לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל

רבי שבתי הופשטין כורך־ספרים מקוז'ניץ, נודע בתמימותו וביראתו הגדולה, והיה "איש תם וישר" כנחרת על מצבתו. לעבודתו בכריכת ספרים התייחס כעבודתי קודש, ובשעה שהיה כורך ספר לא היה מכה עליו עם כלי ברזל, שכן נאמר בתורה "לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל", אלא היה מכה עליו במצחו. ומרב חביבותו לספרי קודש, היה רוכש כל ספר שהיו מציעים לו למכירה, ולא היה מוכר שום ספר גם כאשר היתה השעה דחוקה עליו. ובזכות תמימותו וצדקותו, זכה להעמיד את בנו המגיד הקדוש רבי ישראל מקוז'ניץ. ('שבת טיש')

וְרָאוּ כָּל עַמִּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךְ וְיָרְאוּ מִמֶּךְ (כח,י)

במהלך שנות השואה, נודע לרבי אהרן קוטלר על קבוצה של תלמידי ישיבה שנלכדו באיטליה הפשיסטית, בת־בריתה של גרמניה הנאצית, ונשקפה להם סכנת־ חיים. העלתה ההצעה לפנות אל 'המאפיה האיטלקית' באמריקה, שלאנשיה היה כח השפעה באיטליה בעקבות עסקיהם המפוקפקים. אף אחד לא ההין להניח את נפשו בכפו כדי לפנות אל אנשי ארגון הפשע, אולם רבי אהרן לא הסס, ובקש לקבע פגישה עם ראש 'המאפיה', כשבידו סכום כסף הגון ובלווי מתרגמן.

אך ראה ראש הארגון את פניו ההדורות של רבי אהרן, והתקים בו הנאמר "וְרָאוּ כָּל עַמִּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךְ וְיָרְאוּ מִמֶּךְ". הוא אמר מיד כי אין צרך בשיחה ובתרגומה, כי אם להציג בפניו את בקשתו של 'האיש הקדוש' שהגיע אליו, והוא יקיים אותה מיד. פתח המתורגמן וסיפר בנימה הנוגעת ללב את סיפורם של תלמידי הישיבה הלכודים באיטליה, ומיד נעמד ראש הארגון והבטיח כי תוך ימים ספורים יעברו כל הבחורים לחוף מבטחים על אחריותו.

האיש סרב לקבל מתת־יד כלשהי, ורק בקש ברצינות מלאה שהרב היהודי יברך אותו. רבי אהרן חכך בדעתו במה יברך את ראש הליסטים שלפניו, אולם מיד עלה בראשו רעיון מבריק, והוא ברך אותו שיזכה למות על מטתו כדרך כל הארץ ולא יחסל בידי מי מיריביו, והברכה התקיימה במלאה. ('שבת טיש')

הַנֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבָּךְ יַעֲלֶה עָלֶיךְ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָה (כח,מג)

ביאר רַבִּי יִשְׂרָאֵל מִקּוֹסוֹן: הַיֵּצֶר הָרַע נִקְרָא תּוֹשֶׁב מִפְּנֵי שֶׁנִּמְצָא בָּאָדָם מֵאָז לֵדָתוֹ, וְהַיֵּצֶר הַטּוֹב נִקְרָא בֵּר שֶׁבָּא בְּגִיל י"ג. וְהָאָדָם צָרִיךְ לְהַגְבִּיר אֶת הַ'גֶר' – אֶת יֵצֶר הַטּוֹב, עַל הַיֵּצֶר הָרַע שֶׁנִּמְצָא בְּ'אַתָּה', וְכֵיצַד תַּשִׂיג זֹאת? אִם תְּקַיֵּם תֵּרֵד מַטָּה מָּטָּה" – שֶׁתִּתְנַהֵג בַּעֲנָוָה וּבְשִׁפְלוּת. ('שבת טיש')

"הרועה בשושנים"... הכל מתוק! הרב איתן כהן שליט"א

דורשי רשומות אמרו: אלול ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי". את החלק הראשון כולם מכירים. יש המשך: "הרועה בשושנים". וואי! את זה לא מכירים, נכון לא הכרתם אף פעם. "אני לדודי ודודי לי, הרועה בשושנים" (שיר השירים ו,ג) יש רועה שהוא רועה על ידי מקל. יש לו מקל. אם הוא רואה איזו בהמה זזה מהעדר, נותן לה מכה, היא כבר מתיישרת לפי העניינים.

יש רועה שרועה על ידי הקול שלו: יש לו איזה קול ככה, נותן איזו צעקה, כל הבהמות מתיישרות, מסתדרות. יש רועה שרועה על ידי כלבים: יש לו כלבים, הכלבים כבר יודעים את העבודה שלהם. אבל יש רועה שהוא 'רועה בשושנים'. מה הוא עושה? הוא לוקח שושנים, כזה ריח נעים, הוא סוחב את זה, וכל הכבשים – מהריח הנעים, מהיופי נמשכים אחריו לפי הסדר*. איזה יופי.

ומה אלוקים עושה באמת לא במקל, לא בכלבים, לא בצעקות. איך הוא רועה אותנו? בשושנים. הוא לוקח אותנו, אומר לנו: בואו תראו כמה זה כיף לעבוד את השם. אני אומר לכם, זה שושנים, זה מתוק. אתה הולך אחרי אתה רק מרוויח. אולי באותו רגע נראה לך כאילו שזה איזה הפסד או משהו לא הכי, אבל תדע לך: מה שאתה רואה זה הכל שושנים, הכל מתוק מדבש.

היה צדיק אחד, קראו לו הרב שמואל כץ. הוא היה עובד בארצות הברית באיזה משרד מסוים. ושם בעל הבית הקפיד שצריך להיות בשמונה בעבודה, אף אחד לא יפספס. זה היה במנהטן להגיע לשמה סוף העולם. הפקקים של הבוקר, אין מציאות להגיע ברכב. אז הוא היה נוסע ברכבת. מה הבעיה של הרכבת? הדוחס. אי אפשר לשמור את העיניים ברכבת.

הוא החליט עם הזמן שלא מתאים לו. אבל אני אעשה ניסיון. מאיפה אני אדע אם אלוקים רוצה שאני אשאר פה בעבודה או לא? אני, כצעד אחרון, אלך לבעל הבית, אבקש ממנו שייתן לי להגיע לעבודה בעשר בבוקר. בעשר כבר אין אנשים ברכבות: כולם בעבודה, הרכבות ריקות לגמרי. אני אבקש. אם יגיד לי "בסדר" אני אדע שהשם רוצה את העבודה, אני אמשיך לעבוד. ואם יגיד לי: "אדוני, שמונה זה שמונה, לא מגיעים אחרי משמונה" אז אני אדע שפה זה לא המקום שלי.

באמת באתי לבעל הבית. בעל הבית גוי. מה אני אספר לו עכשיו? שמירת העיניים? אבל החלטתי שאני אומר לו, וסיפרתי לבן אדם את כל מה שיש לי בלב. הוא שומע, מקשיב, מאוד נהנה. "אצלכם ביהדות שומרים על העיניים?" – הוא שואל אותי. אמרתי לו: כן. "לא ידעתי שיש דבר כזה". הוא מאוד נהנה. "אז מה אתה רוצה? אז מה אתה מציע?", אמרתי לו: אני מציע שאני אגיע לעבודה בעשר בבוקר, ואני אצא שעתיים אחרי הזמן. אמר לו בעל הבית: מצאת חן בעיניי. בסדר, מהיום אתה בא בעשר.

ובאמת הוא התחיל לבוא בעשר. ועברה איזו תקופה ובכ"ג באלול תשס"א היה הפיגוע במגדל התאומים. כל הפועלים, הגיעו בשעה שמונה לעבודה. אני היחיד שאני מגיע בעשר – וכל המשרד הלך לאיבוד. לא נותר איש אחד מכל העובדים של המשרדים. היחיד שניצל הייתי אני בזה ששמרתי את העיניים שלי בקדושה. אחר כך הוא נפטר ביום כ"ג באלול תשפ"ב, עשרים ואחת שנה אחרי הפיגוע במגדל התאומים. אמר: זכיתי, בורא עולם נתן לי לחיות עוד עשרים ואחת שנה תוספת על החיים.

למה? כי שאני זכיתי לעבוד את השם בשמירת העיניים, בורא עולם הוסיף לי עוד עשרים ואחת שנה. בורא עולם אומר לך: אני רועה בשושנים תבוא, תעבוד. אני מבטיח לך: לא יום אחד של חיים, לא שנה, לא שנתיים עשרים ואחת שנה של חיים על זה שאתה יודע לעבוד את השם. וזה אלול. כל אחד מאיתנו אני מאמין שבתוך ליבו באמת רוצה לעבוד את השם, לזרוק את הכל.

אבל אתה יודע, שאור שבעיסה מעכב, נו, מה תעשה? איך תסתדר? מה יהיה? איך יהיה? בורא עולם אומר לך: אני רועה בשושנים. כל מה שאתה מדבר זה לא נכון, זה יצר הרע. תדע לך: לעבוד את השם זה ריח נעים, זה שושנים, זה כיף. (מתוך 'דרשתי קרבתך' גיליון 156)

הבר מצווה של הבן הבכור

סיפר הרב שמעיה רייכמן: הוא עשה בר מצווה לבן שלו הבכור. הבן שלו הבכור- קראו לו הרב משה רייכמן, זה המיליארדר שהחזיק את פוניבז', את בית שמעיה, היה עשיר גדול. הוא סיפר שהוא עשה בר מצווה. הוא היה גר בווינה שבאוסטריה, ושמה היו נוהגים לעשות בר מצוות גדולות. "גדולות" הפירוש: מאתיים אנשים. זה הכוונה גדול – לא כמו היום. היום זה כבר קצת מוגזם. אבל פעם הנורמלי בר מצווה זה היה עשרים שלושים אנשים.

אבל הוא עשיר גדול, מיליארדר גדול, בן בכור, יש לו כסף מיותר החליט לעשות איזה אולם, גן אירועים, אלף חמש מאות אנשים. הזמין אוכל, קייטרינג, הכל, והביא לאירוע תזמורת שלושים וחמישה נגנים, פלא פלאים. שבועיים לפני הבר מצווה אבא שלו, רבי דוד, החליק במדרגות, שבר את האגן. האבא מתקשר לבן, אמר לו: אני לא יכול לבוא לבר מצווה, לא מרגיש טוב, זה הסיפור, אני לא יכול לבוא. הרב שמעיה אומר: לא מסתדר.

אבא שלי, הנכד הראשון שלו עושה בר מצווה – והוא לא יהיה? אין דבר כזה! ביטל את האירוע. התקשר לקייטרינג – ביטל. לתזמורת – ביטל. לבעל האולם- ביטל את הכל. אומר: ושילמתי הון תועפות על הביטול של כל האירוע הזה. כל אחד רצה ממני קנסות על גבי קנסות. ומשמה נסעתי להונגריה, לאבא שלי, לעשות את הבר מצווה עם אבא שלי. אבל אצל אבא שלי היינו סך הכל ארבעים אנשים. לקחתי את כל המשפחה שלי ונסענו, עשינו בר מצווה קטנה באיזה אולם של בית כנסת.

באמצע האירוע אני מקבל מברק שעכשיו בלילה הזה, פרצה ליל הבדולח, ששרפו את כל הבתי כנסיות, והיה שם אסון גדול באירופה. "מחפשים אותך, שמעיה" – ידעו שהוא עשיר גדול, חיפשו אותו – "תברח כל עוד נפשך בך". היהודי הזה, במקום לברוח... אין מה לעשות, היהודים אי אפשר עליהם. מה עשה? התחפש לאיזה קבצן אחד, לבש בגדים מרופטים, קנה אוטו – בקושי נוסע – ונסע בחזרה לאוסטריה.

כל מה שהיה לו בכספת לקח, הכל שם בתוך המושבים של האוטו. מה שיכול למשוך מהבנקים – משך את הכל, ושם במושבים. משמה נסע להונגריה, הזמין רכבת, ועם האוטו הזה עלה לרכבת. כולם אמרו לו: "אין לך מה לעשות? אוטו כזה זורקים לים". מה יספר להם? שהאוטו הזה זה כל אירופה פה, כל אירופה נמצאת בתוך האוטו הזה. מה יספר להם? עלה. לאיפה נסע? נסע למרוקו. וכשהגיע למרוקו הוציא את כל הכסף שהיה לו, פתח בנק. ומשמה התעשר עושר אגדי, והיה אחד מהשלושה עשירים הגדולים בעולם.

שאתה רואה זה הכל שרציתי לכבד את אבא. שידעתי שאני אמור להפסיד. ואתה יודע שהעשיר עושה בר מצווה – הוא רוצה שאנשים יראו: אוהו, מה אני עושה. הייתי מוכן לוותר על הכבוד שלי, על הכסף, לשלם, להתבזות, קיבלתי צעקות מהאנשים -הייתי הכל מוכן לעשות. העיקר שלאבא תהיה לו שמחה בלב, שהוא ישתתף בבר מצווה של הנכד שלו הראשון. ואם עשיתי משהו טוב זה הכל בזכות זה".

והבן שלו, משה הזה, אחר כך היה אחד העשירים הגדולים בעולם, והוא תמך בפוניבז'. והקים את ישיבת בית שמעיה על שם אבא שלו. שמעיה – זה השם של אבא שלו. מה בן אדם שזוכה לעשות כיבוד אב ואם! ברגע הראשון זה נראה לך הקוצים של שושנה. אבל אתה לא יודע – אלול זה 'הרועה בשושנים'. איזה דבר גדול זה, איזה דבר כיף זה לזכות לעבוד את השם. (מתוך 'דרשתי קרבתך' גיליון 156)

וְרָאוּ כָּל עַמִּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךְ וְיִיָּרְאוּ מִמֶּךְ (כח,י)

מה פירושה של ברכה זו? אומרת על כך הגמרא (ברכות ו): "תניא רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש". מסופר שבאחד הימים, כאשר רבינו הגר"א ז"ל היה שרוי בעיצומה של הגלות שערך, התנפלו שודדים על בעל הבית שבו התארח. הוא שמע צעקות נוראות ומיהר לצאת מחדרו, לברר את פשרן. כשראו השודדים את התפילין, תיכף ומיד הניחו לבעל הבית וברחו בבהלה מרוב פחד.

לאחר שנרגע, שאל בעל הבית את הגאון: "מה הוא הדבר שעשית? איך גרמת להם שיברחו מרוב פחד?". האכסנאי ההוא עדיין לא ידע עם מי יש לו עסק הוא לא הבין שמדובר ברבן של כל בני הגולה וחשב שהוא סתם אורח, לכן הקשה: "איך זה יכול להיות?".

אמר לו הגאון: "הרי זה מפורש בכתוב: 'וְרָאוּ כָּל עַמִּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךְ'"... עכשיו בעל הבית בכלל לא הבין, והוא חזר והקשה: "אם כן למה מהתפילין שלי הם לא נבהלו? מה יש בתפילין שלך שהבריח אותם?"...

השיב לו הגאון: "רבי אליעזר הגדול לא אמר: 'אלו תפילין שעל הראש', אלא: 'אלו תפילין שבראש', הם לא התייראו מהתפילין שעל ראשי, אלו אינן שונות משלך, הם נבהלו ונרעשו מהתפילין שבתוך הראש שלי"... תפילין שבראש צריכים להיות כמו שאומרים ב"לשם יחוד" שלפני הנחת תפלין: ועל הראש נגד המח, שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי, כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך". כשבתוך הראש מונחים התפילין, כשהמוח כולו משועבד לעבודתו יתברך – עמי הארץ רואים זאת ומתייראים.

סופר על הרב מפוניבז' זצ"ל, שנסע פעם עם ה"חזון איש" זצ"ל במונית באחת הערים בארץ. בימים ההם עוד לא היה חשש כל כך גדול מנסיעה בשכונות הערביות, ואכן בדרכם חלפו שני גדולי הדור באחת מן השכונות הללו. אלא שבדיוק אז טמנו כמה פרחחים מארב למונית, והחלו לידות לעברה אבנים.

הנהג חשש מאד מפניהם, אבל ה"חזון איש" ביקש ממנו לעצור. הוא פתח את הדלת, ונהג המונית נזעק בבהלה: "הרב, הזהר נא, הרי הם עלולים לפגוע בכם". אולם ה"חזון איש" לא שמע לאזהרותיו, הוא יצא ונעמד מול הנערים הפוחזים, ומיד כשראו אותו – ברחו משם כולם כל עוד נפשם בם.

שמעתי מרבי אליקים שלזינגר מלונדון, שהיה מקרה עם בת ממשפחה חילונית שחפצה לחיות חיי תורה. היא היתה בפנימייה של מוסד לבנות, והשלטונות ראו בכך עניין חמור מאד, ממש כמו חטיפה, ממש כמו בפרשת יוסל'ה שוחמכר הידועה. במהלך החקירה, היו אמורים חוקרים להגיע לביתו של מרן ה"חזון איש", כדי לחקור אותו בעניין. הם חשדו בו שיש לו יד בכל הפרשה, וחשבו אפילו להאשים אותו בחטיפה. סיפר רבי אליקים, שכאשר השוטרים היו בחוץ, הוא פנה ל"חזון איש" והודיעו על כך שהם שם. אמר לו ה"חזון איש": "צא ואמור להם שילכו מכאן". אולם רבי אליקים חשש מהם ואמר לחזון איש" שהוא מפחד מפניהם. אמר לו ה"חזון איש": "אתה מפחד, אבל אני לא מפחד". והוא בעצמו קם ויצא מביתו אל החצר. ברגע שהם ראו אותו, לקחו השוטרים את רגליהם והסתלקו משם... פשוט ברחו מרוב פחד. זהו זה, כך מתגשמת הברכה: "וְרָאוּ כָּל עַמִּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךְ""... וכדברי רבי אליעזר הגדול "אלו תפילין שבראש". כשהתפילין בתוך הראש הרואים מפחדים ומתייראים. ("יחי ראובן')

וְרָאוּ כָּל עַמִּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךְ וְיָרְאוּ מִמֶּךְ (כח,י)
רבי שמואל אביגדור פייבילזון, אב"ד פלונגיאן אמר: כל בעל חי קיבל מהקב"ה את האמצעים להגן על עצמו, או דרך שיניו, או קרניו, או בכוחו הרב, חוץ מהצאן שאין להם בטבע אמצעי להגן על עצמם, וכל השמירה שלהם היא רק דרך בעליהם, והוא נותן בתמורת זה, חלב צמר וצאצאים. וכך הוא גם דרכו של עולם, לכל עם ועם ניתנה לו תכונה בטבע לשמור על קיומו, עשיו "על חרבך תחיה", ישמעאל "ידו בכל ויד כל בו". רק לעם ישראל אין לו בטבע כלים לשמור את עצמו, וכל חסותו והגנתו היא מהקב"ה, וכמו שכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". אבל לשם כך צריך שקודם ימסרו חלבם וצמרם לאדונם, כלומר, שיתנו להקב"ה את פרי מעשיהם, ואז כשיתקיים "וְרָאוּ כָּל עַמִּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךְ", יקויים גם "וְיָרְאוּ מִמֶּךְ". ('מדשן ביתך')