לקוטים וסיפורים נפלאים

פרשת כי תבוא

"ואמרת אליו הגדתי היום" (כו, ג)

ואמרת אליו שאינך כפוי טובה (רש"י).

הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ"ל מדקדק מדוע לא אמר שהנך מכיר טובה, ולמה אמר בלשון השלילה שאינך כפוי טובה.

אלא מבאר הגרא"ב זצ"ל שבאמת אין אפשרות להכיר בטובתו של הקב"ה, כי הרי מי יכול לרדת לעומקה ופרטיה של כל טובה וטובה?

וכפי שאנו אומרים בתפילת נשמת כל חי: "אילו פינו מלא שירה כים... אין אנחנו מספיקים להודות לך... על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו".

אם כן, כל שבאפשרותנו הוא רק להיות בגדר שאיננו כפויי טובה.

"ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית" (כו, יג)

מסופר על האדמו"ר מסאטמר זצ"ל שבא לבקר את האדמו"ר מויז'ניץ בעל ה"אהבת ישראל".

אמר לו האהבת ישראל ווארט נפלא בשם הרה"ק מברדיטשוב זצ"ל: בתפילת ראש השנה אומרים על הקב"ה שהוא "זוכר כל הנשכחות", ובפשטות הכוונה שהקב"ה זוכר הכל.

אך באמת אין הדבר כן, אם יהודי עושה עבירה ושוכח ממנה - על זה נאמר "זוכר כל הנשכחות", אך אם הוא עושה עבירה וזוכר אותה כל העת, בבחינת "וחטאתי נגדי תמיד" - אזי הקב"ה שוכח את העבירה.

אם אתה שוכח - הוא זוכר, ואם אתה זוכר - הוא שוכח.

כך גם במצוה: אם יהודי עושה מצוה וכל הזמן הוא זוכר אותה ומתפאר בה, הנה עשיתי כך וכך - הקב"ה שוכח אותה, לעומת זאת אם יהודי עושה מצווה ואינו מתפאר ומתגאה בכך אלא שוכח ממנה - השי"ת זוכר לו את המצוה.

אמר הרבי מסאטמר בדרך חידוד: עתה מבין אני מדוע האמירה בעת ביעור המעשרות קרויה 'וידוי מעשרות', שהרי הוא אומר "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי", אני כל הזמן זוכר את המצווה, אם כך, באמת עליו להתוודות על כך... (יחי ראובן)

"השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל" (כו, טו)

לכאורה נראה שיש בפסוק כפל לשון - "ממעון קדשך" "מן השמים", מדוע לא כתבה התורה רק "השקיפה מן השמים"?

חז"ל אומרים (חגיגה יב ע"ב) שקיימים בשמים שבעה רקיעים. הרביעי נקרא "מעון", ובו נמצאים המלאכים שאומרים שירה בלילה, אך ביום הם שותקים מפני כבודם של ישראל.

עם ישראל אומרים שירה ביום, והמלאכים שותקים בזמן זה, ומשתיקה זו המגיעה מן הרקיע "מעון", ניתן ללמוד שעם ישראל חשובים יותר מן המלאכים.

מכיון שעם ישראל חשובים יותר, אין ראוי שהמלאכים יברכו את עם ישראל, לכן אנו מבקשים מה': "השקיפה ממעון קדשך" - מן הרקיע שבו מוכח שעם ישראל חשובים יותר מהמלאכים, "וברך את עמך" - ולכן ראוי שאתה, ה', תברך את עם ישראל בעצמך, ולא על ידי מלאכים. (בן איש חי)

"ושמרת ועשית אותם" (כו, טז)

כתב רש"י: בת קול מברכתו "הבאת ביכורים היום, תשנה לשנה הבאה".

הקשה אאמו"ר מאור הגולה (החתם סופר): אם הבטחה היא שכל מי שהביא ביכורים היום מובטח לו שיביא גם בשנה הבאה, אם כן יחיה האדם לעולם? וצ"ע.

ונראה לפרש על פי מה דאיתא במדרש על הפסוק "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", וכבר פירש דוד המלך ע"ה "ה' ישמר צאתך ובואך".

צריך להבין מה כוונת המדרש בזה?

אלא כיוון שאמרו במדרש שהברכה בבואך ובצאתך היא ברכה ביציאתו וביאתו בפרקמטיה שיהיה לו ברכה בסחורתו, אם כן יש חשש שמא מרוב עושר יבוא חלילה ל"וישמן ישרון ויבעט".

על כן אמר המדרש שעל זה פירש דוד "ה' ישמר צאתך ובואך", שיהיה שמור מה' שלא יבוא לבעוט.

ובזה יש לפרש גם פסוק דידן, שלאחר שקיים את כל המצוות של ביכורים ומעשר, מובטח לו עשירות, על זה יוצאת בת קול ומברכתו שלא יחשוש שמא המצווה.

לעי"נ הרה"צ ר' פנחס בן ר' בנימין בינוש רוזנבוים זצוק"ל כ"ו בניסן תשע"ז

יבעט חלילה ולא יביא יותר ביכורים ומעשר, אלא 'הבאת ביכורים היום - תשנה לשנה הבאה', שתהיה זריז במצוה כמו בשנה זו. (כתב סופר)

"וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ" (כו, ז)

כְּמוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַסְבִּיר לְעִבֵּר מָה זֶה צֶבַע יָרֹק, כָּךְ אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ לְהָבִין מָה עוֹבֵר עַל הַשֵּׁנִי וְאֵיךְ מַרְגִישׁ אָדָם שֶׁחוֹוֶה כְּאֵב, מַהוּ כְּאֵב שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר. אַף אֶחָד בָּעוֹלָם לֹא מְעַנְיֵן אוֹתָנוּ. אָנוּ תְּפוּסִים בָּאֲגוֹ שֶׁלָּנוּ, בַּתָּכְנִיּוֹת שֶׁלָּנוּ, בָּרְצוֹנוֹת שֶׁלָּנוּ. מָה אִכְפַּת לָנוּ מָה אֲחֵרִים מַרְגִּישִׁים? מָה אִכְפַּת לָנוּ אֵיךְ הַשְׁכִינָה מַרְגִישָׁה?

וְאָז מַגִּיעַ רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּמְדַבְּרִים אִתָּנוּ עַל לְבַקֵּשׁ אֶת גְלוּי מַלְכוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא - וְאָנוּ חוֹשְׁבִים שֶׁזֶּה טֶקֶס דָּתִי, שֶׁזֶּה טֶקְסְט שֶׁצָרִיךְ לְהַגִּיד.

אֵין לָנוּ שׁוּם חִבּוּר לָזֶה, וְלָמָּה שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ? כָּל מָה שֶׁמְעַנְיַן אוֹתָנוּ בַּיּוֹם הַזֶּה זֶה הָאֱגוֹ, שֶׁלֹא יִפָּגַע בַּשָּׁנָה הַקְרוֹבָה, שֶׁלֹא יִהְיוּ פָּאדִיחוֹת, שֶׁלֹא יִהְיוּ הֶפְסֵדִים, שֶׁלֹא יִהְיוּ כְּאֵבִים, שֶׁנַרְוִיחַ טוֹב, שֶׁנַגִיעַ לַשָּׁנָה הַבָּאָה שְׂמֵחִים וּמְדַשָׁנִים.

"וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ" - זֶה שִׁיר נֶחְמָד, אֲבָל אֵין אָנוּ מוֹצְאִים אֶת הַזְעָקָה הַזֹּאת בְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁלָּנוּ...

הרה"צ רַבִּי אָשֶׁר פְרַיינְד אוֹמֵר שֶׁהַכְּאֵב הוּא 'לֶק' שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ לָנוּ מֵהַכְּאֵב שֶׁלּוֹ - טְעִימָה קְטַנָּה מִמָּה שֶׁהוּא מַרְגִישׁ.

כְּשֶׁאָנוּ מַרְגִישִׁים כְּאֵב לֵב גָּדוֹל, עֶלְבּוֹן, צַעַר, הֶפְסֶד, תְּחוּשָׁה צוֹרֶבֶת, דְאָגָה, חֹסֶר אוֹנִים - גַּם אִם אֵלֶּה תְּחוּשׁוֹת חֲזָקוֹת מְאֹד שֶׁמְמַלְאוֹת אֶת כָּל יְשׁוּתֵנוּ, הֵן אֲפִילוּ לֹא פְּרוֹמִיל מֵהַכְּאֵב הָעֲצוּם שֶׁיֵּשׁ לַשְׁכִינָה הַקְדוֹשָׁה מִכָּךְ שֶׁאַף אֶחָד לֹא מִתְיַחֵס אֵלֶיהָ, מֵהָעָבְדָּה שֶׁבִּמְקוֹם שֶׁיְהוּדִים יִחְיוּ אִתָּהּ, הֵם עֲסוּקִים מִבֹּקֶר עַד לַיְלָה בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל כָּבוֹד, בְּפֵירוּד, בְּמָנִיפּוּלַצְיוֹת זֶה עַל זֶה, בְּמִרְדָּף אֵינְסוֹפִי אַחַר הָאֶפֶס.

לָמָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ לָנוּ אֶת הַכְּאֵב הַזֶּה? הַאִם כְּדֵי לִשְׁבּר אוֹתָנוּ? לא. כּוֹאֵב לָנוּ כְּדֵי שֶׁהָאֵגוֹ יִסָּדֶק בָּנוּ קְצָת, כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְהַתְחִיל לְהָבִין מַשֶׁהוּ שֶׁלֹא הָיָה לָנוּ סִכּוּי לְהָבִין בְּלִי הַכְּאֵב.

אֲבָל נָכוֹן, בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֵין אָנוּ מַרְגִישִׁים אֶת זֶה.

בְּדֶרֶךְ הַטֶבַע, הַכְּאֵב גּוֹרֵם לָנוּ רַק לְהִפָּגֵר בְּתוֹךְ עַצְמֵנוּ עוֹד יוֹתֵר.

כְּשֶׁכּוֹאֵב לָנוּ, אָנוּ בְּדֶרֶךְ כְּלָל עֲסוּקִים בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל 'לָמָּה זֶה קוֹרֶה לִי', בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל צֶדֶק, מָה עָשׂוּ לִי, כַּמָּה קָשֶׁה לִי, אֵיפֹה הָיִיתִי בֶּעָבָר וְאֵיפֹה אֲנִי הַיּוֹם. אָנוּ פְּגוּעִים וְשׁוֹאֲלִים שְׁאֵלוֹת.

הַמַּחְשָׁבוֹת הָאֵלֶּה מְרוֹקְנוֹת אֶת הַכְּאֵב מֵהַמַּטָּרָה שֶׁלּוֹ. לֹא רַק שֶׁהָאֵגוֹ שֶׁלָּנוּ לֹא מִתְפָּרֵק קְצָת - הוּא גָּדֵל עוֹד יוֹתֵר, מִתְעַצֵם וְסוֹגֵר עָלֵינוּ יוֹתֵר.

צָרִיךְ לְהִלָּחֹם עִם עַצְמֵנוּ בְּרְגְעֵי הַכְּאֵב, שֶׁהַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלָּנוּ לֹא יִסְחֲפוּ אוֹתָנוּ אֶל תּוֹךְ הָאֱגוֹ - אֶלָּא הַחוּצָה מִמֶּנּוּ.

שֶׁהַכְּאֵב יְפָרֵק בָּנוּ אֶת הַמַּחְסוֹמִים, שֶׁהוּא יִפְתַּח בָּנוּ אֶת הָרְגִישׁוּת, אֶת הַיּכֹלֶת לְהִזְדַּהוֹת עִם כְּאֵב, אֶת הַיּכֹלֶת לַחְמֹל, אֶת הַיּכֹלֶת לְרַחֵם.

לרפואת מרת מרים יוכבד ב"ר צבי ליבוביץ ע"ה כ"א מר חשון תשפ"א

צָרִיךְ לִזְעק לְרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁיְרַחֵם עָלֵינוּ, שֶׁכְּכַוּן אוֹתָנוּ לָקַחַת אֶת הַכְּאֵב לְמָקוֹם נָכוֹן יוֹתֵר, שֶׁהַיְגִיעָה וְהַכְּאֵב שֶׁלָּנוּ לֹא יִהְיוּ לָרִיק.

אם ה' עוֹזֵר לָנוּ, וְהַכְּאֵב חוֹצֵב בְּתוֹכֵנוּ פֶּתַח, אָנוּ פִּתְאֹם יְכוֹלִים לְהַרְגִישׁ אֶת הַזֹּוּלָת.

אָנוּ מְסְגָּלִים פִּתְאֹם לִרְאוֹת אֶת הַסֵּבֶל בָּעֵינַיִם שֶׁל אֵלֶּה שֶׁמִּתְמוֹדְדִים - וְעַד הַיּוֹם רָאִינוּ אוֹתָם רְחוֹקִים וּמְנָבָרִים.

אָנוּ יְכוֹלִים לְהָבִין שֶׁהֵם בַּגָּלוּת, שֶׁהַשְּׁכִינָה שֶׁבָּהֶם בַּגָּלוּת, שֶׁהֵם מְבָלְבָּלִים בִּגְלַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם.

אֵיךְ זֶה קוֹרֶה? כִּי יָצָאנוּ מֵהַ'אֲנִי' שֶׁלָּנוּ, הִתְחַלְנוּ לְהָבִין שֶׁיֵּשׁ כְּאֵב בָּעוֹלָם, שֶׁיֵּשׁ צַעַר בָּעוֹלָם.

הַכְּאֵב פּוֹתֵחַ בָּנוּ יְכֹלֶת לְהִתְחַבֵּר לַוּוּלָת, לַחְמֹל עָלָיו, אוּלַי אֲפִילוּ לִמְצֹא אֶת עַצְמֵנוּ מִתְפַּלְלִים עָלָיו. אִם עַד הַיּוֹם דַּנְתִּי אוֹתוֹ בְּלִיבִּי - אָנוּ לוֹמְדִים לִרְאוֹת אֶת הַשְׁכִינָה שֶׁכּוֹאֶבֶת יַחַד אִתָּם אֶת הַבִּלְבּוּל שֶׁבּוֹ הֵם נִמְצָאִים, וּבַלֵּב שֶׁלָּנוּ נִפְתָּח מַעְיָן עָצוּם שֶׁל רַחֲמִים עַל הַשְׁכִינָה הַקְדוֹשָׁה שֶׁנִּמְצֵאת עִמּוֹ בַּצָּרָה, שֶׁיּוֹרֶדֶת אִתּוֹ לַמָּקוֹם הַנָּמוּךְ שֶׁלּוֹ - וְכוֹאֶבֶת שָׁם יַחַד אִתּוֹ.

וּבְשֶׁאָנוּ מַמְשִׁיכִים לְהִתְבּוֹנֵן בָּזֶה, אָנוּ מְגַלִּים דָּבָר הַרְבֵּה יוֹתֵר עָצוּם:

מָה הָיָה קוֹרֶה אִם לֹא הָיָה כּוֹאֵב לָנוּ? אִם לֹא הָיִינוּ מַרְגִישִׁים בְּעַצְמֵנוּ מָהוּ כְּאֵב?

הָיִינוּ נִשְׁאָרִים תְּקוּעִים בַּמַּחְשָׁבוֹת הַיֹּשָׁנוֹת, הַמִּתְנַשְׂאוֹת, הָיִינוּ מַמְשִׁיבִים לְהִסְתַּבֵּל עַל הַזֹּוּלָת מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, הָיִינוּ מַמְשִׁיכִים לִהְיוֹת תְּפוּסִים בָּאֵגוֹ שֶׁלָּנוּ וּלְעוֹלָם לֹא הָיִינוּ מַגִּיעִים לְרַחֵם עַל הַשְׁכִינָה.

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא טוֹב וּמֵטִיב, שֶׁהוּא בַּעַל הָרַחֲמִים, הָיָה צָרִיךְ כִּבְיָכוֹל לָצֵאת מִגְדְלָתוֹ וְלָתֵת לָנוּ לְהַרְגִישׁ כְּאֵב, הוּא הָיָה צָרִיךְ לָרֶדֶת לְמָקוֹם כָּל כָּךְ שָׁפָל - רַק כְּדֵי לִפְקֹחַ בָּנוּ אֶת הָעֵינַיִם וּלְהַצִיל אוֹתָנוּ מֵהָעִוּרוֹן שֶׁלָּנוּ!

כְּשֶׁאָנוּ מְבִינִים אֶת זֶה - מִתְעוֹרֶרֶת בָּנוּ רַחֲמָנוּת עוֹד יוֹתֵר גְדוֹלָה עַל צַעַר הַשְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱלֶאֶת לָרֶדֶת לְמַעַנֵּנוּ לִמְקוֹמוֹת כָּל כָּךְ לֹא טִבְעִיִּים עֲבוּרָהּ...

הַהִתְבּוֹנְנוּת הַזֹּאת הִיא הַדֶּרֶךְ הַיְחִידָה לַהֲפֹךְ אֶת הַתְּפִלָּה שֶׁל גְלוּי כְּבוֹד ה' - לְמַשֶׁהוּ אֲמִתִּי וָחַי בְּתוֹכֵנוּ, לִתְפִלָה עֲמָקָה שֶׁפּוֹרֶצֶת מִתּוֹךְ הָאֱמֶת הֲכִי פְּנִימִית שֶׁלָּנוּ.

וְאָז, בִּמְקוֹם לְהַקְדִּישׁ אֶת הַתְּפִלָּה שֶׁלָּנוּ, אֶת הַדִּבּוּר שֶׁלָּנוּ אִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, לַכְּאֵב הָאִישִׁי שֶׁלָּנוּ, לָרְצוֹנוֹת שֶׁלָּנוּ, לַבְּעָיוֹת שֶׁלָּנוּ, אָנוּ מַעֲדִיפִים לְהִתְמַקֵד בַּכְּאֵב הָאֲמִתִּי, בַּסִּפּוּר הֶעָגוּם וְהַכּוֹאֵב שֶׁל הַשְׁכִינָה שֶׁמְחַפֶּשֶׁת אֶת בָּנֶיהָ וְנֶאֱלֶצֶת לָרֶדֶת לַמַּעֲמַקִים כְּדֵי לְהָעִיר אוֹתָנו! (נְקוּדוֹת שֶׁל אוֹר - סְפִינְקָא)

"ארור משגה עור בדרך" (כז, יח)

"המסמא את עינו של דבר ומשיאו עצה רעה". (רש"י)

מכאן למדו רבותינו את גודל החוב המוטל על האדם להיזהר שלא להכשיל את הזולת, ולעשות כל טרחה כדי למנוע מכשול מיהודי אחר.

הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל נפטר לבית עולמו בערב שבת קודש ט' ניסן תשכ"ט.

כידוע, חפירת קבר בירושלים אורכת זמן רב, מפני שהקרקע סלעית.

מסיבה זו היה חשש כי הלוויה תתאחר מפני חפירת הקבר, ובסופו של דבר יגרם חילול שבת חס ושלום.

כשבאו אנשי החברה קדישא לחפור את קברו, התפלאו לגלות כי הקבר נחפר כבר בעבר ורק כוסה שוב בעפר.

לאחר מכן התברר כי שנים רבות קודם לכן, כשרבי אריה נוכח פעם בהלוויה שנערכה ביום שישי והתעכבו עד סמוך לשבת בגלל חפירת הקבר, הבין רבי אריה שחפירת קבר בערב שבת עלולה להביא לידי מכשול של חילול שבת.

פנה רבי אריה להנהלת החברה קדישא ביקש מהם שיחפרו את קברו מראש, שמא יפטר לבית עולמו בערב שבת ויגרם בגללו חילול שבת חלילה.

אכן אירע שנפטר בערב שבת ונמנע מכשול. חכם עדיף מנביא. (דרך אבות)

סיפר הגר"י וינגרטן על הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל, שיום אחד הוצרך לנסוע להר הזיתים, ורבי אברהם התקשר מספר פעמים לברר אימתי יוצא אוטובוס למקום אך הזמן התאחר.

הציעו לו: "נסע במונית ויש מי שישלם על כך".

חייך רבי אברהם ואמר כי ברצונו לנסוע דווקא באוטובוס ולא בגלל המחיר.

כשראה שתמהים על התעקשותו הסביר טעמו ואמר: "כאשר אני נוסע במונית הרי יתכן שעל ידי ומחמתי יש מכשול לנהג, אני מביאו אל מקום שרואים את המקדש והוא אינו מקיים חיוב קריעה, מה שאין כן באוטובוס שבלאו הכי הנהג נוסע למקום, אין כאן סרך של 'לפני עיוור' כי לא אני הגורם כלל..." (ויאמר הנני)

"ארור מכה רעהו בסתר" (כז, כד)

ביאר רש"י: "על לשון הרע הוא אומר".

ידוע הסיפור על הגאון מוילנא זצ"ל, מהתקופה בה ערך גלות, שפעם נסע עם בעל עגלה גוי, והחמור, בהנהגת בעליו, נכנס לשדה פרטי שבצד הדרך ואכל מהתבואה שבה.

הגוי, שראה לפתע את בעל השדה מתקרב נמלט והתחבא בסביבת מקום.

בעל השדה ניגש אל הגאון שישב בעגלה והפליא בו את מכותיו.

הגאון לא גילה שהגוי הוא זה שגנב משום שלא רצה לדבר לשון הרע על בעל העגלה הגוי, שהיה אשם בנזק שגרם החמור.

והדברים מבהילים! כל תורתו העצומה של הגאון מוילנא לא היתה מצילה אותו מדינה של גיהנום אם רק היה אומר שלוש מילים: "זה לא אני"!

בסך הכל היתה לו סיבה טובה לומר זאת בכדי להינצל ממכותיו של בעל השדה, ומה גם שמדובר על גוי.

והרבי שאלו "ומי אני?"

הלה השיב: "אתה הרבי".

שאלו רבי בונים: "אם אני הרבי, גם אני הרי יודע מי הם אליהו הנביא והמלך המשיח, אבל אני שותק ואף אתה צריך לנהוג כך".

הבטיח הנער שלא יגלה הדבר, ותוך זמן קצר לא ידעו על שגעונו.

"והותירך ה' לטובה בפרי בטנך" (כח, יא)

כאשר היה רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל (בעל המנחת יצחק) צעיר, הוצע לו שידוך.

שני הצדדים ביררו זה על זה, וכיוון ששמם הטוב הלך לפניהם, הם באו בקשרי שידוכים בלא שאמו של החתן והחתן עצמו יראו את הכלה.

מועד החתונה נקבע, ובטרם הגיע המועד נסעו משפחת החתן לעיר הכלה לחגוג שם את החתונה ושבעת ימי המשתה.

כאשר ראתה אמו של בעל המנחת יצחק את הכלה, חשכו עיניה; הנה היא רואה כי היא בעלת מום!

טענות רבות היו לה על השדכן שרימה אותה ולא סיפר לה על מצבה הבריאותי של הכלה, והיא גמרה בלבה לשבור את השידוך.

פנתה ואמרה לבנה: 'בוא נשוב לביתנו לפני מועד החתונה. אינני רוצה שתינשא לבעלת מום זו'.

בעל ה"מנחת יצחק" פנה לאמו ואמר לה: 'אמא יקרה! יודע אני כי טובתי עומדת נגד עינייך, יתכן גם שדבר זה הינו בטעות, על סמך דבריו השקריים של השדכן, אבל איך נעשה כך לבייש נערה בישראל, היא הרי מכינה את עצמה לקראת החתונה שאמורה להתקיים בעוד כמה ימים, הרי בושה וכלימה נוראה תהיה לה אם נעזוב את השידוך בעת הזאת'.

'אני נשאר כאן ומתחתן איתה!' קבע הבן בנחרצות.

'אם לא תהיה ברירה' - המשיך ה"מנחת יצחק" - 'אגרש אותה לאחר החתונה, אבל כעת לא אביישנה'.

החתונה התקיימה כמתוכנן, ולאחר שנה נולד להם בן.

לאחר כמה שנים פרצה מלחמת העולם השנייה.

אשת ה"מנחת יצחק" נספתה במלחמה, ולאחר המלחמה נשא המנחת יצחק אשה שנייה.

לאחר שגם היא נפטרה נשא אשה שלישית.

משתי הנשים האחרונות לא היו לו ילדים.

לימים אמר ה"מנחת יצחק": לאחר נישואיי התברר, שעל פי דרך הטבע לא היו אמורים להיות לי ילדים, ברור לי מעל לכל ספק שבזכות כך שלא גרמתי בושה לבת ישראל זכיתי לזרע של קיימא מחוץ לדרך הטבע! (דרשו)

"יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב" (כח, כח)

בימיו של רבי בונים מפשיסחא, היה בחור אחד שנכנס בו שיגעון לא עלינו, ובמחשבתו נקבע ששר הצבא של העיר הוא אליהו הנביא, ושר העיר הוא מלך המשיח.

התביישו בני ביתו בו ונטלוהו לרבי בונים שהיה ידוע בפקחותו.

מיד עם הכנסו, סיפר הבחור לרבי על 'גלגוליו',

לרפואת הילד ברוך נתנאל בן גולדה צינא ני"ו בתוך שאר כל חולי עמו ישראל

כתיבה וחתימה טובה

[email protected] לקבלה במייל