לא המליכו את ה' - תחילת ימי בית שני
"ה. אומר להם הקב"ה "אני מכניסו לעיני כלם ונראה דבר מי יקום". הם מבינים, דקות לפני טביעתם, שה' הוא באמת המלך ולא הם. נח ובני ביתו מבינים בראש השנה שה' הוא המלך.
וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ח יב). כשהוא פותח את מכסה התיבה בראש השנה, הוא רואה שכל הנפילים הללו, שחשבו שהם אלוהים, מחוקים לגמרי. כל הכח והעוצמה שלהם לא עזרו להם. "וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיהו ב).
לא המליכו את ה' - תחילת ימי בית שני
כורש שמעיד כי ה' הוא המלך
לפני חורבן בית ראשון מבטיח ירמיה בשם ה' "כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו כט). עוברות שבעים שנה של גלות קשה ביד נבוכדנאצר. הנבואה של ירמיהו לא נראית מציאותית, אבל אחרי שבעים שנה "לִמְלוֹאת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ" דבר ה' מתקיים לעיני כל העולם.
"וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל" (דברי הימים ב לו כא). אין לנו ביטוי יותר גדול מזה לכך שה' הוא המלך האמיתי של העולם, הרבה יותר מכורש ונבוכדנאצר, נבוזארדן ואחשורוש.
לא שמים לב – ולא רואים את המלך
ההכרזה של כורש נשמעה ב-120 מדינות "בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב" היו צריכים כל היהודים לשמוח ולומר הנה הנה ה' הוא המלך. הנה כורש מלך העולם עושה את דבר ה' ביד עבדיו הנביאים. כולם היו צריכים לעלות לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש. הנה "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" אבל הם אינם פועלים כך. הם אומרים "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם" (שה"ש ה) ורק "אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים" עולים כדבר ה' ביד המלך כורש. מסתבר שגם כשיש גילוי מלכות ה' בעולם, יש כאלה שרואים ויודעים אבל לא שמים לב.
כשלון גדול באמונה שה' הוא המלך
החולשה חילחלה גם לעולים לארץ ישראל. הם מגיעים לירושלים ומתחילים להקריב קרבנות במקום המקדש בראש השנה. "מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה' וְהֵיכַל ה' לֹא יֻסָּד". הם מתחילים לייסד את בית ה' בשמחה, מכירים בחסד ה' עליהם "וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה' עַל הוּסַד בֵּית ה'" (עזרא ג). אבל אחרים לא רואים את הנהגת ה' ו"בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל". הם לא מתבוננים להבין שכורש הוא שליח ה', ולכן הם בוכים.
הכרת מלכות ה' – בראש השנה
כורש, המלך הפרסי, רואה את הרפיון וחוסר האמונה של היהודים ועוצר את הבניה של המקדש - בנית הבית השני. העצירה מתמשכת גם בימי אחשורוש במשך 18 שנה עד שנת 2 לדרוויש. אחר כך "נמרחת" עוד 18 שנה עד שבא נחמיה. בראש השנה של שנת ה-20 לדרויש שוב מתאספים כל העולים לירושלים והפעם הם מתקנים בגדול את מה שלא עשו בראש השנה בעבר.
"וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל: וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (נחמיה ח). בתחילה הם חוזרים לבכות על מדרגתם הרוחנית "כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה".
עזרא ונחמיה, שרואים את הבכי, מיד מסייעים לעולים להתבונן ולפקוח את עיניהם. לראות שה' הוא המלך והוא מבטיח ומקיים. לראות שה' הוא חזק יותר מכל המלכים. יותר חזק גם מהחולשות והרפיון של היהודים שלא עלו. הם שמחים בראש השנה שִׂמְחָה גְדוֹלָה. שמחה של השראת שכינה. שמחה של גילוי ה'. רואים שה' הוא מלך גדול וחזק יותר מכל המלכים האחרים. מתעצמים ומגיעים ל"שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (ח יז). שמחה מתוך הכרה במלכות ה' הנגלית לעיניהם.
לכו אכלו מעדנים ושתו ממתקים
בשו"ע או"ח (תקצז א) נפסק שצריך ללמוד מעולי הבית השני שחגגו את ראש השנה בשמחה ולא בבכי. "אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בראש השנה ולא בשבת שובה; אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם". וכתב הטור שמקור הדברים הוא בעולי הבית השני "שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל לכו אכלו מעדנים ושתו ממתקים".
