פרמ"ג סי' צא סק"א), ויש אומרים שהנכון גם בשעת תפילת שמונה עשרה להשאיר התפילין מגולים לגמרי, ולכסות המצח והעיניים רק בטלית מן הצדדים (שו"ת לבושי מרדכי תליתאי או"ח סי' ב').
הלכה למעשה:
תפילין של ראש צריכים להיות גלויים ונראים לכתחילה, והקשר אינו צריך להיות נראה. לדעת האריז"ל - יש שכתבו לכסותם רק מלמעלה, ויש מהספרדים שנהגו לכסותם לגמרי. ובתפילת שמונה עשרה יש שנהגו לכסות לגמרי, ויש שנהגו להשאירם גלויים.
