התרומות והמעשרות פנינים וביאורים

חולין דף קי"ד. יום שב"ק פרשת כי תצא - ט' אלול תשפ"ו

דף קי"ד - ע"א

המבשל חלב בחלב: נחלקו רבי אמי ורבי אסי האם חייב מלקות. ביאור המחלוקות: א. על האכילה - לדברי הכל אינו לוקה משום שאין איסור חל על איסור. ונחלקו על הבישול, הסובר חייב: שיש כאן רק איסור אחד, הסובר פטור: משום שלכן אמרה תורה איסור אכילה בלשון בישול, לומר שאם אינו לוקה על האכילה אינו לוקה על הבישול. ב. על הבישול - לדברי הכל חייב. על האכילה - הסובר שפטור: משום שאין איסור חל על איסור, הסובר חייב: שלכן אמרה תורה איסור אכילה בלשון בישול לומר שאם לוקה על הבישול לוקה גם על האכילה. ג. לא נחלקו = האומר חייב מדבר לעניין בישול, האומר פטור מדבר לעניין אכילה.

בישול בחלב: דם - פטור. עצמות, גידים, קרניים, טלפים - פטור. פיגול, נותר, טמא - להאומר איסור חל על איסור חייב.

מי חלב: להכשר זרעים - כחלב, (מוחל - כשמן). בישל בשר במי חלב - פטור.

חלב גדי - נלמד מהנאמר 'בחלב אמו'. חלב פרה ורחל - נלמד ממקרא שני 'בחלב אמו' (ואין ללמוד מקל וחומר מאמו שלא נאסר עמו בהרבעה - ונאסר בבישול, משום שיש להקשות מה לאמו שנאסר עמו בשחיטה - אבל הפרה לא נאסר עמו בשחיטה).

בישול גדי בחלב אחותו: גדולה (פרה, זקינה שכבר נתעשרה), וקטנה (רחל, גדייה שעדיין לא נתעשרה) - אסור, למסקנת הגמרא נלמד מצד השוה, קטנה: נלמד מחלב אמו וחלב אחותו גדולה, גדולה: נלמד מחלב אמו ואחותו קטנה (ליש מפרשים ברש"י - מחלב אמו ופרה).

דף קי"ד - ע"ב

בישול גדי עצמה בחלבה - אסור, שנאמר פסוק מיותר 'בחלב אמו'. (ואין ללמוד בקל וחומר מאיסור אותו ואת בנו שלא נאסר פרי עם פרי בשחיטה, ונאסר פרי עם האם, כאן שנאסר פרי עם פרי = גדי בחלב אמו, אינו דין שייאסר פרי עם האם? שיש לדחות מה לפרי עם פרי שהם שני גופים, תאמר בפרי עם האם שהם גוף אחד).

סוס בן סוסים אחי פרידה: באם מותר, באחות - אסור. פרד בן סוסים אחי פרידה: באם - אסור, באחות - מותר. עבד בן שפחה אחי משוחררת: באם - מותר, באחות - אסור. עבד בן משוחררת אחי שפחה: באם - אסור, באחות - מותר.

נבילה - לרבי מאיר: גר ועובד כוכבים בין בנתינה ובין במכירה, שנאמר 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור', 'תתננה ואכלה או מכור לנכרי'. לרבי יהודה: דברים ככתבם, לגר - בנתינה, לעובד כוכבים - במכירה, שנאמר 'או' ללמד שהדברים ככתבם. לרבי מאיר: 'או' בא ללמד להקדים נתינה לגר למכירה לנכרי, לרבי יהודה: להקדים - אין צריך פסוק, שגר אתה מצווה להחיותו ולא בעובד כוכבים.

דחיית דרשת מה הצד: דוחים מכל פירכא. דחיית צד השוה: רק מגופו - כמו מה לצד השוה שכן כך וכך, ולא מעלמא - כמו זה וזה יוכיח. דחיית דבר הלמד מחבירו: אם יש להשיב בדבר שיש במלמד ואין בלמד - דוחים רק דבר שיש בו קל וחומר, ולא מתכונה כל שהוא. דחיית דבר הלמד משנים: אם יש שום דבר שהמלמדים שווים בו והלמד אינו שווה להם בזה, גם בדבר שאינו לא קל או חמור, דוחים בזה. דבר הלמד משלושה: אם יש בידינו תשובת קולא או חומרא להשיב על השלישי, כגון מה למלמד השלישי שכן כך וכך, וצריכים משום כך לחזור ולדון במה הצד, דוחים בכל שהוא על מה הצד, אבל כל כמה שלא חזרה הדרשה לתחילתה - לא דוחים בכל שהוא גם אם שוים בכולם.

חולין דף קט"ו. יום א' פרשת כי תבוא - י' אלול תשפ"ו

דף קט"ו - ע"א

חיה ועוף ובהמה טמא - לרבי עקיבא: אין אסורים מן התורה ואסורים רק מדרבנן, שנאמר שלושה פעמים גדי ובא למעט חיה ועוף ובהמה טמאה, ולא צריך אותם כשמואל (בדף קי"ג - ע"ב), שלדבריו איסור חל על איסור ואין צריך ריבוי על חלב ומתה שבישל בחלב שאסורים, ועל שליל לא צריך ריבוי משום שחשוב גדי. לרבי יוסי הגלילי: חיה - אסורה מן התורה, עוף - מותר גם מדרבנן.

דברים שאינם אסורים משום לא תאכל כל תועבה: א. מעשה שבת: נלמד מהנאמר 'כי קודש היא לכם' - היא קודש ולא מעשיה. ב. חורש בשור ובחמור, וחוסם פי פרה ודש בה: נלמד בקל וחומר משבת החמורה שמעשיה מותרים ג. כלאי זרעים: נלמד מהנאמר בכלאי הכרם 'פן תקדש' ודורשים 'פן תוקד אש', ומשמע שכלאי זרעים מותרים (ואין לדחות שכלאי הכרם נאסר גם בהנאה, וכלאי זרעים אסורים רק באכילה, שהרי הוקש כלאי זרעים לכלאי בהמה שמותר היוצא ממנה, שאסרה תורה רק לקרבן, ומשמע שמותר להדיוט). ד. אותו ואת בנו: נלמד ממה שאסרה תורה לקרבן מחוסר זמן - ומשמע שלהדיוט מותר. שילוח הקן - שהרי לא אמרה תורה שלח לתקלה.

דף קט"ו - ע"ב

מקור לאיסור אכילת בשר בחלב: לרבי: לומדים ממה שנאמר בפסולי המוקדשים 'לא תאכלנו' מיותר, ובשר בחלב הוא דבר הלמד מענינו, מה פסולי מוקדשים שנפדו הם עדיין שני מינים כחולין וקדשים, וללמד איסור אכילה בבשר וחלב שהם שני מינים. לרב אשי (דף קי"ד - ע"ב): נלמד מהנאמר 'לא תאכל כל תועבה', כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. לרבי ישמעאל: שנאמר שלושה פעמים בתורה 'לא תבשל גדי בחלב אמו' ואחת מהם ללמד שאסור באכילה. לאיסי בן יהודה: נלמד מגזירה שווה, שנאמר בבשר וחלב 'כי עם קדוש אתה', ונאמר בטריפה 'ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו', מה טריפה אסור באכילה גם בשר וחלב.

מקור לאיסור הנאה מבשר וחלב: לרב אשי (דף קי"ד - ע"ב): נלמד מדברי רבי אבהו שכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו, משמע גם איסור אכילה וגם איסור הנאה, עד שיפרט לך הכתוב כמו שפירט לך בנבילה. לרבי אליעזר: שנאמר 'לא תאכלו כל נבלה', אמרה תורה כשתמכור אל תבשל בחלב ותמכור. לרבי ישמעאל: שנאמר 'לא תבשל גדי בחלב אמו' שלש פעמים, ואחת מהם לאיסור הנאה, (וגם לאיסור בישול). לריש לקיש: שנאמר בקרבן פסח 'אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל', שאין תלמוד לומר מבושל, אלא לומר שיש בישול אחר שהוא כזה - בשר בחלב, ואסור בהנאה כפסח שנתבשל שיוצא לבית השריפה. לרבי: נלמד בגזירה שווה, שנאמר בבשר וחלב 'כי עם קדוש אתה לה', ונאמר באיסורי ביאה 'ולא יהיה קדש בבני ישראל', ומה שם בהנאה גם בשר וחלב אסור בהנאה. לאיסי בן יהודה: נלמד בקל וחומר, מערלה שלא נעבדה בה עבירה ואסור בהנאה, כל שכן בשר בחלב שנעבדה בה עבירה שאסור בהנאה. ואם תידחה מה לערלה שכן לא לה שעת הכושר? חמץ בפסח יוכיח, מה לחמץ בפסח שבעונש כרת? כלאי הכרם יוכיחו. ואין לחזור ולומר ערלה תוכיח ונלמד מצד השווה, שיש לומר מה לצד השווה שכן גידולי קרקע. לרבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון: אסור באכילה ומותר בהנאה - שנאמר בבשר וחלב 'כי עם קדוש אתה', ונאמר בטריפה 'ואנשי קדש תהיון לי', מה טריפה אסור באכילה ומותר בהנאה, גם בשר וחלב אסור באכילה ומותר בהנאה (דף קט"ו - ע"ב).

חולין דף קט"ו. יום ב' פרשת כי תבוא - י"א אלול תשפ"ו

דף קט"ז - ע"א

כלאי הכרם - אם היה הזרע זרוע מעיקרו בתוך הכרם: עיקרו נאסר, כלומר שגם הזריעה עצמה שהיה לה שעת הכושר נאסרת משעת השרשה, שנאמר 'הזרע'. היה זרוע ובא שנשרש בהיתר מחוץ לכרם: נאסר רק מה שהוסיף בכרם, שנאמר 'המלאה' כלומר מילויו ותוספתו. ולכן, המעביר עציץ נקוב שיש בו זרעים בכרם, אם הוסיף הזרעים שבעציץ בתוך הכרם אחד ממאתיים - אסור, ואם לא הוסיף - מותר.

חולין דף קי"ז. יום ג' פרשת כי תבוא - י"ב אלול תשפ"ו

דף קי"ז - ע"א

דם קדשים - אין מועלים בו ואין חייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא, א. לעולא: שנאמר 'לכם' שלכם יהא. ב. לרבי ישמעאל: שנאמר 'לכפר', לכפרה נתתיו ולא למעילה. ג. לרבי יוחנן: שנאמר 'הוא', לפני כפרה אין בו מעילה כלאחר כפרה. וצריך שלושה כתובים א. למעט מנותר, ב. למעט ממעילה, ג. למעט מטומאה. ולמעט דם מפיגול - הוא משום מי שיש לו מתירים לאדם או למזבח חייבים עליו משום פיגול, והדם עצמו מתיר הוא.

מעילה בקדשים קלים - בחלב: נלמד מהפסוק 'כל חלב לה', ביותרת ושתי כליות: נלמד מהנאמר 'כאשר יורם משור זבח השלמים', הרי זה בא ללמד ונמצא למד, ומקיש שור זבח השלמים לפר כהן משיח, מה פר כהן משיח יש בו מעילה גם בשור זבח שלמים. בחלב האליה: נלמד מהנאמר 'כל חלב לה", לרבות אימורי קדשים קלים למעילה וגם האליה.

אכילת חלב האליה - אף על פי שנקראת חלב מותרת באכילה, שנאמר 'כל חלב שור וכשב ועז', דבר השוה בשור וכשב ועז (לרב אשי: משום שנקרא 'חלבו האליה' ולא חלב סתם. ונדחו דבריו).

שומר לפחות מכפול - לרב: אין שומר לפחות מכפול, לא להצטרף לכביצה, ולא להכניס ולהוציא טומאה. לרבי יוחנן: יש שומר גם לפחות מכפול. מודה רב (למסקנא) שיש שומר לפחות מכפול בדבר שהוא 'בריה' - כגון חיטה או שעורה בקליפה ועדשים בקליפתם. (וכן שרביטים של קטניות מטמאים משום שומר).

שתי עצמות שיש עליהם חצאי זיתים, והכניס העצם לבית (לא מצד הבשר) ומאהיל עליהם - משנה, חומר בחלב: שמועלים בו אם הוא קרבן, וחייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא, מה שאין כן דם. חומר בדם: שנוהג בבהמה וחיה ועוף, בטמאים ובטהורים, מה שאין כן חלב. לתנא קמא: טמא הבית כאילו מאהיל על הבשר, שהעצם הוא יד לבשר, ליהודה בן נקוסא: הבית טהור, שאין בשר של שני העצמות מצטרפים לכזית. 'לרב' אפשר לומר שנחלקו ביד, שלתנא קמא: יש יד לפחות מכזית, וליהודה בן נקוסא: אין יד לפחות מכזית, ורב - סובר כיהודה בן נקוסא. ואפשר לומר שנחלקו לעניין שומר, שלתנא קמא: יש שומר בפחות מכזית [וכגון שיש בכל אחד מהם כפול], וליהודה בן נקוסא: אין שומר לפחות מכזית, ורב - סובר כתנא קמא. 'לרבי יוחנן' נחלקו ביד, וסובר כתנא קמא שיש יד לפחות מכזית.

עצם העליונה של ירך בהמה - לרבי יהודה: אם יש עליה כזית בשר גורר כולה לטומאה (וצריך אוכל אחר המשלים אותו לכביצה לקבלת טומאה), לאחרים: אפילו אין עליה רק כפול גורר כולה לטומאה. 'לרב' - אפשר לומר שנחלקו לעניין יד, שלרבי יהודה: אין יד לפחות מכזית, ולאחרים: יש גם לפחות מכזית אם יש בו כפול, ורב - סובר כרבי יהודה. ואפשר לומר שנחלקו לעניין שומר (שבסתם יש בו מוח) - שלרבי יהודה: אין שומר לפחות מכזית, ולאחרים: אין שומר לפחות מכפול, ורב - סובר כאחרים. 'לרבי יוחנן' - נחלקו בשומר, שלרבי יהודה: אין שומר פחות מכזית, ולאחרים: יש שומר גם לפחות מכפול (וכתב שיעור כפול רק משום רבי יהודה), ורבי יוחנן - סובר כמותו.

שנינו בעוקצין 'רבי אלעזר בן עזריה מטהר בפול ומטמא בשל קטנית מפני שרוצה במשמושם' - רבי יוחנן: מבאר שמטהר את השרביטים שהפולים גדלים בהם - מפני שהם גסים ואינם צריכים שומר, ומטמא שרביטים של קטניות משום שומר - שהם דקים ואי אפשר להוציא, ונוח לו שיהיו בשרביטים ולא יתערב בהם פסולת, ואף על פי שהקטניות קטנים מפול, יש שומר לפחות מכפול. רב: מבאר שמטהר קלח של פולין משום יד משום שהם גסים ואין צריך לתופסם בקלח שלהם, ומטמא לקלח של קטניות משום יד, שהוא יד לדבר החשוב שהרי כל השרביטים מחוברים בקלח אחד.

דף קי"ז - ע"ב

הדרן עלך פרק כל הבשר

פרק תשיעי - העור והרוטב

קליפה פנימית בבצל שראוי לאכול, מצטרפת בין שלימה ובין נקובה. קליפה אמצעית מצטרפת רק כשהיא שלימה משום שומר, ואינה מצטרפת נקובה שאינה שומר. קליפה חיצונה - בין כך ובין כך טהורה, שהוא שומר על גבי שומר - שאינו חשוב כשומר.

שומר אוכל שחילקו - כגון אוכל כביצה ושומר עליו וחילקו, או שני בצלים קטנים שאין בשניהם רק כביצה עם השומר הסתפקו בגמרא אם מכיון שכל שומר מגין על שלו, מצטרף או שהתיז השומר עם האוכל, או מאחר ששומר האחד לא מגין על חצי כביצה השני אינו מצטרף?.

חיטה בקליפה: לצד שמצטרף בפחות מכביצה - מצטרפת משום שומר, ולצד ששומר על פחות מכביצה אינו מצטרף - מדובר בחיטים של שמעון בן שטח שהיו גדולות ככליות.

משנה, צירוף לבשר להשלים שיעור טומאת אוכלים - אלו מצטרפים להשלים בשר שיש בו פחות משיעור לטמא טומאת אוכלים: עור של בהמה שחוטה, רוטב, תבלין, האלל, העצמות משלימים למוח שבתוכם, הגידים, והקרניים (במקום שחותך ויוצא מהם דם), הטלפים. אבל אינם מצטרפים לטמא טומאת נבילות.

ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי: אם היא מפרכסת - מטמאה טומאת אוכלים, מתה או ראשה - מטמאה טומאת נבילות.

אלל - לתנא קמא: אינו מטמא בנבילה, לרבי יהודה: אם מכונס במקום אחד אם יש בו כזית במקום אחד חשוב נבילה, ואם נגע ונכנס למקדש או שאכל קודש, חייב עליו.

חולין דף קי"ח. יום ד' פרשת כי תבוא - י"ג אלול תשפ"ו

דף קי"ח - ע"א

שיער לעניין יד ושומר - לריש לקיש: אינה חשובה יד ושומר להכניס טומאה לבית, משום כשיתפוס בה נפסק הבשר ואינו מטלטל בה. לרבי יוחנן: חשובה יד ושומר, ומביא טומאה גם אם נגע בשיער שלא כנגד הבשר. שנינו עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בחוט בשר היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא - לרבי יוחנן: טמא משום יד. לריש לקיש: אפשר לומר שטמא משום שומר, ואף על פי שהשיער על גבי העור אין זה נחשב כשומר על גבי שומר, משום שהשיער מנקב את העור ויורד על גבי הבשר. ואפשר לומר שטמא משום יד, ובשיער שבין שערות שהבשר מיטלטל על ידם ואינו נפסק.

כתיבה תמה בתפילין - אף על פי שהעור חלול כנגד השיער כותבים עליו תפילין ונקרא כתיבה תמה, משום שכל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב.

שערות שיש בראש שיבולים - מיטמא ומטמא ואינם מצטרפים, שחשובים כיד ולא כשומר. אבל מלאי אחד אינו חשוב יד - שנפסק מאליו כשאוחזים בו.

שומרים: מצטרפים לאוכל להשלים שיעור כביצה לטומאת אוכלים - שנאמר 'על כל זרע זרוע', כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה חיטה בקליפה ושעורה בקליפה ועדשים בקליפתם. אבל אינם מצטרפים להשלים לכזית לטומאת נבילה, שנאמר 'בנבלתה' ולא בעור שאין עליו כזית בשר והעור משלים לכזית. אבל אם יש כזית בשר מאחוריו ונגע בעור כנגד הבשר - טמא כדין יד.

סוגי חיבור לטומאה - א. יד לטומאה (כגון עצם שאין בו מוח ובראשו האחד בשר): טמא ומטמא ואינו מצטרף, שאם היה טהור ונגע שרץ ביד - נטמא האוכל. היה האוכל טמא, ונגע היד באוכל טהור - מטמא, ואין היד מצטרף לשיעור כביצה. ב. שומר לטומאה אף על פי שאינו יד: טמא ומטמא, ומצטרף לשיעור כביצה של טומאת אוכלים, ולא לכזית של נבילה. ג. דבר שהוא לא יד ולא שומר (כגון שיער): אינו טמא ולא מטמא.

מקורות לדין יד שטמא ומטמא: 'למסקנא' 'בזרעים' נאמר 'וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם' לרבות ידות. לתירוץ ראשון: בא ללמד שמכניס טומאה [שבו מדבר הכתוב], ולמדנו בקל וחומר שמוציא הטומאה. לרב חביבא: בא הכתוב ללמד שמוציא הטומאה, ולהכניס טומאה למדנו מהנאמר 'יטמא' בשומר של נבילה, והרי מיותר שיש ללמוד בקל וחומר מיד שאינו מגין, רק בא ללמד על יד שמכניס טומאה. 'בנבילה' נאמר 'וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם', לרבות ידות שמוציא טומאה מנבילה. 'בתנור' נאמר 'תנור וכירים יותץ...לכם', לרבות ידות שמוציא טומאה מהתנור = ואין ללמוד אחת מאחת, מזרעים לבד אין ללמוד - שטומאתם מרובה שמקבלים טומאה גם מוולד, מתנור לבד אין ללמוד - שכן מטמא מאוויר, מנבילה לבד אין ללמוד שמטמאה במשא וטומאה יוצא מגופה. זרעים מנבילה או תנור אין ללמוד - שהם מטמאים שלא בנגיעה, תנור מזרעים ונבילה אין ללמוד - שכן אוכל, נבילה מזרעים ותנור אין ללמוד - שהייתי אומר דיו שאינו מטמא אדם.

דף קי"ח - ע"ב

מקורות לדין שומר שטמא ומטמא ומצטרף: 'שומר של אוכלים' מכניס ומוציא טומאה - בקל וחומר מיד שאינו מגין ומכניס ומוציא טומאה, ומצטרף לאוכל - שנאמר 'על כל זרע זרוע'. 'שומר של נבילה' מוציא טומאה - לתירוץ ראשון: לומדים מהנאמר 'יטמא', ואף על פי שכבר נלמד בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. לרב חביבא: נלמד בקל וחומר מיד, ואינו מצטרף שנאמר 'בנבלתה'.

למדנו שהשומר מצטרף לאוכלים: מהנאמר ג' פעמים זרע בפסוק, על כל 'זרע' 'זרוע' אשר 'יזרע', ללמד א. על שומר של זרעים, ב. על שומר של אילנות (כגון פרח שבראש רימון), ג. על שומר של בשר ביצים ודגים.

יד להכשר - לרב: יש יד לטומאה ואין יד להכשר, שאם הוכשר יד לא הוכשר הזרעים. לרבי יוחנן: כשם שיש יד לטומאה כך גם יש יד להכשר. יש מפרשים שנחלקו במקרא - לרב: אם פסוק של ידות נדרש לפניו לעניין טומאה, ולא לפני פניו שנאמר שם הכשר, לרבי יוחנן: נדרש לפניו ולפני פניו. ויש מפרשים שנחלקו בסברא - לרבי יוחנן: אם הכשר חשוב כתחילת טומאה ודינו כטומאה, לרב: אינו נחשב כתחילת טומאה. ותניא בברייתא כרבי יוחנן כשם שאין זרעים מקבלים טומאה רק לכשיתלשו - כך אינם מקבלים הכשר רק עד שיתלשו.

חולין דף קי"ט. יום ה' פרשת כי תבוא - י"ד אלול תשפ"ו

דף קי"ט - ע"א

יד לפחות מכזית - לרב: אין יד לפחות מכזית - כגון פול או חצי זית בשר שיש לו יד, והרי הם עם האוכלים כביצה, ונגעה טומאה ביד, הואיל ועיקרו אינו כזית ביחד, אין חשוב להיות לו יד והכל טהור. לרבי יוחנן: יש יד לפחות מכזית (אבל לא לפחות מכפול).

חולין דף ק"כ. יום ו' פרשת כי תבוא - ט"ו אלול תשפ"ו

דף ק"כ - ע"א

שנינו במשנה, הרוטב מצטרף לטמא טומאת אוכלים - לרבא: הכוונה על שומן שעל המרק. לאביי: הכוונה על ליחה היוצאה מן הבשר שהוקרש, אבל אם לא הוקרש אינו מצטרף - שהרי שומן בעצמו מטמא טומאת אוכלים ולא משום צירוף.

ציר שעל גבי ירק - מצטרף לשיעור כותבת באכילה ביום הכיפורים - וגם אם לא הוקרש, שדעתו של אדם מתיישבת בכל שהוא.

שנינו במשנה, קיפה מצטרף לטמא טומאת אוכלים - לרבה: הכוונה לחתיכות דקות שבבשר שצולל לתחתית הסיר, לאביי: הכוונה לתבלין - שהחתיכות הדקות מטמא בעצמו טומאת אוכלים.

הקפה דם ואכל - חייב כיון שהחשיבו. המחה חלב וגמעו - חייב, שנאמר 'נפש' לרבות השותה. המחה חמץ וגמעו - ענוש כרת, שנאמר 'נפש' לרבות השותה. המחה מצה וגמעו - אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח, שאינו לחם עוני. המחה נבילת עוף וגמעו - באור טמא, שנאמר 'נפש' לרבות השותה, בחמה טהור, משום שמסריח.

ציר ורוטב וקיפה של שרצים - אסור, שנאמר 'הטמאים', ואף על פי שאין בהם כזית, שאיסור אכילת שרצים בשיעור עדשה כטומאתם.

דף ק"כ - ע"ב

משקה היוצא מאיסורים - כמו מאיסור טבל, חדש, הקדש, ושביעית, והכלאיים: משקה היוצא מהם כמותם, משום שטבל וחדש ושביעית שהם איסור הבא מאיליו לומדים מחלב חמץ ונבילה, והקדש שהוא איסור שלא מאליו נלמד בצד השוה מתרומה או ביכורים ואחד מהאיסורים.

הבאת ביכורים ממשקה - אין מביאים ביכורים משקה, שנאמר 'פרי' פרי אתה מביא ביכורים ולא משקה. לרבי יוסי: אבל מביא ענבים לביכורים וסוחט, שנאמר 'תביא'. לרבי יהושע: אין מביאים כלל ביכורים משקה (גם אם הביא וסחט) רק היוצא מענבים וזיתים כדלהלן.

משקה היוצא מתרומה - הרי הם כמותם, שהוקש תרומה לביכורים, שהרי 'תרומת ידך' אלו הביכורים. דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סיתווניות ושאר מי פירות מתרומה (חוץ מהיוצא מענבים וזיתים) - לרבי אליעזר: מחייב קרן וחומש, שסובר 'דון מינה ומינה', שלומדים מביכורים שמשקים היוצא מהם כמותם, מה ביכורים גם בשאר מינים, גם בתרומה גם שאר מינים. לרבי יהושע: פטור, שסובר 'דון מינה ואוקי באתרה', ונאמר בתרומה רק 'תירוש ויצהר'. שנינו בתרומות, אין מביאים משקה ביכורים רק היוצא מהזיתים וענבים שלאחר שלמדו תרומה מביכורים, חוזרים ולומדים ביכורים מתרומה שמביאים רק היוצא מזיתים וענבים שיש כתרומה - ומזה למד רבי יהושע שיטתו. אין סופגים ארבעים משום ערלה רק על היוצא מזיתים ומענבים - שלומדים ערלה מגזירה שווה 'פרי פרי' מביכורים.

חולין דף קכ"א. יום שב"ק פרשת כי תבוא - ט"ז אלול תשפ"ו

דף קכ"א - ע"א

צירוף אלל לטומאת אוכלים - לרבי יוחנן: הכוונה לגיד השדרה והצוואר הנקרא 'מרטקא', ואף על פי שקשה כעץ מצטרף לטומאת אוכלים. לריש לקיש: גיד זה אינו מצטרף, ואלל הכוונה לבשר שפלטו סכין אצל העור. ואם חשב עליו - מקבל טומאה בפני עצמו, לא חשב עליו - הוא בטל ואינו מקבל טומאה גם בצירוף, וצריך צירוף באופן שחישב עליו מקצתו, ולא פירש איזה קצת, לכן אינו מקבל טומאה רק בצירוף. ויש מפרשים: במקצת פלטו חיה ומקצת סכין. 'אלל' בלשון המקרא לדברי הכל הוא מרטקא, וזה מה שאמר איוב לחבריו 'ואולם אתם טופלי שקר רופאי אליל כולכם', שגיד זה אין לו רפואה. 'אלל' לרבי יהודה לדברי הכל הוא בשר שפלטו סכין, ולשיטתו אלל המכונס, אם יש כזית במקום אחד חייבים עליו משום נבילה אם כינס במכווין לכזית. אבל 'מרטקא' אין חייבים עליו שהוא עץ בעלמא.

בנבילת עוף טהור: מצטרף החרטום התחתון של עליון, והיא קליפת רצועה דקה שיש בתוך הפה דבוקה לחרטום בעליון לאורכו, והציפורניים במקום שמובלעים בבשר, הרי הם יד להכניס טומאה, ומטמאים, ומצטרפים לכביצה. אבל החרטום עצמו עץ בעלמא הוא, וגם התחתון. אינו צריך הכשר - משום כל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר, שנאמר 'וכי יותן מים על זרע', מה זרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה (שגם אם נגעו במת לא נעשו אב הטומאה) צריכים הכשר, אף כל שאין סופם לטמא טומאה חמורה צריך הכשר. לכן נבילת עוף טהור אינה צריכה הכשר - משום שסופה לטמא טומאה חמורה. וצריכה מחשבה (שסתמא אינה עומדת לאכילה).

קרניים - מצטרפים לטומאת אוכלים, במקום שחותך ויוצא דם.

שיעור ארבע מיל: שכיר הלש עיסת בעל הבית בטהרה, וצריך למים להטביל כליו, יטריח עצמו ארבעה מיל עד שיגיע למקוה ויטביל, אבל יותר מכאן אינו צריך לטרוח רק אם נותן לו בעל הבית שכר הליכה. אב ההולך בדרך וגמר בליבו ורוצה ללון מבעוד יום, אם יש בית הכנסת לפניו עד ארבע מיל יטריח וילך שם כדי שיתפלל. נטילת ידים לאכילה, אם אין לו מים ויש לפניו מים לסוף ארבעה מיל, ימתין עד שיגיע למים. איבו הוסיף גם לעניין הילוך על העור בכדי עבודה. וכל זה לפניו, אבל לאחריו אינו חוזר אפילו מיל, ופחות ממיל - חוזר.

דף קכ"א - ע"ב

ישראל ששחט טמאה, וגוי ששחט טהורה, - יש השונים שצריך מחשבה להאכיל לגוי כדי שתקבל טומאה בזמן שמפרכסת, ואם לא חשב אינה חשובה אוכל עד שתמות, וצריכה הכשר מים ולא בדם שחיטה, ואף על פי שסופה לטמא טומאה חמורה כשתמות, הרי יכול לגוררה ולהעמידה על חתיכות שהם פחות מכזית ולא יהא בה טומאת נבילות.

שחט בטמאה שנים או רוב שנים ומפרכסת - לחזקיה: אינה לאברים, ובן נח אינו מוזהר משום איבר מן החי. לרבי יוחנן: ישנה לאיברים, שאינה מתה. ומודה חזקיה שאינה מטמאה כנבילה, שיצאה מכלל חיה ועדיין לא באה לכלל מתה.

ישראל ששחט טמאה לגוי שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת: א. מטמאה טומאת אוכלים ולא טומאת נבילות, ואיבר הפורש ממנה - כפורש מהחי, ובשר הפורש ממנה - כבשר הפורש מהחי, ואסור לבני נח גם לאחר שתצא נפשה (לרבי אושעיא, שסובר כרבי יוחנן). ב. שחט בה אחד או רובה - אינה מטמאה טומאת אוכלים. ג. נחרה - אין בה טומאה בזמן פירכוס.

גוי ששחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת: א. מטמאה טומאת אוכלים, ולא טומאת נבילה, אבר הפורש ממנה כפורש מהחי, ובשר הפורש ממנה כפורש מהחי, ואסור לבני נח גם לאחר שתצא נפשה. ב. שחט בה אחד או רובה - אינה מטמאה טומאת אוכלים, ג. נחרה - אין בה טומאה של כלום.

'גמר שחיטה' שחט גוי במקום שאינו עושה טרפה, כגון חצי קנה, וגמר ישראל - כשירה. שחט ישראל בין במקום שעושה טריפה ובין במקום שאינו עושה טריפה, וגמר גוי - שחיטתו פסולה.

הרוצה שיבריא - חותך כזית בשר מבית שחיטה, ומולח ומדיח יפה יפה, וממתין עד שתצא נפשה, ומותרים בה ישראל וגוי.

שחט בהמה טמאה ושהה או דרס - הרי היא כנחירה ואינה מטמאה. וצריכה בדיקת סכין כבהמה טהורה.

חולין דף קכ"ב. יום א' פרשת נצבים וילך - י"ז אלול תשפ"ו

דף קכ"ב - ע"א

משנה, העור מטמא כבשר: א. בעור אדם. וגם אם עיבד, יש אומרים: שדבר תורה עור אדם טהור גם אם לא עיבד וכל שכן כשעיבד, ואמרו חכמים שטמא, גזירה שמא יעשה אדם לעורות אביו ואמו שטיחים. ויש אומרים: שדבר תורה אם עיבד העור טהור, ואמרו חכמים טמא גזירה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחים, ואם לא עיבד טמא מדין תורה. ב. בעור חזיר - לתנא קמא: רק של ישוב חשוב כבשר, אבל חזיר הבר עורו קשה ואינו כבשר, לרבי יהודה: גם עור חזיר הבר רך ודינו כבשר. ג. בעור חטוטרת של גמל הרכה - כל זמן שלא טענה. והסתפקו בגמרא מה דין העור אם הגיע זמנה לטעון ולא טענה, או שלא הגיע זמנה לטעון וטענה?. ד. בעור הראש של עגל הרך - לעולא: בן שנתו, לרבי יוחנן: כל זמן שיונק אף על פי שכבר יצא מכלל שנה, (וכן בן שנה שאינו יונק). (לרש"י - חזר מזה רבי יוחנן כיון שזה סתם משנה) ה. בעור הפרסות - לרב: בית הפרסות ממש, ולא עור שעל עצם השוק מהקרסוליים עד הארכובה. לרבי חנינא: הוא כל עור שעל עצם השוק מעצם תחתונה שחותכים בשעת הפשטת בהמה. ו. בעור בית הבושת. ז. בעור השליל. ח. בעור שתחת האליה. ט. בעור שמונה שרצים - א. לתנא קמא: עור האנקה והכח והלטאה והחומט כבשר, שכל אלו אין ממש בעור ונקראו בשר. ב. לרבי יהודה: הלטאה כחולדה שעורה חלוק מבשרה, שסובר שיש בעורה ממש. רב: סובר שעור האנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת כבשר, שדורש מהנאמר 'הטמאים' לרבות עורותיהם כבשר, אבל לא הכל שנאמר 'אלה' למעט, והנאמר 'למינהו' הפסיק העניין לומר רק אלו שנזכרו בפסוק שני. ג. לרבי יוחנן בן נורי: עורות כל שמונה שרצים אינם מטמאים כבשר.

עיבד עור, או שהלך בהם כדי עבודה (4 מיל) - ביטלו מתורת בשר וטהורים, חוץ מעור האדם ולכן ליגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית הבית - טמא, שאין לך ליגיון שאין לו עור ראש אדם מת למכשפות במלחמה, ועורו של רבי ישמעאל מונח בראש מלכים. אוזן חמור: אם טלאה לקופתו - טהורה, וגם אם לא הלך עליה. אם לא טלאה, אם הלך עליה כדי עבודה - טהורה, ואם לא - לא.

מחשבת פיגול בעור - השוחט עולה להקטיר כזית מעור שתחת האליה חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו - פיגול וחייב כרת, משום שעור זה דינו כבשר, בשאר עורות שנמנו במשנתינו - לתנא קמא: אין דינן כבשר. לרבי יעקב ורבי שמעון: בין עור פרסות ובין עור הראש של עגל הרך ועור של תחת האליה וכל שמנו חכמים במשנתינו שעורותיהם כבשר להביא עור של בית הבושת - דינם כבשר, ואם חישב חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבים עליו כרת.

חולין דף קכ"ג. יום ב' פרשת נצבים וילך - י"ח אלול תשפ"ו

דף קכ"ג - ע"א

משנה, המפשיט בהמה, המפשיט בהמה וחיה טהורה שחוטה וטמא, או בטמאה נבילה וטהור, בדקה ובגסה - אם מפשיט לעשות מהעור שטיח למיטה ושלחן, כדי אחיזה - חשוב חיבור יד להוציא טומאה מן הנבילה אם נוגע בו ולהכניס טומאה לבשר אם היא טהורה, אבל יותר מכך - אינו חשוב יד להכניס ולהוציא טומאה. ושיעור כדי אחיזה הוא בטפחיים.

הפשיט יותר מכדי אחיזה - לרב: טהור המופשט עד מקום חיבור, ומהחיבור ואילך - טמא משום שומר. לרב אסי: בטפח הסמוך לבשר - טמא משום יד, שאוחז שם ומושך ומפשיט מאליו. בטפח ראשון הסמוך לכדי אחיזה - טהור, שאותו טפח הסמוך לכדי אחיזה אינו אוחז בו ומושך, שנוח לו לאחוז בשפת העור ולמשוך, אבל לאחר שהפשיט קצת שלושה טפחים וארבעה והעור המופשט מכביד כלפי מטה - אוחז בטפח הסמוך לבשר ומושך וכובד העור מסייעו.

מפשיט לצורך חמת - שמתחיל מפה והופך כלפי הזנב, חשוב חיבור עד שיפשיט את החזה. התחיל לחותכו מהרגליים כלפי הראש ומפשיטה כפול לחמת - כולו חיבור, מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא. עור שעל הצוואר - לרבי יוחנן בן נורי: אינו חיבור, לחכמים: חיבור עד שיפשיט כולו.

טלית שנטמא ונקרע רובה - כיון שנקרע רובה שוב אינו חיבור ובשל מתורת טלית, וטהורה. לרבה בר אבוה: דין זה רק בטבולת יום, ורוצה להשתמש בטהרות קודם שיעריב השמש, שכיון שלא חס עליה והטבילה, גם יקרע רובה וכדין, אבל בטמאה שלא הטביל ורוצה לטהרה בקריעה זו, לא מספיק בקריעת הרוב עד שיקרע כולה, שמא לא יקרע רובה. רבה: השיב שתי תשובות בדבר, א. גם בטבולת יום יש לחשוש שיאמרו טבילה עולה בלי הערב שמש. ב. למה לא גזרו שלא יעשה רוב שנים. השיב רב יוסף. א. שהקרע מוכיח עליה. ב. כהנים זריזים הם.

ישראל ששחט טמאה או גוי ששחט טהורה ומפרכסת, ובלעה כלים בחייה, והיא באוהל המת - הסתפקו בגמרא אם מצלת עליהם? שהרי מכיון שאינה מטמאה טומאת נבילות היא חיה, או שאינה מצלת כיון שמטמאה טומאת אוכלים. ומכריע אביי לחומרא - שאינה מצלת על הבלועים שבתוכה כיון שמטמאה טומאת אוכלים, והרובעה חייב כיון שאינה מטמאה טומאת נבילה.

שנינו במשנה, האלל המכונס אם יש עליו כזית במקום אחד חייב עליו 'לרבי יהודה'. וכגון שפלטו סכין בשנים ושלשה מקומות וכינסו, שגילה בדעתו שלא ביטל. (והעור אינו מבטלו, כרבי ישמעאל בסמוך). אבל אם נתכנס מאיליו כגון בתינוקות - אינו חייב עליו.

עור טמא מדרס שחשב עליו לרצועות וסנדלים - לרבי יהודה: כיון שנתן בו סכין טהור, לחכמים: טהור רק מחמישה טפחים. לריש לקיש: רק אם חתך ובא דרך מסביב שלא יחזור כבתחילה. היה על העור שני חצאי זיתים - לרבי ישמעאל: מטמא במשא, שהרי נשא כזית נבילה, וגם אם פלטו סכין, אין העור מבטלו. ואינו מטמא במגע שאין נוגע וחוזר ונוגע. לרבי עקיבא: אינו מטמא במגע ובמשא, שהעור מבטל בין כשפלטו סכין ובין כשפלטו חיה.

דף קכ"ג - ע"ב

המפשיט יותר מכדי אחיזה - טהור רק בטומאה דרבנן, כגון שהמפשיט היה טמא מדרבנן, וטהור בטמאה כגון בטריפה ששחטה שמטמאה במוקדשים, אבל בטומאה דאורייתא גוזרים ביותר מכדי אחיזה שמא יעשה רק כדי אחיזה ונוגע בטומאה ומטהרים אותו.

המפשיט בשרצים - חיבור עד שיפשיט כולו. המפשיט בגמל מהרגל עד הצוואר - אינו חיבור לרבי יוחנן בן נורי, ולא גזרו שמא לא יעשה עד הצוואר, שיש היכר. אבל אם מפשיט לשטיח, גם ביותר מכדי אחיזה הוא חיבור משום שהטומאה מהתורה גזרו שמא יעשה רק כדי אחיזה.

טלית שנקרעה רובה - טהורה רק אם לא שייר בה כדי מעפורת, אבל שייר בה כדי מעפורת - חיבור, יש אומרים: שטלית שנקרע ברובה טהורה - גם אם שייר בה כדי מעפורת.

עור שנקרע ברובה - לריש לקיש: רק בטלית אמרו טהור, משום שגם בחוזר ותופר אינה חוזרת לקדמותה, אבל עור גם אם נקרע רובה טמאה, שכשחוזר ותופר הרי הוא כבתחילה. לרבי יוחנן: גם עור טהור, ליש אומרים: לריש לקיש: רק בטלית, אבל עור בשיעור זה חשוב הוא. לר' יוחנן: אפילו עור לא.

המפשיט יותר מכדי אחיזה טהור - גם לריש לקיש, שאין העור חוזר להיות כבתחילה, שראשון ראשון עושה ניפול.

עור שעל גבי הצוואר - לחכמים: נחשב לחיבור כי שומר העשוי לנתק נחשב שומר, לרבי יוחנן בן נורי: אינו חיבור כי שומר העשוי לנתק מאליו אינו שומר.

חולין דף קכ"ד. יום ג' פרשת נצבים וילך - י"ט אלול תשפ"ו

דף קכ"ד - ע"א

טהרת תנור - לתנא קמא: חולק לשלושה וגורר את הטפילה עד שיהא בארץ. לרבי מאיר: די שימעט מבפנים שיהא פחות מגובה ארבע טפחים. פירש רבא דברי רבי מאיר: שאם כבר נטמא התנור מודה רבי מאיר לתנא קמא, וחולק במי שרוצה שלא יבוא התנור לטומאה.

שיעור גובה תנור בתחילה כדי שיהא עליו שם תנור - לרבי מאיר: ד' טפחים. לחכמים: רק בתנור גדול, אבל בקטן משעת גמר מלאכה - טפח שזו מידת תנורי בנות.

שיעור גובה שיירי תנור שיהא עליו דין תנור - לרבי מאיר: ד' טפחים, ואף על פי שאינו רובו. לחכמים: צריך שישאר גובה ד' טפחים וגם שישאר רובו כשמחלק לרוחב. ואם חילק לאורכו מלמעלה למטה - צריך לחלק לשלושה.

שנינו: עור טמא מדרס שחישב עליו לרצועה וסנדלים - לרבי יהודה: כיון שנתן בו סכין טהור.