המנגנון הנפשי שמאחורי הקלילות

תארו לעצמכם את התמונה הבאה: השכן מהקומה שמעליכם גרם לכם לנזק רציני. עשה שיפוץ בדירה שלו, בעקבות כך צינור מים התפוצץ, כל הסלון שלכם הוצף במים, הרהיטים התנפחו וניזוקו, חלק מהספרים הק' בארון התרטבו. הנזק מסתכם בכמה אלפים.

אתם עומדים שם חסרי אונים, מגב ביד אחת ודלי ביד השנייה, הלב שלכם הולם בכעס.

והנה נשמעות דפיקות קלות בדלת. אתם פותחים, והשכן ניצב בפתח. במקום מבט נבוך הוא מופיע עם חיוך רחב, טופח לכם על השכם: "אתה נראה לי רציני מדי" - הוא אומר לך. "מדוע אתה לוקח ללב? בסך הכול קצת מים... הבית שלך לא עשוי מסוכר. אל תדאג, אנחנו נשב ונסדר את העניינים". ואתה כבר מנחש מראש את "סדר העניינים". עוד כמה טפיחות שכם נחמדות...

הדלת נסגרת ואתה רותח עוד יותר. לא רק בגלל המים והנזק הכספי, אלא בגלל הפער הבלתי נסבל: חומרת המצב דורשת המון כובד ראש ואחריות, ובמקום זה זכית לטפיחה על השכם, קלילה ומזלזלת.

***

נחזור לסדנת אלול עליה סיפרנו בשבועות האחרונים. הכרנו את בערי שרועד מאימת הדין עד כדי שיתוק. פגשנו את אהר'לה שמרגיש שתשובתו היא בור ללא תחתית שלא ייסלח לעולם. והשבוע נכיר את מוטי [שם בדוי כמובן]. זה שישב במשך כל הסדנא עם חיוך קל בקצה השפתיים. מדי פעם התבדח קצת עם החברים. הכובד ראש מסביב נראה לו מוגזם, כמעט מגוחך.

כשהגיע תורו לשתף, הניף יד בביטול חינני ואמר: "אני באמת לא מבין את כל הדרמה שלכם. הרבש"ע הוא אבא שלנו, נכון? אבא לא מחפש לתפוס אותנו. אני והקב"ה מסתדרים מצוין. אני עושה מה שאני יכול, הוא מבין אותי, אם הייתי בסדר - מה טוב. וגם אם לא - הוא מבין לגמרי שזה לא מכוונות רעות חלילה".

על פני השטח, מוטי נשמע כמו מי שזכה לפסגת האמונה. הוא משוחרר מחרדות, אינו שוקע באשמה מייסרת, הוא חי בביטחון גמור ברבש"ע.

אך ככל שהתבוננו יחד פנימה, החלו להופיע סימני שאלה.

בדיוק כמו ה'שפת אם' עליה דיברנו בשבוע שעבר, כל דפוס נפשי שאנו מביאים לקשר עם הקב"ה, נבנה על תשתית החוויות הראשוניות שלנו מול העולם.

בשיחות אישיות עם אנשים בעלי רקע דומה למוטי, יצא לי להכיר מקרוב את התופעה הזאת בחייהם. ילדים שגדלו בבית שבו שום דבר לא נלקח ברצינות. ההורים היו עסוקים בעצמם, לא הציבו גבולות ברורים, ומעולם לא דרשו ממנו דין וחשבון אמיתי. כשהביא ציונים נמוכים הצטחקקו. כשעשה מעשה קונדס חמור - נפנפו ביד.

כשאנחנו מתבוננים בתופעה הזאת, השאלה מתחדדת: מה אכן גורם להורים להתייחס לחיים בביטול כזה? מדוע הם התקשו לקחת את המציאות בכובד ראש?

התשובה נוגעת באחד המנגנונים המתוחכמים של הנפש: הקטנה והשטחה.

לעיתים קרובות, הורים ש"הכול עובר לידם" אינם אנשים קלי דעת באמת, אלא - אדרבה - עול החיים נתפס כמשא כבד ומאיים מדי. לקחת את הילד, את החינוך ואת השגיאות שלו ברצינות - פירוש הדבר, לעמוד מול חרדת אחריות עצומה, להרגיש אשמה על כל כשל, ולשאת בכאב ובפגיעות של המציאות.

כדי לא לקרוס תחת כובד המשקל, המערכת הנפשית שלהם בוחרת בנתיב המילוט. אם הופכים כל כישלון לסוג של בדיחה, אם שום מעשה אינו נחשב לחמור באמת, ואם "מנפנפים" כל קושי בחיוך, נדמה שהסכנה חלפה לה.

האדישות אינה נובעת מרוגע פנימי, אלא מניסיון נואש להימנע ממפגש עם תחושת חוסר אונים.

אך המחיר כבד: עבור הילד שגדל שם, החומות הללו נחוות כחוסר אכפתיות. במקום ללמוד שיש למעשיו ערך ומשקל, הוא מפנים שרצינות היא דבר מסוכן שיש לברוח ממנו, ומעתיק את ההתייחסות הזאת לכל מערכות היחסים בחיים.

כדי לעמוד מול מישהו בלב שלם וכנה, אדם נדרש לפגוש את עצמו. הוא נדרש להרגיש רצינות, להודות בטעויות, לחוות כאב על מה שקלקל, ולשאת במחויבות אמיתית לקשר.

מוטי העתיק את הדפוס הקליל הזה אל מערכת היחסים עם הקב"ה: כפי שאבא לא באמת דורש, אז גם הקב"ה אין לו בעיה באמת עם המעשים שלנו.

חז"ל הזהירו אותנו במילים נוקבות: "כל האומר הקב"ה ותרן הוא - יוותרו חייו". הביטוי החריף הזה נגד מי שחושב שהקב"ה "מוותר", מבטא את חומרתו. משום שוויתור של זלזול אינו אהבה, אלא ההפך הגמור מאהבה!

חודש אלול אכן מביא איתו בשורה מופלאה: "המלך בשדה". המלך יוצא לקראתנו, מאיר פנים, ומאפשר לכל אחד לגשת אליו בקלות ובאהבה. אך נשים לב: הוא נמצא אמנם בשדה, בגובה העיניים שלנו, אבל זה אינו מוריד ממלכותו.

יש הבדל תהומי בין שמחה וביטחון באהבת השם, לבין קלות ראש והתחמקות מאחריות.

למעיישה:

אם מצאתם את עצמכם פוגשים את ימי אלול בקלילות מופרזת, זה הזמן לעצור לרגע להתבונן. שאלו את עצמכם בכנות: האם הקלילות הזו היא באמת קרבת אלוקים מלאת אהבה? או שמא היא חומת מגן שמטרתה למנוע מכם לפגוש את עומק הלב?

אין צורך להיבהל ולא להיכנס לחרדות כמו בערי, וגם לא לשקוע בייאוש כמו אהר'לה. די בכך שנסכים להביט ביושר על עצמינו, ולהעניק למעשים שלנו ולנשמה שלנו את הכבוד והרצינות הראויים להם.

בעז"ה בשבוע הבא נסגור את המעגל לקראת ראש השנה, עם הדפוס הרביעי והמפתיע. הישארו נא איתנו!

וזה המקום לציין, בפרק הבא בפודקאסט "עומקים" שיתפרסם במוצ"ש בעז"ה, עוסק בענין הגבול בין אמפתיה לבין דרישות. זה פרק קריטי בגיבוש עמדה מאוזנת של הורים מול הילדים או בכל מקום אחר שבו אנו נדרשים להפעיל סמכות. לא לפספס!

אורח לרגע

תגובות הקוראים

תגובות על גליון כי תצא בענין 'הבור של העבירות'

הסיפור של אהר'לה הזכיר לי חוויה בלתי נשכחת מגיל עשר.

אהבתי לשחק בכדור בכניסה לבית. למרות אזהרות חוזרות ונשנות של אמי שמשהו יישבר המשכתי לבעוט בכדור במלוא העוצמה.

וזה אכן קרה: הכדור ריסק לרסיסים את המנורה היקרה שעמדה בכניסה לבית.

ציפיתי לגערה מוצדקת, והייתי מפוחד מאוד. אך להפתעתי הרבה, אמא הגיעה, ראתה את מה שקרה, כאב לה מאוד, אך לא אמרה מילה.

היה ברור שהמסר הובן לגמרי, ואין צורך במילים מייסרות נוספות.

השתיקה המאופקת הזו שלאמא, היא מקור השראה עבורי עד היום מול משגי הילדים.

***

ימים נוראים - חשבתי שיש לו משמעות נוספת. לא רק ענין של יראה בשפה המוכרת, אלא כפי שיש ביטוי "זה נורא יפה". או כמו "הנורא" בתפילה שהגמרא ביומא אומרת שהכוונה "נורא בנפלאותיו".

***

אני נהנה לקרוא כל שבוע את העלון, אך כל פעם מרגיש שזה די עוצר באמצע... כמעט כל נושא מתפרש על כמה עלונים וצריך לאחוז ראש, וגם נראה שיש ניסיון לקצר.

לכן הצעתי (אולי לרגל השנה החדשה?) להרחיב את הגליון לשני עמודים, לגיליון דו-צידי. נראה לי שהקהל יהיה מרוצה.

[email protected] תגובות ניתן לשלוח למייל

אפשר רגע

שו"ת קצר

שאלה: זה קורה כעת בתחילת השנה, וגם כל השנה. הילדים חוזרים הביתה עם סיפורים ארוכים, ולי אין את הסבלנות ויישוב הדעת להקשיב. האם לשחק את זה או להסביר את עצמי?

תשובה: יש כאן שתי שאלות: א. על עצם הקושי להקשיב לסיפורים. וזה נוגע לקשרים שלנו בכלליות. ב. האם להביא את עצמינו לילדים באופן אוטנטי, גם כאשר זה עלול לפגוע בהם?

היום נעסוק לגבי השאלה השניה: ברור, שאם מדובר בענין נקודתי, כי בדיוק בעת הזו אתה עסוק, אז יש מקום לומר את זה בצורה מועילה. בנוסח: "אני אוהב אותך ורוצה להקשיב לך. בעוד שעה אהיה פנוי יותר".

אם מדבר בבעיה מתמשכת, אז השאלה מורכבת יותר. כי כאשר לא אומרים להם ומנסים לשחק את זה, לפעמים הם מרגישים, ולא מצליחים להסביר לעצמם מה מרגישים. ואם אומרים - אז הם מקבלים תיקוף להרגשה שלהם, וזה פוגע בהם יותר.

יש נוסח אחר, שיש בו גם תקווה. "אני מאוד רוצה להקשיב לך, כי אתה יקר לי מאוד. קשה לי להתרכז, אך בעז"ה עם הזמן זה יהיה לי יותר ויותר קל".

[email protected] שאלות ניתן לשלוח למייל