הִתְמוֹדְדוּת יְהוּדִית

וויסות האקלים הביתי

בין דכדוך הדדי להעצמה הדדית

הרב צביאלי בן צור

יהודי חוזר הביתה ולרעייתו חוזרת על עימות שהיה לו בעבודה. אישה הביתה ומספרת לבעלה על מתח סמוי שקיים זמן רב מול הבוסית, כזה שהפך לאחרונה לבלתי נסבל.

מהי התגובה הנכונה?

אמפתיה. הזדהות. לחוות את הכאב של השני. אלו מילים גדולות באמת.

מהו המקום בו אנו צריכים להיות הכי אמפתיים? בבית. מהי הסיטואציה בה אמפתיית יתר מזיקה? בבית.

אדם חוזר לביתו, רעייתו שבה גם היא, והם מחליפים חוויות על מה שהיה, כך נכון שיהיה. על כל אחד מהם להיות קשוב לזולתו, לכאוב את כאיבו, ולנסות לחוש מה מטריד אותו.

עד כמה שנזדהה נסייע לצד השני לפרוק את כאבו, ועד כמה שלא נקשיב לבעיה הקטנה, ניאלץ להקשיב בעתיד לבעיה הגדולה שתתפתח, מהקטנה שלא נפתרה.

דלק

הבעיה מתחילה כשבני המשפחה מתדלקים זה את זה בכעסים. כשהאחד מספר על עוול שנעשה לו, והשני שופך שמן על המדורה. כשילד מספר על קושי שהוא עובר, ואנו מעצימים את הבעיה עשרת מונים. וזו בעיה גדולה, נפוצה, ולא מדוברת.

מאיפה מגיע התדלוק ההדדי? במקרה הטוב, מאהבה. אם אני קשור למישהו, אני כואב פגיעה בו. במקרה הפחות טוב, מחוסר ידע איך להגיב, ובמקרה הגרוע, מנטייה למרמור, כעסים, חשיבה שלילית ושאר מרעין בישין.

בית שיתנהל כך, יהפוך לבית עצוב. בית בו כל יום כל היום כולנו נספר לכולנו עד כמה רע לנו, יהיה בית שלא נעים לגור בו. זה מחלחל הלאה, גם לילדים, שיהפכו לממורמרים ומתלוננים סדרתיים.

טוב כאן

הכלי החשוב ביותר למניעת נשירה של ילדים, לצד חום ואהבה, קשר בין הורים לילדים, זהירות מטכנולוגיות פסולות, הוא ה'שמחה'.

אם ילד ישמע בביתו שיח טוב, הוא יחוש שהבית שלו טוב, הקהילה שלו טובה, מקום הלימודים טוב, וכל מה שמסביבו טוב, לצד דברים שאינם טובים, מהם כמובן לא נתעלם.

הוא ירצה להשתייך לכל ה'טוב' הזה. אבל אם הוא יבין מתוך הבית שיש הרבה בעיות בסביבה שלו, הוא יחפש מקום טוב יותר להיות בו. מכאן הנשירה קרובה מאוד.

תפקידנו כהורים להעצים את עצמנו, וממילא את ילדינו, ולספר לעצמנו עד כמה הרוב טוב, זאת מבלי להתעלם מהבעיות שצריך לפתור, אבל הן בפירוש לא ממלאות את עולמנו.

למה הפסקתי?

הוא גדל בעולם הישיבות, נפגע והתרחק - עד שאפילו לבית כנסת לא היה מסוגל להיכנס. מפגש עם פעילי ערכים, סמינר אחד, וספר שנפתח כמעט במקרה בתחנת הרכבת, החזירו לו משהו שחשב שאבד מזמן: את מתיקות התורה. הרב יהושע מן עם סיפור קטן על האתגר הגדול של קירוב הקרובים

יש אנשים שמתרחקים מעולם התורה מפני שהם הפסיקו להאמין בו. ויש את אלו שהסיפור שלהם מורכב יותר: האמונה אולי נשארה, אבל משהו בדרך כאב כל כך, עד שהם כבר לא מסוגלים להתקרב למקום שמזכיר להם את מה שהיה.

כך היה עם בחור צעיר שגדל בעולם הישיבות והתרחק ממנו מאוד.

כשהכרתי אותו, הבנתי מהר מאוד שהשאלות שלו אינן בעיקר שאלות של אמונה. הוא לא הגיע כדי להתווכח אם יש בורא לעולם או אם התורה אמת. המטען שלו היה רגשי. הוא נשא איתו פגיעה מהמסגרת ומהקהילה שבה גדל, ובמשך השנים הפגיעה הזאת הפכה לניכור.

הסיפור שלו נוגע באחד האתגרים המיוחדים של הפעילות ב'ערכים': קירוב הקרובים. קל לחשוב שמלאכת הקירוב מיועדת רק למי שגדל רחוק מתורה ומצוות ופוגש לראשונה את עולם היהדות. אבל יש גם מי שמכיר הכול. הוא יודע להתפלל, למד גמרא, גדל בבית של תורה ובכל זאת התרחק. אצלו אי אפשר פשוט "ללמד יהדות". צריך לאפשר לו לפגוש מחדש, בלי המטענים והכאב, את הדבר שהוא מכיר כל כך טוב. לפעמים המרחק הגדול ביותר אינו של מי שמעולם לא היה שם, אלא של מי שהיה קרוב מאוד, ונכווה.

לפגוש מחדש

הבחור הגיע אלינו כמעט במקרה, דרך חבר שהשתתף בחוגי הבית של ערכים. בהתחלה הוא היה חשדן מאוד. אפילו את מספר הטלפון שלו לא רצה למסור. החשש שלו היה ברור: "עוד רגע ינסו להחזיר אותי בתשובה".

אבל הפעילות של ערכים שונה ממה שאנשים לפעמים מדמיינים. המטרה איננה לתפוס אדם ביד ולגרור אותו למקום מסוים. אנחנו מציעים לו לפגוש את היהדות מחדש, לשמוע, לשאול ולחשוב. הבחירה מה לעשות עם הדברים נשארת שלו.

לאט לאט גם הוא הבין את זה. הוא התחיל להגיע לחוגי הבית, נוצר קשר. כשהצעתי לו להשתתף בסמינר של ערכים, הוא עדיין היסס מאוד. נדרשה לא מעט עבודה כדי לשכנע אותו להגיע. בסופו של דבר הוא הסכים, אבל הציב תנאי: הוא רוצה חדר לבד. הוא אפילו היה מוכן לשלם יותר, העיקר שיהיה לו מקום שבו יוכל להיות עם עצמו, לעכל ולחשוב.

הסמינר הסתיים, אבל מבחינתנו הקשר איתו לא הסתיים. אחת הנקודות החשובות בפעילות של ערכים היא דווקא מה שקורה אחרי שהמשתתפים חוזרים הביתה. ממשיכים להזמין לחוגי בית, לשיעורים ולמפגשים, מתקשרים לשאול מה נשמע, ובעיקר משאירים את הדלת פתוחה.

כעבור זמן הזמנתי אותו לחוג בית בירושלים. באותו יום הוא הגיע לתחנת הרכבת יצחק נבון. היה לו עוד זמן עד האוטובוס שייקח אותו למפגש, והוא נכנס לבית הכנסת שבתחנה. זה אולי נשמע כמו פרט קטן, אבל בשבילו זה היה צעד עצום.

"מאז שעזבתי את הישיבה", הוא סיפר לי אחר כך, "לא דרכתי בבית כנסת".

בתי כנסת היו קשורים אצלו לעולם שממנו נפגע - למסגרת, לאנשים, לכל אותם זיכרונות שמהם ניסה להתרחק. אבל בית הכנסת בתחנת הרכבת היה שונה. אין כאן קהילה שמכירה אותו. אין מי ששואל מי הוא, מאין הגיע ומה קרה לו. אנשים נכנסים ויוצאים, רכבות מגיעות ונוסעות, והוא יכול פשוט לשבת בפינה ולהיות עם עצמו.

הוא התיישב וחשב: מה אלמד? גמרא עדיין הייתה טעונה מדי עבורו; היא הזכירה לו מייד את העולם שממנו ברח. על המדף הוא מצא ספר תניא. "תניא אף פעם לא למדתי", חשב. "בוא ננסה".

הוא פתח את הספר והתחיל לעיין. עברו כמה דקות, ואז עוד כמה, ופתאום הביט בשעון ונבהל: האוטובוס שלו עומד לצאת. הוא סגר במהירות את הספר ורץ לתחנה. משהו חדש התעורר בתוכו. "פתאום חשבתי לעצמי: למה הפסקתי?"

כבר בתוך האוטובוס פתח בטלפון את אותו קטע בתניא, והמשיך ללמוד בדיוק מהמקום שבו עצר. הוא קרא עוד שורה ועוד שורה ושקע בלימוד, עד כדי כך שפספס את התחנה שבה היה אמור לרדת לחוג הבית...

יש משהו כמעט סמלי ברגע הזה: בחור שבמשך שנים לא היה מסוגל אפילו להיכנס לבית כנסת, יושב עכשיו באוטובוס ושקוע כל כך בלימוד תורה, עד שהוא מפספס את התחנה בדרך לשיעור תורה. אבל מבחינתי, המשפט החשוב ביותר בסיפור שלו היה דווקא המשפט הפשוט שאמר: "למה הפסקתי?"

זה הסוד של 'קירוב הקרובים'. לפעמים אין צורך להכניס אל חייו של אדם דבר שלא היה בהם מעולם. התורה כבר הייתה שם. המילים היו מוכרות, בית המדרש היה מוכר. אלא שבמשך השנים הכאב כיסה אותו. כל מה שנדרש היה ליצור מרחב שבו יוכל לפגוש את התורה שוב - הפעם בלי פחד, בלי לחץ ובלי המטען שנקשר אליה - ולגלות שמתחת לכל השכבות הטעם עדיין נשאר.

הדרך שלו לא נעצרה באותו אוטובוס. כשפורסם הסמינר הבא, כבר לא היה צורך לשכנע אותו. הוא ראה את הפרסום והתקשר מיוזמתו: "שלום, אני רוצה להירשם".

כך נראית הפעילות של ערכים מאחורי הקלעים. לא תמיד מדובר ברגע דרמטי אחד שבו הכול משתנה. לפעמים זו שרשרת של דלתות קטנות שנפתחות, בסייעתא דשמיא: חוג בית שאליו מגיעים בחשש, סמינר שנותן מקום לחשוב, שיחת טלפון אחרי שחוזרים הביתה, בית כנסת אנונימי בתחנת רכבת, ספר שנפתח כמעט במקרה. ובסוף, אחרי שנים של מרחק, אדם טועם שוב משהו שפעם היה חלק מחייו, ומגלה שהמתיקות לא נעלמה.

מי דואג לפרנסה?

מעשה בבחור שלמד בישיבת 'כנסת חזקיהו' בכפר חסידים. ככל שחלפו הימים, החלה להטריד את מנוחתו דאגת העתיד: "הרי הגעתי לפרקי ועליי לשאת אישה, מניין אשיג את האמצעים לפרנס משפחה?" הדאגות הלכו וגברו בליבו, עד שהחליט לצאת מן הישיבה וללמוד מקצוע, כדי להבטיח את עתידו הכלכלי.

הבחור נכנס אל משגיח הישיבה, רבי אליהו לאפיאן, ושטח בפניו את תוכניתו. שאל אותו רבי אליהו במאור פנים: "מה אירע פתאום שגרם לך לעזוב?" השיב הבחור: "הגעתי למסקנה שעליי ללמוד מקצוע, כדי שאוכל לפרנס את בני ביתי לאחר הנישואין".

הביט בו רבי אליהו ושאל: "ומי אמר שתמצא שידוך?" "מה פירוש?" התפלא הבחור, "הרי ארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזים על זיווגו, והקדוש ברוך הוא בוודאי ימציא גם לי את זיווגי". "ונניח שימציא לך זיווג", המשיך המשגיח להקשות, "אך מי מבטיח שיהיו לכם ילדים?" "למה הרב אומר כך?" נבהל הבחור, "הלא ה' נותן לכל אדם בנים, והוא יעזור גם לי! י"טוב ויפה", סיכם רבי אליהו, "אבל מי ערב לכך שתמצא עבודה באותה אומנות שתלמד?" ענה הבחור בביטחון: "הקדוש ברוך הוא זן ומפרנס לכל, והוא יעזור גם לי למצוא פרנסה".

חייך רבי אליהו ואמר לו ברכות: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! כאשר שאלתי על השידוך, הילדים והעבודה, ענית בכל פעם באמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא דואג לכולם ויעזור גם לך. אם בעל אמונה כה גדולה אתה, מדוע אינך מאמין שאם תשב ותשקע בתורה, יידע הקדוש ברוך הוא לזמן לך את פרנסתך בדרך שיחליט?"

הדברים חדרו אל ליבו של הבחור. הוא קיבל את הדברים, שב אל מקומו בישיבה, והתעלה בתורה. לימים הוא אף מונה לראש ישיבה נודע, שפרנסתו מצויה לו בכבוד. כעבור שנים, פגש אותו רבי אליהו בשנית, ואמר לו בחיוך אבהי: "נו, הרי חזית בעצמך - הקדוש ברוך הוא דאג לך לפרנסה".

התכנים מלוקטים ומעובדים מתוך הספר 'זכרונם לברכה' של הרב אהרן פרלוב שליט"א