הוידוי האמיתי הוא שברון הרוח

לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וגו' עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי (כו, יד).

בספר גן ההדסים מובא, שמעתי מהרה"ק ר' יהושע מטאמשוב זי"ע, ששמע מהרה"ק ר' שלום מבעלזא זי"ע, בשבת קודש בסעודה שלישית, שהקשה על מה שאומרים בוידוי מעשר, "עשיתי" ככל אשר ציויתני, ולכאורה קשה וכי זהו וידוי, הלא עיקרו של וידוי הוא שהאדם מתוודה על שלא יצא ידי חובתו בשלימות, וכאן אדרבה נראה כמתפאר שעשה את כל אשר ציוה אותו ה'?!

וביאר, הנה כל איש ישראל יודע שאי אפשר לצאת ידי חובת שמים אפילו במקצת, ובפרט כאן שחייבה אותו התורה לומר 'עשיתי ככל אשר ציויתני', והרי האדם יודע בעצמו שאפילו לא התחיל לצאת ידי חובתו, ומכל מקום הרי הוא מוכרח לומר 'עשיתי' וכו', ומסתמא אומרו בשברון לב גדול, ומתוך חרטה גמורה על שלא התאמץ יותר להשלים ולעשות רצון ה' בשלימות גמורה ותמימה, והרי זהו הווידוי האמיתי שיהא לבו נשבר בקרבו.