לא יגרע מצדיק עיניו
יצאתי רכבי לעבר בית חמי, כדי להחזיר את רעייתי ואת הילדים שלי הביתה, לאחר ארוחת הערב. הר"ר יוסל ווייס
הילדים נכנסו לרכב. אני מקפיד שכולם יחגרו חגורות בטיחות, אלא שלעתים אני דוחה זאת לדקה הראשונה של הנסיעה, בה אזהיר את הגדולים על הקטנים. כך נהגתי גם הפעם.
אני מתיישב על מקומי, מתניע את הרכב, חוגר את עצמי, נוסע מעט לאחור, עובר להילוך קדמי, ומתחיל ללחוץ על דוושת הגז...
באותם רגעים כלל לא שיערתי מה מתרחש במושב האחורי. בני בן השנתיים שישב מאחורי, ועדיין לא היה חגור, סבר משום מה כי הדלת שלצידו אינה סגורה כראוי... הוא נעמד על המושב, פתח את הדלת - ונפל החוצה, אל המרווח שבין הרכב למדרכה.
ב"ה בנס מן השמים זו היתה נפילה קלה, שהסתכמה בחבלה מזערית.
איני חפץ להעלות על הדעת מה עלול היה להתרחש, חלילה, אילו אירע הדבר כעבור שניות אחדות - לאחר היציאה מהחנייה והאצה בכביש הפתוח, אז היה חלילה נופל על הכביש באמצע נסיעה מהירה... ה' ישמרנו.
כשחזרנו הביתה נתתי לילד להכניס כמה לירות לצדקה בנוכחות אחיו, להודות ולהלל על הנס, ולנטוע בליבם עד כמה אנחנו חייבים להודות.
למחרת בערב, בעת "חבורת ליל שישי" השבועית, נסובה השיחה על עניני אמונה, השגחה פרטית, וכח התפילה (ענינים בטחוניי"ם), וכל אחד סיפר את הסיפורים והניסים שלו, לו הייתי מביא את כולם, היית יכול להוציא השבוע קונטרס שלם...
לאחר שסיפרתי את הסיפור שלי, ראש החבורה סיפר סיפור שהתפרסם בימים האחרונים, אודות יהודי בארה"ב שעשה מאמץ גדול וחיזוק בענין שמירת העינים בעת נהיגה. כאשר עצר ברמזור אדום, נהג להרכין את ראשו על ההגה כדי שלא להיכשל במראות אסורים, וסמך על צפירת הנהגים שמאחוריו שתסמן לו מתי התחלף האור ברמזור. כשלמדנו סוגיית בין השמשות אמר המגיד שיעור שלי: אם תרצה לדעת מהו השיעור של "כהרף עין", זהו משך הזמן שיחלוף מאז שהרמזור הופך לירוק - ועד שתישמע הצפירה הראשונה של הנהג מאחור... באותם רגעים ממש, יצא בנו הפעוט מפתע מפתח הבית לבדו, וכבר היה בין גלגלי הטנדר של אחותו רח"ל... בזכות עצימת עינים זכה לנס ולעינא פקיחא מן שמיא.
לשמע הדברים נזכרתי כי רק יממה קודם לכן, בעת שנסעתי לאסוף את המשפחה ודקות ספורות לפני נפילת הילד, עמדתי אף אני בניסיון דומה. בנסיעה בשכונות פרוצות [הרי בעת חלילה לי להשתמש בזוג המשקפיים שלי ללא מספר... ] נהגתי להסיט מעט את משקפי במורד האף - באופן המאפשר מבט ממוקד על הכביש שלפני בלבד, תוך הסטת המבט מכל מה שמתרחש על המדרכות שבצדדים.
דקות אחדות לאחר אותו מאמץ קטן של התגברות, אירעה ההצלה הגדולה של בני!
התפילין חזרו מהכביש
ר' מרדכי, ביקשת שלא להבטיח לפרסם בבטחוני ברשותם מידע על למעלה מ1000 זוגות תפילין המונחים ללא דורש - תרשמו שמות! אז לא הבטחתי, אבל אודה לך אם תפרסם, ואשבח את ה' בתוך רבים.
עצר לפני אוטובוס, ושני בחורים במראה חסידי שעמדו עימי בתחנה, עלו עליו.
"לאיפה האוטובוס נוסע?" שאלתי אותם, מששמעתי שהאוטובוס עובר דרך גבעת שאול, אמרתי "אעלה על האוטובוס, ותוך כדי נסיעה אחליט אם אני ממשיך להר המנוחות".
הנהג ברגע בו החלטתי לעלות - הנהג החליט לסגור את הדלתות. אני עמדתי סמוך לדלת הרביעית מאחור, ולא היה לו סיכוי לראות אותי. באינסטינקט שלחתי את ידי לעצור את הדלתות, זה כמובן לא עזר. אבל, בידי היתה אחוזה שקית, שנתפסה בין הדלתות, ללא אפשרות להוציא אותה, ובתוכה... התפילין דרבינו תם שלי!... האוטובוס יצא מהתחנה בדהרה, ואוצרי היקר, ה"ר"ת תפילין" בתוכו.
מיהרתי לדלוק אחריו, אך במהרה נוכחתי להבין שהוא נורא - עובד על חשמל, ואנא בְּשׂרא אחריו הוא חסר סיכוי.
לא אאריך בפרטי החיפושים שכללו שיטוט במסוף חברת "אקסטרה" בהר נוף, חיפוש אחרי שני האברכים בינות לאלפי המתפללים בהר המנוחות, פרסום הודעות, ופניה למרכז הארצי להשבת אבידה (שאגב אומרים כי יש ברשותם מידע על למעלה מ1000 זוגות תפילין המונחים ללא דורש - תרשמו שמות!) ועוד.
אמש, אור לכ"ט אב, הייתי על ציון התנא האלוקי רשב"י, רגע לפני שיצאתי נזכרתי: התפילין! הלקיתי את עצמי: "היית אצל ר' שמעון ושכחת להתפלל על מציאת התפילין"! עצרתי סמוך ליציאה מהציון, וביקשתי מה' שבזכות התנא האלוקי אזכה לקבל את התפילין היקרים חזרה לידי.
ירדתי לכיוון היציאה מהמושב, הר"ר נחס אנחס ספירא ביום כ"א אב תשפ"ו, יום היארצייט של הרה"ק מבעלזא זי"ע עמדתי בתחנת אוטובוס בירושלים, וחככתי בדעתי האם לנסוע כעת לציון. עודני מתלבט
בטחוני בו הוא אוצר פרשת כי תבוא פ"ו - עמ' 2~
מסודר. נחה עלי רוחי
ובאמצע הירידה אני מקבל טלפון, "איהר האט פארלוירען תפילין? " - האם איבדתם תפילין?
על הקו הייתה אשה צדקנית, אשר בעבר היתה עוסקת הרבה במצוות השבת אבדה. מספר רגעים קודם לכן עם יציאתי מציון הרשב"י נטלה אותה צדקנית לידיה את עיתון המודיע, וראתה את המודעה שפרסמתי בבוקרו של אותו יום, ומיד התקשרה אלי. בנה שיחי' מצא זוג תפילין, והיא חשבה אולי הם תפילי האבודים.
אך לא, לאכזבתי, ועוד יותר מכך לאכזבתה של אותה צדקת, לא היו אלו התפילין שלי.
שאלה אותי אותה אשת חבר ישישה, מה הם הראשי תיבות של שמי הרקומים על שקית התפילין, והוסיפה ברכות מאליפות לרוב, מלוות בצרור סגולות ספוג אמונה תמימה.
משם המשכתי לנסוע בין קברי הגליל ולהתפלל בציונים הקדושים, על כמה עניינים, ובתוכם - שאזכה ואמצא את התפילין.
למחרת, בשעה 9:51 לפני צהרים, בהיותי ברכב בין כמה אברכים - ביציאה מבית המדרש מאור חיים בצפת, התקשרה אלי שוב אותה רבנית, ומסרה לי בהתרגשות מספר טלפון שפירסם בהמודיע היום - יום רביעי, כי מצא זוג תפילין בגבעת שאול, ביום כ"א אב.
תפילין אלו היו באמת התפילין שלי. יהודי תלמיד חכם מקרית ספר, מצאם מונחים על הכביש בגבעת שאול, דקות בודדות לאחר שנשלפו מידי. שכוייח אייבישטער!
אך הסיפור תם ולא נשלם...
איך יגיעו התפילין מקרית ספר - שם גר המוצא היקר, לעיר מגורי - קרית גת?
ניסינו לטכס עצה - אני והמוצא שיחי', עד שהחלטנו שמכיוון ואני מתכוון להשתתף בערב בחתונה באולמי גוטניק בירושלים, ינסה המוצא לאתר מישהו שנוסע מקרית ספר לירושלים, ואיתו ישלח
לי את התפילין. משנמצא השליח המבוקש - הענין כפי שמקובל, נשאתי עיני לשמים והודיתי: "יישר כוח אייבישטער על עזרתך עד עכשיו, ב"ה העניינים הסתדרו."
בשעה שמונה בערב נכנסתי בשערי ירושלים, עוד מהאוטובוס התקשרתי ליהודי שאמור להביא את התפילין מקרית ספר לירושלים.
"אוי! לא נעים לי" התחיל אותו יהודי להתנצל, "מלאך השכחה פגע בי... הבאתי את התפילין, אך בטעות נטלתי אותן עמי חזרה לקרית ספר".
הייתי מאוכזב מאוד, כבר כל כך שמחתי. שבוע שלם נזקקתי לבריות, לשאול תפילין דר"ת כל יום, וכבר הייתי בטוח שסיימתי עם זה. מתי כבר יגיעו אלי התפילין שלי?
סיימתי את השיחה עם השליח הבטתי קדימה על משענת הכיסא שלפני, והתפללתי תפילה קצרה:
אייבישטער, חשבתי שאני כבר מסודר, אבל אני רואה שאני עדיין זקוק לעזרתך!
ואז הוספתי: לבושתי, מכיר אני את עצמי, גם אם תביא לי את התפילין עכשיו, עדיין האמונה שלי תוסיף להזדקק לחיזוקים תמידיים... יעברו יום יומיים וארמה את עצמי ש"הנה, זה בדיוק הצליח", ובאופן טבעי לגמרי בדיוק הגיעו התפילין עד אלי.
אבל, אבא שלי לימד אותי שאתה טוב, וככה גם כתוב בכל הספרים. אז אפילו שזה לא מספיק יחזק את האמונה שלי, אני מבקש ממך, שהתפילין יגיעו אלי עד לאולם".
עד כאן תפילתי הקצרה.
כמה דקות אחר כך מתקשר אלי השליח השוכח, שהוא איתר מישהו שיקח את התפילין עד לרחוב בית הדפוס בגבעת שאול. הפעם כבר זכרתי היטב שצריך להתפלל גם כשמזון נמצא כבר בצלחת...
טלפון זריז לאותו "מישהו" העלה כי הוא מגיע לאולמי גוטניק - לאולם הצמוד לחתונה בה השתתפתי אני!
החתן טרם יקרא והקב"ה ענה
כפי שמקובל, בתקופה שלפני חתונתי ניסיתי להזכר בכל מי קורא נאאן שיתכן שאני מחויב לפייסו, ודאגתי לנקות את עצמי מכל שמץ עוון וקפידא.
בלילה של ערב יום החופה זכרתי, שיש אחד שלא הצלחתי להגיע אליו.
היה זה מלמד בתלמוד תורה אצלו למדתי כילד, וזכרתי היטב שאני מחוייב לפייסו. נוהג היה להתעטש בצורה מעוררת שחוק. בוש אני לספר, כי ברוב שובבותי הובלתי סוג של מרד כיתתי, וכשהיה מתעטש, לפתע התעטשו עוד מהחברים מולו, והוא היה הופך ללעג וקלס. כעת, ערב נישואי, נישואי ידעתי שעכשיו כבר לכל הדעות הגיעה העת לכבס את אותו כתם מכוער שרו בץ על נשמתי.
נכנסתי ל"שטיבלאך מאה שערים", כדי להתפלל מעריב אחרון של ימי הבחרות, ומטבע הדברים תפילת השמונה עשרה היתה ממושכת מהרגיל. בין השאר בסיום התפילה ביקשתי מהקב"ה שיעזור לי שיהיה סיפק בידי להצליח לפייס את אותו מלמד, כדי שאוכל להכנס לחופה בתחושה של נקיון מחטא. שהרי עבירות שבין אדם לחברו אין מתכפרות עד שירצה. בסיום התפילה פסעתי לאחור שלוש פסיעות, והלא יאומן התרחש מול עיני: השטיבל היה ריק, חוץ ממני ועוד אדם אחד - אותו !!!!מד
פניתי אליו והזכרתי לו את התלמיד השובב שלמד אצלו כ15 שנה קודם, והוא מיד זיהה והכיר. סיפרתי לו שהתפללתי לפגוש בו כדי לפייסו לפני שאני נכנס לחופה, ביום המחרת. הוא סלח ומחל בלב שלם, ובירך אותי בכל הברכות.
מעניין לציין שאותו מלמד כלל לא מתגורר באיזור הזה, אלא באיזור סורוצקין. הוא אמנם משתייך לחסידות שמרכזה בשכונת מאה שערים, אלא שאם בא לשם, ממש לא היה ברור מאליו שיכנס לערבית דווקא בשטיבלאך... טרם יקראו ואני אענה
תפילתי התקבלה עוד בטרם סיימתיה!
תגידו מילים טובות!
כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ז ו-ח): "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים הווידוי שנהגו בו כל ישראל: "אבל אנחנו חטאנו" והוא עיקר הווידוי".
תחילתו של הסיפור הזה נטועה במרחבי הזמן, לפני כ40 שנה. הייתי אז כארבעה עשורים. בחור בישיבה קטנה, וכדרכם של בחורים, לא תמיד הכל הלך על מי מנוחות. מצאתי את עצמי ניצב מול אתגר מורכב, ופניתי להתייעץ עם מורי ורבי, ראש הישיבה הרה"ג ר' אריה ג. תלמיד חכם מופלג ואיש תבונה. שיגרתי אליו מכתב מפורט שבו גוללתי את לבטי והאתגרים עמם אני מתמודד, וביקשתי את עצתו.
הקב"ה נתן לנו יום שבו הוא מוחל על הכל, אבל יש תנאי הכרחי שבלעדיו גם יום כיפור אינו מכפר: תגיד טעיתי, חטאתי! אין דרך להתחמק מזה! ואם זה מה שהקב"ה כביכול דורש מאיתנו, כנראה שזו הדרך היחידה לפייס את מי שחטאנו נגדו!
הגמרא במסכת יומא מספרת על האמורא רב שהמציא עצמו בערב יום כיפור שלוש פעמים לפני טבח שחטא כנגדו, כדי שהטבח יבקש ממנו מחילה. ומדוע רב לא מחל לו מעצמו קודם שיבקש ממנו מחילה? כנראה שככה זה עובד: כדי שהמחילה תהיה בשלמות צריך שהחוטא להכיר בחטאו ולבקש מחילה! [פשוט שאין אנו משיגים שמץ ממחשבתם של מלאכי עליון, רק מה שיש לנו ללמוד ממעשיהם] וכן שמעתי בשם הגרח"ק זצ"ל, שלא מצאנו שהקב"ה מוחל למי שאינו מבקש סליחה.
למחרת, הוזמנתי לביתו לשיחה נינוחה על כוס קפה. בסבלנות ובמאור פנים נדיר הוא פסע עמי בין שבילי הסוגיה, והעניק לי עצה ותושייה.
תבקשו סליחה!
ממילים שבכוחן לבנות - אל מילים שבכוחן להרוס!
בטרם צעדתי לעבר הפתח, העניק לי ראש הישיבה צידה לדרך, משפט פרידה אותו אני עתיד לזכור שנים רבות: "המכתב שלך נתן לי הזדמנות להכיר את סגנון הכתיבה המיוחד שבו ניחנת. בעזרת ה', כשיצא לאור ספרך הראשון, אני אהיה הראשון לקנותו."
שנים נקפו, וכדרכן של מילים טובות, זכרונם לא הועם. ראש הישיבה בחזונו ציפה בוודאי לחיבור עיוני עמוק על "קצות החושן" או "שב שמעתתא" ותקוותו זו עדיין לא התגשמה. אך בשנים האחרונות זכיתי להוציא לאור קונטרס קטן בשם "ביטחון מהו". למרות היקפה הצנועה, החוברת זכתה תלי"ת לתהודה רבה, והביאה שינוי מבורך באלפי בתים בישראל, עד שאני לא יכול להרשות לעצמי להמתין קמעא בין הדפסה להדפסה.
מדי פעם נזכרתי בהבטחתו הנושנה של ראש הישיבה, ועלה בי רצון להגיש לפניו כתשורה את פרי עמלי הצנוע, אך טרדות הזמן הפרידו בין הרצון למציאות. הפעם האחרונה שבה ראיתיו היתה כשהגיע להשתתף בשמחת החתונה הראשונה שערכתי.
המשחק שלי
לפני כשנה וחצי יהודי עשה מעשה שפגע בי. מעשהו גרם לי הפסד כספי, טרחה עצומה, ותרעומת ביני ובין הסובבים אותי.
ויש בזה מן ההגיון: ההימנעות מהודאה בטעות ובפגיעה שנגרמה, והעדר לקיחת אחריות, מטילה את הנטל הרגשי על הנפגע, ומעוררות אצלו חשש תמידי שהפגיעה עלולה לחזור על עצמה, וכך מונעת את שיקום האמון ביניהם.
חלפו חודשים ויום אחד הוא פגש אותי והתאונן בפני: "חוששני שאין מחילתך שלמה, ניכר כי בלבך יש עדיין יותר משמץ של תרעומת עלי".
הדברים לא נאמרו בחלל ריק. כישורי המשחק שלי היו מהמשובחים, ואכן, למרות ההחלטה הנחושה למחול ולסלוח - התקשיתי לשוחח עמו בחביבות ולשכוח מהאירוע כאילו לא היה.
עֲקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנְשׁ הוּא וּמִי יֵדְעֶנּוּ: (ירמיהו יז ט) גם עבור מי שמאמין באמונה שלמה שהכל משמים, ההתמודדות מול עוול ועלבון מצדו של ידיד שמאכזב בהתנהגותו, הוא ענין מורכב וסבוך, ואכמ"ל.
ניסיתי לנבור בעמקי הנפש ולהבין מה גורם לי לחוש כך, והמסקנות שהגעתי אליהן ליוו אותי במשך ימי הרחמים שבאו עלינו לטובה.
