את ה' האמרת וה' האמירך

* הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו * לתהלה ולשם ולתפארת * יושב תהילות ישראל * עורו ישנים משנתכם השוכחים את האמת בהבלי הזמן * ועכשיו בטלתם תלמוד תורה

הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו

'את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים וכו'. וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וכו'. 'ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהלה ולשם ולתפארת וכו' (כו יז-יט). פסוקים אלו הם מהפרשיות הכתובות בתפילין של הקב"ה, כמובא בגמ' (ברכות ו.) 'אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו. אמר ליה: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (דברי הימים א' יז כא). ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל (בתמיהה). אין, דכתיב (כו יז-יח) 'את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום'. אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר (ו ד) 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'. ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברי הימים א' יז כא) 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי (שהרי ארבעה בתים הם, רש"י). אמר ליה: 'כי מי גוי גדול', 'ומי גוי גדול' (ד ז-ח). 'אשריך ישראל' (לג כט), 'או הנסה אלהים' (ד לד), 'ולתתך עליון' (כו יט).

ז. ולמעשה, עיקר ההכנעה היא בפנימיות הלב אך בחיצוניות צריך להיות שמח, וכפי שכתב הייטב לב זיע"א (פר' נצבים ד"ה ע"י) 'דודאי בעי איש לכוף דעתיה ולעמוד בהכנעה כעבד לפני קונו ובלב נשבר ונדכה, והיינו תוך פנימיות לבבו, אבל מבחוץ לא יהא ניכר שום עצבות או מרה שחורה, כי אם יהיה בפנים שוחקות, וכמו שאמר החכם בחובת הלבבות (שער הפרישות פרק ד') צהלה בפני כו'. ויהיה בטוח בה' שיצא זכאי על ידי שמקבל עליו מהיום עול מלכות שמים [וכו'], ולזה צריך דעה והשכל, והבן'

יא יושב תהילות ישראל

אי הכי נפישי להו טובי בתי. אלא: 'כי מי גוי גדול' 'ומי גוי גדול' דדמיין להדדי, בחד ביתא. 'אשריך ישראל' 'ומי כעמך ישראל', בחד ביתא. 'או הנסה אלהים' בחד ביתא, 'ולתתך עליון' בחד ביתא, וכולהו כתיבי באדרעיה'ח.

עד כמה גדולה מעלת ישראל 'עם קרובו' של הקב"ה, יש ללמוד מדברי האור החיים הק' (וה ד"ה עוד ירצה) על כך שלא ישב הקב"ה על כסא מלכותו עד שהיללוהו על מה שהוא אלוקי ישראל. וזו לשונו 'עוד ירצה לעורר לב איש ישראל לאהבת ה', על דרך אומרם ז"ל בפסוק (תהלים כב ד) 'יושב תהלות ישראל', שלא בחר ה' מכל התהלות זולת כשהללוהו ואמרו לפניו: 'ברוך ה' אלוקי ישראל', אז ישב על כסא מלכות עולם. והוא אומרו 'ואהבת את ה" לטעם זה שלא בחר להיות אלא אלקיך. ובהעיר האדם לבו לפרטים כאלו, תתנתק נפשו וְתִּתַּר ממקומה בהתעוררות נפלא ורם באהבת הנאהב יתעלה רום תפארת כבודו' יא.

לתהלה ולשם ולתפארת

ובבעל הטורים (שם) מובא 'ולתתך עליון. רמז לטוטפות של הקב"ה, דכתיב בהו (להלן לג כט) 'אשריך ישראל'.

'לתהלה ולשם ולתפארת'. כלומר, מה שישראל משבחים ומהללים לה' הוא לו לתפארת. והיינו דאמרינן (מגילה טו:) עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק". שאותה עטרה שמעטרים להקב"ה בתפלתם מחזירה להם''.

ח. על גודל מעלת פסוקים האלו מובא בנהרי אש (מהרה"ק ר' שימעלע זשעליכאווער זיע"א) אות פ"ב, וז"ל 'אפילו בתוך כל הטרדות והדחקות זוכרים ארבע פסוקים אלו וואלט אלעס אנדערשט אויסגעזעהן... מען דארף טאנצען פאר שמחה אז מיהר פארמאגן די פיהר פסוקים.'

ט. על דרך זה מובא במדרש רבה (פר' בשלח כא ד) "מה תצעק אלי', הדא הוא דכתיב (תהלים סה ג) 'שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו', מהו 'שומע תפלה'. א"ר פנחס בשם ר"מ ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא, בשעה שישראל מתפללין, אין אתה מוצא שכולן מתפללין כאחד, אלא כל כנסיה וכנסיה מתפללת בפני עצמה. הכנסת הזו תחלה ואח"כ הכנסת האחרת. ומאחר שכל הכנסיות גומרות כל התפלות, המלאך הממונה על התפלות נוטל כל התפלות שהתפללו בכל הכנסיות כולן ועושה אותן עטרות ונותנן בראשו של הקב"ה, שנאמר 'עדיך כל בשר יבאו'. ואין 'עדיך' אלא עטרה, שנאמר (ישעיה מט יח) 'כי כולם כעדי תלבשי', וכן הוא אומר (ישעיהו מט ג) 'ישראל אשר בך אתפאר', שהקב"ה מתעטר בתפלתן של ישראל, שנאמר (יחזקאל טז יב) 'ועטרת תפארת בראשך".

י. ולהלן ממשיך הטור וכותב דבר נורא על חומרת השח שיחת חולין בבית הכנסת. וזו לשונו 'אבל מי ששח שיחת חולין בבית הכנסת, מקיפין לו כל גופו בקוצים, לכך 'שיר השירים' לית, וכנגדו 'כקול הסירים' (קהלת ז ו)'.

יא. במקום אחר מצינו באור החיים הק' (ויקרא יז ה), שכתב דברים נלהבים ובוערים באהבה

להקב"ה על אשר בחר בנו. וזו לשונו "זבחי שלמים לה' [אותם]' וגו'. היה צריך לומר 'וזבחו אותם זבחי [שלמים לה']' וכו'. ואולי שנתכוון האדון להראות חיבת הקודש אשר חבב עמו, ואמר, כי זבחי שלמים הם קרבנות המשתתפים בשולחן אחד יחד בנים ואביהם, והוא אומרו שלמים לה' אותם, וחוזרת תיבת 'אותם' לבני ישראל הזובחים האמורים בתחלת הכתוב, לא לנזבחים. ועל דבר זה לבד תתנתק הנפש מנרתקה, ותקום לעבודת הא-ל במסירת נפש מבלי הרגש, להפלגת עריבות הנרגש בבחינת אהבתו יתברך בנפש המרגשת בטעימת נועם חיבתו. וכל זה קטן הוא להמתחייב לנו עשות לערך המוקדם ממנו יתברך בבחינת שעשוע חיבובינו ורוממות אשר רומם עם קדושו'.

יב עורו ישנים משנתכם - השוכחים את האמת בהבלי הזמן

והנה בליקוטי הרי"ם (פר' ראה ד"ה ראה אנכי) כתב 'יש לשבח השבתות והסדרות קודם ראש השנה, שהסדרות בעצמם פועלים לאדם ועוזרים אותו כל סדרה וסדרה לעמל שלה'. ויש לומר לפי זה, שהקב"ה בא לגלות לנו בפסוקים אלו את יקר ערכם של ישראל, בכדי לעורר אותנו על גודל מעלתינו ותפארתנו, שנעזוב את הבלי השעה של עולם חולף בעד עולם עומד, ונשוב אליו באמת ובתמים, ומכאן ואילך נשקיע את כוחותינו בעבודתו, לחיות בתורה, לחיות בתפילה, בשבת ויו"ט.

ולזה מועיל תקיעת השופר, כלשונו של הרמב"ם (תשובה פ"ג ה"ד) 'אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה' יב.

יב. מעשה נפלא סיפר הגאון רבי שמואל דוד פריעדמאן שליט"א (בעל 'שדה צופים על הש"ס) על יהודי שהתעורר משינת חייו. ויהי באחד מן הימים פגש בבני ברק יהודי בשם רבי מאיר. אביו של רבי מאיר היה בצעירותו 'חפשי' גמור, שלא ידע מאומה ביידישקייט, והיה מחשובי אנשי ה'רעגירונג' (ממשלה) שבאמעריקא. לאחר שעבד שם שנים רבות, באחת מהשנים זכה לקבל שכר עבור שנה שלימה בלא שיצטרך לעבוד בתנאי שילמד לימודים שונים שיקדמו אותו.

והנה עלה בלבו ללמוד 'תלמוד' במשך שנה זו, אך האחראים לא הסכימו לשלם עבורו שנה שלימה בשביל לימוד ה'תלמוד', שהרי לימוד זה אינו בכלל הלימודים שקבעו להם. אמנם, לבסוף הם הסכימו לו, והוא החליט לעלות לארץ ישראל ללמוד שם.

כשבא לארץ ישראל, פנה לאיזו ישיבה לבעלי תשובה, שם קבעו לו חברותות, וכך החל בלימוד ה'תלמוד'. בנו מאיר, היה באותם ימים בן י"ד שנה, ואמר לו אביו: לך גם אתה לישיבה שמתאימה לך, ותלמד שם.

בתחילה רפו ידיו של מאיר, כסבור היה שהדבר אינו לפי כוחו, אולם קמעא קמעא התעורר

בו החשק ללמוד, והלך וישב בישיבה בין תלמידי חכמים מופלגים. לבקשתו מכמה מהם ללמוד עמו מסכת מגילה, כל אחד הקדיש קצת מזמנו ולמד עמו, עד שהוא זכה לסיים את מסכת מגילה.

ככלות השנה, פנה אליו אביו ואמר לו, שהגיעה העת לשוב לאמעריקא. נענה אליו הבן ואמר, אבא מארי, אם הנך חוזר לאמריקע, אברכך שתהא נסיעתך לחיים ולשלום, אולם אני נשאר כאן, הנה זה עתה סיימתי מסכת מגילה ונפשי חשקה בלימוד התורה, 'פה אשב כי איויתיה'. למעשה, נשאר הבן מאיר בישיבתו ועלה ונתעלה בלימוד עוד מסכתות נוספות, דף אחר דף, מסכת אחרי מסכת. כעבור כמה שנים כשבא לפרק 'האיש מקדש', זכה מאיר לשידוך מצוין והקים בית נאמן בישראל.

לאחר זמן מנישואיו, טרם זכה להיפקד בזש"ק, והלך להתייעץ עם אחד מרבותיו, והוא אמר לו, שחיבור ספר על התורה, יש בו סגולה להיפקד בבנים. שמע לעצתו, וכחלוף שנה בעת שהוציא את ספרו 'יד מאיר' על המשנה ברורה, זכה לבן זכר. וכך במשך השנים הוציא עוד שבעה כרכים מספרו 'יד מאיר', וכנגד כולם זכה לשמונה בנים.

יג ועכשיו בטלתם תלמוד תורה

ההתרשלות מלימוד התורה, שנאמר שם (יהושע ה יג) 'ויהי בהיות יהושע ביריחו, וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וחרבו שלופה בידו, וילך יהושע אליו ויאמר לו: הלנו אתה אם לצרינו. ויאמר: לא, כי אני שר צבא ה' עתה באתי'. ובגמ' (מגילה ג.) מובא שהמלאך אמר ליהושע: 'אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה. אמר לו: על איזה מהן באת, אמר לו 'עתה באתי'. וכתבו התוס' (ד"ה עתה באתי) 'פירש ריב"ן, על תלמוד תורה באתי, דכתיב ביה (לא יט) 'ועתה כתבו לכם [את] השירה הזאת" יג.

וככל שיהודי מעמיק בלבו את יקרת עבודתו אצל הקב"ה 'ולתתך עליון על כל העמים', ממילא הוא מייקר יותר את מתנת ה'זמן' ואינו מבזבז את חייו בהבל וריק, אלא אדרבה תופס את מתנת החיים שנתן לו בורא כל עולמים, ומנצל אותה לקיים מצוות לרוב. ובכל מצוה ומצוה שמזדמנת לו, אם זו תפילה או גמילות חסד, אינו מניחה מלקיימה עם התלהבות וחיות דקדושה.

ובפרט בלימוד התורה והתמדתה, המכיר בחשיבות הזמן אינו מזלזל ומבזבז את זמנו מללמוד את התורה בכל עת שיכול להגות בה, וכפי שיש ללמוד ממעשה יהושע ביריחו, על חומרת

וכשיהודי מנצל כל רגע ללימוד התורה, הריהו דבוק ב'שירת החיים' 'את השירה הזאת', ונעשה א שטיק

יג. עוד מצינו שהתורה נקראת שירה, בדברי הגמ' (חגיגה יב:) 'אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מב ט) 'יומם יצוה ה' חסדו', ומה טעם 'יומם יצוה ה' חסדו', משום 'ובלילה שירה עמי'. ואיכא דאמרי, אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה, שהוא דומה ללילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא, שהוא דומה ליום, שנאמר 'יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי'.

תורה, א 'בן תורה', א חפצא פון תורה, שהיא תכלית הבריאה - בשביל ישראל שנקראו 'ראשית' ובשביל התורה שנקראה 'ראשית' יד.

יד. וכמובא ברש"י (בראשית א א) "בראשית ברא' אין המקרא הזה אומר אלא דרשני. כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל, בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) 'ראשית דרכו', ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) 'ראשית תבואתו".