הכרת הטוב והודיה
להכיר ולהעריך הטובה שמקבל ממטיבו ולהודות לו על כך !
נלמד מהפסוק בפרשת ביכורים: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו" (פרק כו-ג) וכתב רש"י (מהספרי): ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה. ובהמשך נאמר: "וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה"... (כו-ה). וכתב רש"י: מזכיר חסדי המקום ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב... ומפרש החינוך (מצוה תר"ו): "ועל כן בהטיב לו השי"ת ובברכתו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית אלוקינו ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל ישראל דרך כלל, ועל כן מתחיל בענין יעקב שחלצו הא-ל מיד לבן וענין עבודת המצריים בנו והצילנו ב"ה מידם. ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו..."
ואמנם עדיין עלינו לשאול: לפי ביאורו של החינוך, מדוע הוזכר בפסוק רק מעשהו של לבן ולא הוזכרה כלל פרשת עשיו. הלא גם הוא רדף את יעקב וביקש להורגו עוד קודם מעשי לבן. והקב"ה הציל את יעקב ובניו מידו?!
ויתכן לומר שהטעם מה שהזכיר הכתוב רק את לבן ומצרים, משום שדוקא הם סימלו יותר מאחרים את המדה הרעה הזו של כפיות טובה. שהרי לבן אף שידע על נאמנותו ומסירותו של יעקב למענו. ואף ידע והודה בעצמו כי התברך בגללו, אעפי"כ "ביקש לעקור את הכל".
וכך גם נהגו המצרים. אף שעשה יוסף עמהם טובה גדולה שהחיה את המצרים בשנות הרעב, כפרו בטובה והעבידו את בני ישראל בפרך. את זאת מתכוון מביא הביכורים להזכיר ולהדגיש בדבריו שהוא אינו כפוי טובה כמותם, אלא אדרבה מכיר הוא בחסדי השי"ת וראוי הוא לברכתו. משא"כ אצל עשיו כמובן לא שייך כ"ז.
בספר קב הישר (פרק יח) האריך בגודל החובה ליתן שבח והודיה להשי"ת על כל הטובה שהשפיע עליו ולא להיות מכפויי טובה. והביא את דברי "ספר חרדים" שזהו מכלל מצות עשה של "הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ הטובה"... ולומד מכאן אזהרה על בני האדם המקבלים טובה והשפעה מהשי"ת, ליתן שבח והודיה, ולא לכרות כל קובלני כדרך צרי העין, אשר יותר מאשר נותן להם ה' מזון ומחיה, כל ימיהם הם בוכים וקובלים נגד העולם, כאילו אין להם פת לחם לאכול, וכל טוב הן בידם, וכל כוונתן הוא למנוע העניים והאביונים מפתח ביתם. עכ"ד.
לכשנתבונן נווכח, כי ראשיתה של הכרת הטוב הוא באמונה! שמאמין שהכל מהשי"ת, וממילא, המשכה לא רק בהודיה גרידא אלא בשעבוד למטיבו! ונמצא בסיכום שארבעה שלבים לפנינו: שלב האמונה. שלב הכרת הטוב. שלב ההודיה ושלב השיעבוד. וד' אלו רמוזים בפסוקי פרשת הביכורים [א) "אשר נשבע ה'" ב) "אשר נתת לי". ג) "והשתחווית". ד) "ושמחת בכל הטוב"]
לעורר הכרת הטוב והודיה...
מידת הכרת הטוב הייתה טבועה בגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי - הסטייפלער זצ"ל באופן מיוחד. אל אחד שהיה לו יד בעלייתו לארץ ישראל, הייתה לו קביעות לנסוע אליו בכל ערב ראש השנה להכיר לו טובה. פעם עורר הסטייפלער את אחד מנכדיו למידת הכרת הטוב. כשאמר לו: "אתה זוכר כאשר כאבו עיניך ונזקקת לטיפול, וה' עזר... אתה זוכר זאת, או שמא שכחת... עלי עברו הרבה. הרבה יסורים פקדו אותי. הרבה חלאים. לא כולם יודעים אודותם. חשתי אותם לבדי. נרפאתי, ולא שכחתי... אני זוכר ומודה לה""...
תולדות יעקב
אלוקים חשבה לטובה...
סיפר הגאון רבי צבי מרקוביץ זצ"ל: פעם הזמין אותי מורי ורבי הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל לבוא ולסעוד עמו בביתו. הוא דיבר על כך ש"בכל הדורות כל יחיד ויחיד מוקף בניסים" והחל לספר אודות עצמו שכאשר חותנו לקחו לחתן, היה מדובר שיקבל "קעסט" שיוכל לשבת בהשקט על התורה ועל העבודה. והנה אחר אירוסיו, נפלה דליקה בביתו של חותנו וכילתה את כל רכושו, וממילא לא היה יכול עוד לעמוד בהבטחתו. "לכאורה בראיה שטחית היה זה עבורי רע. אך דווקא משום זה נקראתי ע"י הדוד הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל לישיבת טלז". וסיים רבי שמעון: "אלוקים חשבה לטובה, אילו לא היו נשרפים באש נכסיו של חותני, יתכן שהייתי נעשה בעל מעמד מכובד, אך הקב"ה סובב שיקרה מה שקרה כדי שאגיע להרביץ תורה בישראל."
תורה יבקשו מפיהו
לשיר עם מלים"...
במסיבת חנוכה תש"ס, בישיבת חברון, כאשר התגודדו סביב ראש הישיבה, הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל מאות מתלמידי הישיבה מתוך שירה וריקודים... שאל ראש הישיבה: "מדוע מנגנים ללא מילים?... אם אתם שמחים צריך ליצוק תוכן לשירה ולשיר עם מילים, להודות ולהלל לה' על רוב חסדיו וטובותיו שגמל עמנו"...
נסיך ממלכת התורה
לא שכחתי"...
הצדיק רבי חיים משה מנדל זצ"ל הוזמן לסנדקאות. ראה אברך כי הרב מנדל מתקשה לרדת מהרכב וחש לסייע לו לצאת. והנה כעבור שנה(!) כשפגש הרב מנדל באותו אברך שוב חזר והודה לו באומרו: "האם אתה חושב ששכחתי את החסד שעשיתי עמי כשעזרת לי לצאת מהרכב בהגיעי להיות סנדק אצל פלוני"?!
הראה לעניו
