חיוב שמחה בר"ה ומי ששכח יעלה ויבא בבהמ"ז

א

בחיוב שמחה בד"ה

סתידה בענין חיוב השמחה בד"ה

א] במתני' ר"ה ל"ב ב' איתא דבראש השנה אין אומרים הלל, ואמרינן בגמ' מאי טעמא אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה ויוה"כ, אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה ע"כ. וריהטות דברי הגמ' נראה דכיון שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו על כן אין נוהג באלו הימים דין שמחה.וכן הוא בפיה"מ להרמב"ם וז"ל, "לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו ומברח ומנוס אליו ותשובה ותחנונים ובקשת כפרה וסליחה ובכל אלו הענינים אינו הגון השחוק והשמחה".וצ"ע דהנה בשו"ע סי' תקצ"ז ס"א איתא, דאוכלים ושותים ושמחים בר"ה ואין מתענין בר"ה ולא בשבת שובה, ורק שלא יאכלו כל שבעם למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם, וכתב שם המ"ב בסק"א, דאף שהוא יום הדין מ"מ שייך בהו המצות עשה של 'ושמחת בחגך', שהרי גם ר"ה הוא בכלל חג וכדכתי' "תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו וגו'", ונאמר בנחמיה ח' "אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם" ע"כ. והרי לן דאיכא חיוב שמחה גם בר"ה".א. וחתני הגרא"וו אמר ליישב בזה עוד באופ"א, ע"פ הידוע מהגר"ח מבריסק שחקר באם יצוייר שיהיה לאדם מדת בטחון עד שיהיה בטוח שינצל מאיזה צרה האם שייך כבר לומר על זה שירה עוד קודם שניצל מהצרה, ואמר דהגם שמחמת מידת הבטחון כבר יכול לשמוחבהישועה עוד קודם שנעשתה מיהו לומר שירה אין שייך רק אחר הישועה, (ויושע ה' וגו' וירא ישראל וגו' 'אז' ישיר משה), וזהו שאמר דוד המע"ה "ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי", ור"ל שהגם שאני בחסדך בטחתי וכבר יגל לבי בישועתך מחמת הביטחון עוד קודם הישועה, מיהו אשירה לה' הוא רק אחר שכבר גמל עלי ונעשתה הישועה בפועל.והנה איתא בטור בסי' תקפ"א וז"ל, ורוחצין ומסתפרין על פי המדרש אמר רבי סימון כתיב כי מי גוי גדול וגו' רבי חנינא ורבי יהושע אומרים איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלוקיה פירוש מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואינו חותך ציפורניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינם כן לובשין לבנים ומתעטפין לבנים וכו' "ואוכלין ושותין ושמחין בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס" ע"כ. והמבואר שחיוב השמחה הוא מחמת שבטוחים בכך שיעשה להם נס, וכיון שכן אתי שפיר דאע"פ שכבר שייך בזה ענין השמחה מחמת הבטחון שיעשה להם נס, מיהו אמירת הלל שהיא שירה אין שייך עדיין.ב. וכעין זה מתאמרא בשם הגר"ח שהקשה על מה שאמרו בגמ' שאין אומרים הלל משום שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, שא"כ היאך אמרו אמרו שיר של יום בר"ה, ותי' דדין אמירת הלל שאני דבעינן לזה שמחה שלמה, ובר"ה שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו אין השמחה שלמה ואינו זמן מוכשר לומר הלל, ומשא"כ לשיר של יום דסגי בשמחהסתם ולא בעינן לשמחה שלמה דוקא, והן הן הדברים.ויש שאומרים בשם הגר"ח בנוסח אחר, והוא דבאמת אף ר"ה הוי זמן הראוי לומר שירה מצד עצמו ואלא דהוא דין מסויים שלא לומר בו הלל, ופי' בזה הא דכתיב בתהילים (פ"א ג') שאו זמרה ותנו תוף כינור נעים עם נבל, דהנה זה המזמור איירי בר"ה וכדכתיב שם ברישא תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו, וזהו מאי דכתיב שאו זמרה וגו' ולפי שבביהמ"ק שפיר אמרו שירה בר"ה עם כל הכלי זמר שהיו במקדש, ומה דאין אומרים הלל בר"ה הוא משום "כי חק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב".ג. וכמדומה שאומרים כן בשם הגרי"ז.ובזה יתיישב עוד מש"כ במג"א סי' תקצ"ז סק"א, שהמהרש"ל לא אכל דגים בר"ה לפי שהיו חביבים עליו ורצה למעט תאותו בדבר מסויים, והביא עוד ממגיד מישרים בפ' נצבים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בר"ה, וצ"ע שהרי לעולם חיוב שמחה מחייב גם אכילת בשר ושתיית יין ומאי שנא הכא שאינו חייב בבשר ויין, וגם על המהרש"ל תיקשי שמיעט בשמחתו ואע"ג שחיוב השמחה הוא חיוב גמור מדינא, ולהאמור יתיישב שפיר שהן אמנם איכא חיוב שמחה גם בר"ה מיהו אינו חיוב שמחה גמור ככל יו"ט וכל' הר"מ "לא ימי שמחה יתירה", ודרגת שמחה זו באמת אינה מחייבת בשר ויין.

ביאור הגדד של 'וגילו ברעדה'

ג] ובגדר השמחה של וגילו ברעדה', יתבארג על פי המובא בבמדב"ר [פ' שלח] משל לאחד שהיה מושלך בתוך הים הושיט לו הקברניט חבל ואמר לו תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים, הנה אותו אחד הרי הוא שמח מאד מחד גיסא על שניצלו חייו, ואולם מאידך הרי הוא ג"כ ירא מאד שמא ירפה מאחיזתו ויושלך מארץ החיים, וכמו כן היא ההנהגה בר"ה שמחד גיסא הוא שמחה גדולה על שמובטחים אנו שיעשה לנו נס, ואולם מאידך היא מהולה גם כן ביראה גדולה שמא יגרום בהנהגתו שלא להיות בכלל אותה הבטחה.

ב

שכח יעלה ויבא בבהמ"ז של ד"ה

בשו"ע סי' קפ"ח סעיף ו' איתא, שאם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז של יו"ט והתחיל כבר ברכת הטוב והמטיב חוזר לראש וזהו דוקא בכל יו"ט, ואולם ביו"ט של ר"הנחלקו הפוסקים דדעת המג"א שם סק"ז שאין מחזירין אותו, ואמנם בא"ר שם פליג וסבירא ליה דאף ביו"ט של ר"ה מחזירין אותו, ובמ"ב שם סקי"ט הביא פלוגתתם ולא הכריע בזה.וסברת המג"א מבוארת שם בתו"ד, דהנה קיי"ל בר"ח שהשוכח יעלה ויבא בבהמ"ז אין מחזירין אותו, ולפי שאין חיוב סעודה בר"ח ועל כן אף ההזכרה של ר"ח לא נתקנה כחובה, והכי נמי דכוותה י"ל גבי ר"ה שהרי לשיטת כמה ראשונים איכא מצוה להתענות בר"ה, וכיון שאין בה חיוב סעודה הרי הדר דינה להיות כר"ח שאף הזכרת יעלה ויבא שבה אינה חובה, ואף שקיי"ל עיקר להלכה בסי' תקצ"ז דלא כהני ראשונים רק כהראשונים דפליגי וסבירא להו שאסור להתענות בר"ה, מיהו לענין לחזור ולברך הלא קיי"ל בכל דוכתא דספק ברכות להקל משום חומר איסורא דלא תשא, ושוב יש לחוש בזה לשיטת אלו הראשונים הסוברים שמצוה להתענות בר"ה ושליכא חיוב סעודה.ובא"ר שם הביא דברי המג"א הנ"ל והקשה עליו, שהרי אף לשיטת הראשונים דס"ל שמצוה להתענות בר"ה, מיהו אם אינו מתענה ואכל איזה דבר, שפיר חלה עליו חובת אכילת סעודה, וא"כ אדם זה שאינו מתענה ואכל סעודה הרי סעודה זו שאכל חובה היא עליו, ושוב יש לומר שהזכרת יעלה ויבא בברכת המזון שלו היא חובה ומחזירין אותו.ובביאור פלוגתתם יש לומר על פי מה שיש לחקור, בהא דאם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז של שבת ויו"ט מחזירין אותו, דיש לפרש זה בב' אופנים, א] י"ל דכל היכא דאיכא חיוב סעודה תיקנו להזכרת יעלה ויבא כחלק מבהמ"ז, ובאופן דעצם מטבע הברכה של בהמ"ז בשבת ויו"ט שאני מכל בהמ"ז שיש בו גם חובת זכירת היום וכמו שחייב להזכיר בו ברית ותורה, ב] י"ל שאין זה מדיני בהמ"ז רק הוא חובת היום, וכעין שמצינו גבי חנוכה דעשאום ימים טובים בהלל והודאה, ופרש"י בשבת כ"א ב' שתיקנו בו לומר על הניסים בהודאה, והמבואר שחיוב ההזכרה שבו אינו מדיני התפילה רק הוא חובת היום וכהלל, והכי נמי דכוותה יש לומר גבי חיוב ההזכרה בשבת ויו"ט שעצם היום מחייב הזכרה בתפילה ובבהמ"ז.ונראה שנפ"מ בזה לגבי ר"ה, שהרי מחד גיסא אין היום מחייב באכילת סעודה, שהרי שפיר יכול להתענות בו [לשיטת הני ראשונים דס"ל הכי], ואולם מאידך כל היכא שאינו מתענה שוב מחוייב הוא באכילת סעודה, והלא מעתה נראה שאם חיובההזכרה הוא מחובת היום שפיר י"ל כהמג"א שגבי ר"ה אין היום מחייב הזכרה בבהמ"ז, ולפי שמצד עצם היום באמת ליכא חיוב סעודה, ואולם אם חיוב ההזכרה הוא מצד עצם מטבע של בהמ"ז, שפיר יש לומר כהא"ר שאף גבי ר"ה תיקנו כן למטבע של בהמ"ז, שהרי כל שאוכל פת ה"ה מחוייב באכילת אותה פת, ושפיר הוי מטבע בהמ"ז שלו כשאר יו"ט.

ג

שכח יעלה ויבא בבהמ"ז של ליל ד"ה

והנה כתבו הפוסקים [עיי' מ"ב תקצ"ז סק"ה] שאף להפוסקים הסוברים דמצוה להתענות בר"ה, מיהו הני מילי ביום דאז הוי זמן הדין, אבל בליל ר"ה לכו"ע אסור להתענות וכמו בשאר יו"ט, ולפי"ז נפקא שאם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז של ליל ר"ה לכו"ע צריך לחזור, שהרי איכא ביה חובת סעודה לכו"ע, וכן הוא באמת להדיא בסידור הרב.ויל"ע בזה מדברי השעה"צ בסי' תקפ"ב סק"ד בשם הגאון ר' אבלי פאסוולער שאם טעה בליל ר"ה ולא אמר המלך הקדוש שאין צריך לחזור, וכמו שאם שכח בליל ר"ח יעלה ויבא שאין צריך לחזור ולפי שאין מקדשין את החודש בלילה וה"נ דכוותה, ובשעה"צ שם הק' עליו דזה היה שייך אם היה מתפלל תפילת חול ומשא"כ בזה שמתפלל תפלת יו"ט דממ"נ אינו יוצא ע"כ, והנה כל טענת השעה"צ היינו רק בתפילה שהוא כתרתי דסתרי שמצד אחד אומר האל הקדוש, ומאידך מתפלל תפלת יו"ט, אבל בבהמ"ז לכאו' שפיר יודה להג"ר אבלי שאין ההזכרה מעכבת כיון שאין מקדשין את החודש בלילה. ויל"ע לפי"ז בליל שני של ר"ה כיון דב' הימים של ר"ה הם קדושה אחת ולא שייך בזה הסברא של אין מקדשין את החודש בלילה. ושו"ר במחזור המפורש מכתב מהגרשז"א שבתחילה ר"ל ג"כ שאם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז של ליל ר"ה אינו חוזר ואלא ששוב חזר בו עיי"ש בדבריו ויל"פ בזה הרבה.ולענין הלכה אנו אין לנו אלא את דברי הרב בסידורו שאם שכח יעלה ויבא בליל ר"ה שפיר חוזר ומברך.