הגדרות צפנת פענח
עומק אמונתו של מרן זצ"ל והכרתו התמידית בחסדי הבורא ית' והשגחתו על כל רגע מחיינו, על כל כל מהלך ומהלך מן המתרחש בעולם, מצאו את בטויים העז באחד מיסודי עבודת ה' היותר נעלים תפילה.
יסוד איתן היו למרן צ"ל בתפילה, שיטתו היתה שהזכרת שבחו פארו ורוממותו של הקב"ה בתפילה, אינה באה לומר שאנו מאמינים שהוא הכל יכול, אלא שאנו רואים בפועל את מעשיו ומרגישים בבירור את פעולותיו, וששבחים אלו הן הן מדותיו. מדת ההבחנה וההכרה הזו, היא היא המדה לפיה אנו חייבים בתפילה לשבח לפאר ולרומם את ה', כלומר שכאשר אומרים 'האל הגדול הגבור והנורא', מתכוונים אנו לאמר שאנו רואים את פעולותיו ומעשיו, ומכאן אנו יודעים שהוא גדול גבור ונורא.
בדרך זו ביאר מרן צ"ל מה דאיתא (יומא סט:): אמר ריב"ל למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו עטרה ליושנה, אתא משה אמר 'האל הגדול הגבור והנורא', אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקריו בהיכלו איה נוראותיו, לא אמר 'נורא', אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו, לא אמר 'גבור', אתא אינהו ואמרו אדרבא זו היא גבורותיו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו נוראותיו שאלמלי מוראו של הקב"ה האיך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות, ע"כ. והנה זה פשוט כי גם ירמיה הנביא וגם דניאל האמינו כי הבורא הוא כל יכול שלם במדותיו ותמים במעשיו, ואולם בגדרי התפילה אם לא ראו בחוש את גבורותיו, כיון שנכרים משתעבדים בבניו לא אמרו 'הגבור והנורא', כלומר למרות שבודאי האמינו בגבורות ה' ונוראותיו כי לא יבצר ממנו דבר, מ"מ מכיון שמדותיו אלה לא נתגלו בהנהגתו ית', אין מקום לומר את זה בתפילה.
ובזה ביאר נמי הא דאמרו (ברכות לג:): ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר 'האל הגדול וכו' והאדיר וכו' א"ל סיימתינהו לכולהו שבחיה דמריה. ופירושו כמבואר שבתפילה אין הכוונה סתם לספר גדלו ויכלתו של הקב"ה, שהרי אם נתחיל למנת מה שבידו לעשות, אי אפשר לסיים שבחו, כי אין בכח הנברא להשיג רוממות בוראו ויכולתו יתברך, ברם כל מה שאנו אומרים הם אינו אלא אותו חלק ממדותיו שאנו רואים ומכירים ע"י מעשיו, וזהו שראו אנשי כנסת הגדולה וחדשו כי ממעשי הקב"ה אכן נכרים נוראותיו וגבורותיו, דוה גופא שהקב"ה מתאפק וכובש כעסו על הרשעים ומקים את עם ישראל בתוך סכנה מתמדת שלא כדרך הטבע, בזה נראים ונכרים גודל גבורתו ונורא פעולתו, וע"כ תקנו לומר 'הגבור והנורא' והחזירו עטרה ליושנה.
השגה מרוממת זו, לפיה ההכרה בהשגחתו של הקב"ה היא אמת המדה להזכרת מדותיו ולפניתנו אליו בתפילה, מאירה באור יקרות על דרך עבודתו של מרן זצ"ל בתפילה, כי מרחבי ראייתו, טווח השגתו, ועומק תפישתו, חברו יחדיו להכרה מוחשית במעיין החסד, ממנו שואב את קיומו האדם בכלל והעוסק בתורה בפרט, אמונתו הכבירה הקיפה עולם ומלואו של פרטים ופרטי פרטים עליהם יכול היה להצביע ולומר 'זה אלי', הוא חש באופן בלתי אמצעי כי כל עצה טובה היא מתנת שמים, שכל רסיס הבנה בתורה מקורו רק בסייעתא דשמיא, וכי על כל אי הבנה כאשר האדם יגע להבין, יש לו לתלות עיניו אל היושב במרומים.
מראה עמידתו בתפילה כבן המתחטא לפני אביו, נחרתה עמוקות בלבם של אלו שהטו און לתפילותיו, לידו ניתן היה לחוש כי הקב"ה מלא את כל הארץ, וכי העומד לפניו בתפילה נמצא במחיצתו ממש ומדבר אליו. מרגלא היתה בפומיה 'אצל הקב"ה אפשר לפעול הרבה'.
חיפש תדיר דרכים שיסייעו לו לכוון כראוי בתפילה, הקפיד להתפלל מתוך סידור שמודפס בו שם הוי"ה מלא, מפעם לפעם היה מפסיק כדי לעורר את הכוונה. לפני הברכות השגורות היה מפסיק קמעה, עוצם עיניו ומהרהר בברכה כדי שלא תאבד הכוונה אגב שיגרה. וכשהיה כבר אומר את הברכה, נראה היה כאילו אמר אותה בפעם הראשונה. מרן זצ"ל היה גוער במי שהיה מסתובב בשעת התפילה, ואמר שברי לו שכך אי אפשר לכוון. אחריו בלילה שמא עשה תשובה, שמא סלק"ד, אלא ודאי וכו'.
הוד ואצילות קרנו ממראהו כשהיה מתפלל והסידור לפניו ומפיו היה מוציא את המילים שקולות ומדודות כמונה מעות בלי חפזון ובלי פיזר נפש, היה מתחיל בתפילתו לפני הצבור, כדי שיוכל להתפלל אתם יחד ברכות קריאת שמע. היה מרבה לבכות בתפילתו, דמעות חמות היה שופך בברכת כהנים ובתחנון, והיה בוכה בדמעות שליש בתפילת י"ג מידות, היה מאריך בתפילת ש"ע, וביידיש היה מוסיף בקשות משלו, בהן היה מבקש על קיום הישיבות הקדושות, ושופך דמעות מלאות רגש והשתתפות על חולים שבעדם התפלל.
אחת מבקשותיו התדירות היתה על הצלחתו בלימוד התורה, ומרגלא היתה בפומיה: 'כשרוטשילד מבקש מליון, הוא נענה אצל הקב"ה יותר מהר משאני נענה כשאני מבקש חידוש אחד'. בליל שבת לפני קידוש כשהיה אומר 'שלום עליכם', היה מסב פניו אל הקיר ובוכה ומבקש שיצליח להדפיס את ספריו.
מרגלא היתה בפומיה, הברכה הנעלה היא הזכות למצא חן בעיני ה' יתברך, והזוכה לכך הוא האדם המאושר שאינו חסר דבר בעולמו, מלבד מה שכתוצאה מכך זוכה הוא לשאת חן גם בעיני אדם.
והיראה, והן בהשפעה גשמית אשר נראה וניכר לכל העולם. יגדור השי"ת פירצת עמו בית ישראל ובלע המות לנצח בב"א.
