אִם רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים- הַמְּקַבָּל הָרַב אַבְרָהָם בֶּן סוּסָאן זצ"ל

המקובל הרב אברהם בן סוסאן (בן שושן) זצ"ל- נולד בשבט ה'תרי"ג (1853) בדבדו שבמרוקו. כבר בילדותו שקד על לימוד התורה עם אביו. ניכר בכושר זיכרון מופלא ונראה כי לגדולות נועד. בגיל 22 התחיל ללמד בישיבה שבראשות אביו. בזיווג ראשון נשא לאישה את מרת סעידה (בת ר' מרדכי בן סוסאן) ונולדו להם בת אחת. לאחר תקופה קצרה היא נפטרה והוא התחתן עם מרת מרים (מרציאנו). בשנת ה'תרמ"א (1881) כשהיה כבן 28 שנים בלבד נסמך לדיינות והתחיל לכהן בבית הדין בדבדו יחד עם הגאונים ר' אברהם הכהן צבאן ור' אברהם מרציאנו.

בנה בדבדו בית-כנסת כדוגמת ביה"כ שקיים בפאס. ייסד ישיבה וכיהן למעלה מעשרים שנה בראשה. העמיד תלמידים רבים. נודע בגדולתו בתורה ובכישרונותיו הנעלים. רבנים רבים התייעצו עימו בנושאים שונים בהלכה. בשנת ה'תרס"ב (1902) בעקבות המרד בו חמארה שפרץ והביא לצרות רבות ליהודי האיזור רבינו נאלץ לברוח לעיר תאזה שבמרוקו. בדרכו ניצל בניסים גלויים משליט הכפר המוסלמי שניסה לרצוח אותו. בהמשך עבר לעיר פאס ומונה לספרא דדיינא בבית הדין של הגאון ר' שלמה אבן דנאן (מח"ס 'אשר לשלמה'). לרוב בקיאותו כינו אותו 'מפתח חושן משפט'.

חייו לא היו קלים. בתו מרת אסתר נפטרה ב-י' סיון ה'תרס"ז (1907). בנו, ר' מאיר יעקב נישא למרת רינא (בת ר' יוסף עטיה) אבל בגיל 29 נפטר. רבינו לא יכל לשאת את הכאב והחליט לעזוב את פאס ולעבור למרקש, שם ייסד ישיבה ולימד במשך כשנתיים. הוא התבקש לכהן כראב"ד מרקש אבל הוא סירב. משנת ה'תרע"ו (1916) כיהן כראב"ד באסואירה (מוגדור) במשך כעשרים שנה.

רבים הזכירו ושבחו אותו בספריהם, ביניהם הגאונים: ר' יוסף חיים ילוז, תלמידו ר' דוד הכהן סקלי, ר' שלמה הכהן זאגורי. רבים התייעצו איתו בעניינים הלכתיים, ביניהם הגאונים תלמידו ר' שמואל מרציאנו, ר' שלמה אבן-דנאן, ר' יוסף משאש ועוד. נפטר ב- כ"א אלול ה'תש"א (1941). חי כ-88 שנים. ציונו בבית הקברות אסווירה (מוגאדור) שבמרוקו. בנו, הרב דוד חיים (לימים ראב"ד בקזבלנקה) המשיך אחריו מספר שנים בתפקידו בבית הדין של מוגאדור.

סבא (מצד אביו): ר' יעקב. אביו: ר' שלמה (שימש כדיין). אמו: מרת זוהב. נשותיו (זיווג ראשון): מרת סעידה (בת ר' מרדכי בן סוסאן). (בזיווג שני): מרת מרים (מרימה) מרציאנו. בתו (מזיווג ראשון): מרת מרים (נישאה לר' מסעוד בן סוסאן). ילדיו (מזיווג שני): ר' דוד חיים (כיהן כרב ראשי וראב"ד בקזבלנקה), ר' מאיר יעקב, ר' ז'ווירה ומרת אסתר. מרבותיו: אביו, ר' שלמה. מתלמידיו: הגאונים הצדיקים ר' דוד הכהן סקלי (מח"ס קריית חנה דוד על שו"ע), ר' מרדכי קורקוס (מח"ס גדולת מרדכי), ר' שלמה הכהן צבאן (מח"ס מעלות לשלמה על שו"ע), ר' שמואל מרציאנו (מח"ס שו"ת ויען שמואל), ר' שלמה רוזיליו, ר' משה אביטבול, ר' אליהו בן גיגי (מח"ס קול צעקת הרועים), ר' דוד עטר. מספריו: •ליקוטי דינים- על סדר הא"ב •פסקי דינים- קובץ פסקי דינים. עסק גם בתרגום הספר 'בית שלמה' של ר' שלמה מאיר שעוסק באיסור והיתר יחד עם ר' יוסף ענקונינה.

מעשה ביולדת שהתקשתה בלידתה בחודש השביעי לעיבורה. באו לרבינו שיבקש עליה רחמים. הצדיק לקח את מטפחתו וקשר שבעה קשרים ואמר להם שיתירו הקשרים על ראש היולדת ובכל קשר שיתירו, יתנו לה לשתות מן הכוס המים אשר בירך עליו ושתה ממנו. מיד עשו כך ואחרי שסיימו להתיר את שבעת הקשרים היולדת ילדה מיד בן זכר והרב בעצמו מל אותו.

כך גם אירע מעשה באישה אחרת שהתקשתה גם כן בלדתה והרופאים אמרו שהתינוק גדול מדי וצריך ניתוח כדי להוציאו. באו לרבינו וסיפרו לו על כך. רבינו לקח כוס מים ובירך עליו ושתה ממנה וציווה להשקות את היולדת והיא מיד ילדה ללא שום צורך בניתוח.

נכדו הגאון רבי אליהו שמעון בן שושן זצ"ל רבה של ליאון-צרפת סיפר: הייתי מסתכל בפניו הקורנות אור של שמחה בערב שבת בהתלהבות עצומה. סבא היה מצווה לבנו, עט"ר אבא מארי כמוהר"ר הראב"ד חיים דוד זלה"ה לקדש. אומנם לפני הקידוש היה אומר לו להמתין קצת עד שיסיים 'ההוא' את הקידוש. סבא היה ממתין ולאחר זמן מה ענה אמן ורק לאחר מכן היה אומר לאאמו"ר זצ"ל לקדש. פעם שאלו אותו, למי הוא מאזין וענה אמן. סבא השיב שיש מאן דהוא שבא אצלו ומקדש בכל ערב שבת. אף אחד מן המסובים לא זכה לראות או לשמוע, רק סבא.

תלמידו של רבינו, הגה"ק רבי דוד עטר זיע"א היתה לו בת נשואה שלא נפקדה בזרע של קיימא במשך זמן רב. גילו לו בחלום שעליו להשאיל מהרבנית את אבנטו של רבינו (שכבר נפטר) וכן עשתה ונפקדה בבן זכר, וקראה אותו על שמו.

אחד מתלמידיו במראכש רבי שלמה רוזיליו זצ"ל היה גם משרת לפניו בבית אכסניה שלו במראכש, סיפר, שפעם היה רעב גדול בעיר מראכש ועניי ישראל סבלו הרבה מרעב זה. רבינו קרא לתלמידו ונתן לו כל הכסף אשר הקהילה היתה תומכת בו, וציווה עליו לקנות בו צרכי מזון ולחלק את כולו לעניים. לאחר מכן שאל אותו רבינו: "כשאתה נותן לפניהם את הלחם, לכמה פרוסות אתה מחלק אותו?". התלמיד ענה לארבע פרוסות. רבינו גער בו ואמר: "אין בשיעור זה כדי שביעה. מהיום והלאה תחלק הכיכר לשתי פרוסות. אם יחסר לך, תבוא אלי ואוסיף לך כסף". (הסיפורים מעובדים בעיקר מתוך 'פרד"ס אליהו' שכתב נכדו)