מאוצרות הפרשה

ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך (כו,ב)

יש לעיין מדוע רק את הארץ ייחס למקריב (מארצך) ואילו את פרי האדמה נקט בסתמא ולא פרי אדמתך? וי"ל, אומר רבי צדקה חוצין, ע"פ הרמב"ם בביכורים פ"ב י"ד שכתב שהלוקח פירות תלושים ולאחמ"כ קנה הקרקע הוא מביא ביכורים. וא"כ י"ל דזה כוונת הפסוק: ולוקחת מראשית כל פרי האדמה אף שהיא לא שלו, ואם אח"כ קנה קרקע אז זה נחשב לתביא מארצך ולכן צריך להביא ביכורים.

ולקחת מראשית כל פרי האדמה (שם)

יש להקשות הרי רוב שבעת המינים הם פרי העץ ומה טעם כתב פרי האדמה? וי"ל, אומר הפרדס יוסף, שכשמניח את הגמי על הפירות (דין הנחת הגמי (חוט אדום) הוא מיד כשמבכר) הוא עדיין בוסר ואז מברכים עליו בורא פרי האדמה.

וענית ואמרת וכו' ארמי... וירד מצרימה (כו, ה)

פירש"י בקול רם. והקשה בספר חנוכת התורה הא איתא בברכות לא. דהמגביה קולו בתפילה הרי הוא מקטני אמנה, כי הוא כאילו אומר שאין הקב"ה בוחן ליבות? ותירץ דכל הטעם שאסור להגביה הקול משום שכשמגביה הרי הוא כאילו אומר שאין הקב"ה בוחן לבבות ומחשבות, אבל כאן הרי הוא אומר מפורש ארמי אובד אבי ופרש"י ביקש במחשבתו לעקור את הכל וחישב לו הקב"ה כאילו עשה וא"כ הוא אומר מפורש שהקב"ה קורא מחשבות ולכך אין חשש שיאמר בקול.

גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת (כחסא)

כל חלי וכל מכה' – זו מיתת צדיקים (מדרש) בספר "תורות ועבדות מבית רבותינו" מסופר, שבעת בקורו של האדמו"ר מסאטמר בירושלים עיר הקדש בשנת תרצ"ב, התפלל באחד מבתי המדרש שבעיר. אחרי שסיים הש"ץ את החזרת השמונה עשרה, נשמע קול דפיקה על הבימה.

שאל האדמו"ר: "דפיקה זו על מה ולמה?" והסבירו לו שכך המנהג כאן להודיע לש"ץ שלא יאמר תחנון, ויאמר מיד קדיש. והיות והיום הוא יום ההלולא של אחד מן הצדיקים, הכה שמש בית הכנסת על הבימה, לסמן לש"ץ שלא יאמר תחנון.

אמר האדמו"ר זצ"ל בדרך צחות, שאולי זוהי כונתם ז"ל במה שדרשו על הפסוק "מכה אשר לא כתובה בתורה" זו מיתת צדיקים, - שאם מכה על השולחן כשיש ברית מילה או חתן, שאז על פי ההלכה אין אומרים תחנון, הרי זו "מכה" הכתובה בתורה [שהרי כך נפסק בשו"ע], מה שאין כן במקרה דנן, שה"מכה" אינה כתובה בתורה, כי על פי ההלכה אין שום היתר שלא לומר תחנון בהללוא דצדיקיא [כידוע דעתו בזה, שרק ביומא דהלולא שעושים סיום הש"ס, אין אומרים תחנון].

ועל רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל מסופר, שפעם התפלל בבית כנסת אחד בשכונת "שערי חסד". היה זה בתאריך ג' בחשון, יום ה'יארציט' של רבי ישראל מרוז'ין, וכשהגיעו ל'תחנון', דפק אחד החסידים על ה'בימה' והכריז: "קדיש!" כלומר: היום לא אומרים 'תחנון'..." ולא ידעו מה לעשות. רבי שלמה זלמן זצ"ל שמע את הנדון והכריע: "אפשר להמשיך!" ובאותו יום לא אמרו 'תחנון'.

שבוע לאחר מכן, ביום י"א בחשון, יום פטירת רחל אמנו ע"ה כשהגיעו ל'תחנון' צעק אותו אחד: "קדיש!" והפעם, למרבה הפלא, הורה רבי שלמה זלמן זצ"ל לומר 'תחנון'.

כל הנוכחים התפלאו: וכי רחל אמנו, חלילה, אינה לכל הפחות במדרגת ר' ישראל מרוז'ין?! ואם ביארצייט שלו לא אומרים 'תחנון', ודאי שהיום, יום פטירת רחל אמנו, אין לומר 'תחנון'!

חייך רבי שלמה זלמן והסביר במתק לשונו: "בנוגע לרבי ישראל מרוז'ין אינני יודע מה ההלכה, שכן ה'שולחן ערוך' נכתב בדור שלפני פטירתו, ומשום כך אין בו התיחסות ליום זה, האם לומר בו 'תחנון' או לא, ולכן נטיתי לא לפסוק כנגד אלו שרצו להמנע מלומר תחנון. אולם בנוגע לרחל אמנו, הלא ה'שלחן ערוך' נכתב שנים רבות אחרי פטירתה, כשכבר היה ידוע שיום י"א במרחשון הוא יום פטירתה, ואם לא נכתב שם לדלג על 'תחנון' ביום זה – חובה עלינו לאמרו!". (לאור הנר)

המסות הגדלות אשר ראו עיניך האותות והמופתים הגדולים ההם, ולא נתן ד' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה (כט, ב-ג)

כאשר נמלטו מאות תלמידי ישיבת מיר שבליטא אל העיר שנחאי אשר בסין, ישבו ולמדו בהתמדה רבה בבית הכנסת המפואר 'בית אהרן'. למרות החום המעיק ואחוזי הלחות הגבוהים. בהיכל הישיבה נקבעו מספר מאווררים בשביל להקל, ולו במעט, מהחום הכבד. והנה, באחד הימים ישב המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל במחיצת תלמידיו, כאשר מאוורר משגר לכיוונם משב רוח מרענן, שאל המשגיח: "מי הוא זה המנשב עלינו?". "מה השאלה"? השתאו שומעי השאלה "הלא המאוורר פועל במלוא העוצמה, והוא המנשב עלינו". "אבל איך המאוורר משיב עלינו רוח נעימה כזו?" לא הרפה המשגיח. הפליאה גברה בקרב התלמידים. אחד מהם התנדב לענות: "הן למאוורר כנפיים המסתובבות במהירות ובכך הן גורמות לרוח לנשוב". "מה הנכם שחים!" העמיד המשגיח פני מיתמם "אני מביט על המאוורר ואינני רואה כאן שום כנפיים!" חייכו כולם במבוכה, ואחד מהם ענה: "כנפי המאוורר בוודאי קיימות, אלא שמרוב מהירות הסיבובים הן אינן נראות".

"הנה לכם!" – קרא המשגיח בנעימת מוסר – "וזאת רציתי ללמדכם! כך הוא בדיוק בכל מאורעות החיים, את הכל מסובבת ההשגחה העליונה, כל חיינו רצופים נסים ללא הרף, אלא שמרוב מהירות סיבוב המאורעות, אין רואים את יד ההשגחה המסובבת את כל הסיבות ללא הפסקה, אבל כל מה שקורה - הוא נס בהשגחת הבורא".

תכלה שנה וקללותיה

כתוב בגמרא מגילה (לא:) 'תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, מאי טעמא אמר אביי ואיתימא ריש לקיש, כדי שתכלה שנה וקללותיה'. ולכאורה יש להקשות, אם הטעם הוא משום תכלה שנה וקללותיה, א"כ עדיף יותר שלא לקרוא כלל בקללות ולא להזכירם, ומה הענין דווקא לקרוא הקללות. הרב ברוך רוזנבלום שליט"א הביא בשם ספר "תפארת יהושע", שכמו שמצינו לגבי קרבנות, כתוב בגמ' מנחות (ק"י.) 'כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם'. כך גם לענין פרשת הקללות שעל ידי לימוד וקריאת הפרשה נחשב לנו כאילו וכבר באו הקללות, וממילא לא יבואו עלינו רעות. ולכן תיקן עזרא לקרוא בפרשת הקללות שתכלה שנה וקללותיה, אמן כן יהי רצון. (מדשן ביתך)

קטן, שלם ומאכזב: הבייגלה שאיבד את הבכורה לקוגל

"הרב יענקל לוי מזמין את הציבור לקידושא רבא..." מכריז הגבאי. מוישי בן העשר מתרגש, ואפי' אינו מאזין לרגל מה מתקיים הקידוש, העיקר יש כיבוד ב"ה. אביו של מוישי מתיישב, ועל ברכיו מושי הצדיק, אשר שומע בקול הגבאי המבקש מן הילדים שלא לישב על חשבון המבוגרים. ובטרם יברך בעל השמחה 'בורא פרי הגפן' מתמלאת צלחתו של מושי מכל הבא ליד, עוגות, דג מלוח, ואפי' שמיניות בייגלה, ועליהם חונים קוגל ירושלמי ומלפפון חמוץ... תיכף לאחר ברכת 'הגפן' נוטל מושי מזלג ומבקש לברך על הקוגל החמים, אך כאן עוצר אותו אביו ואומר: "מוישי חביבי, ברך נא את ברכת 'מזונות' על הבייגלה, ורק לאחר מכן תטעם מן הקוגל. אל תדאג, הוא לא יתקרר". "מדוע ?" שואל מושי, "הלא הקוגל המשולש גדול יותר מן הבייגלה עשרת מונים". "נכון", משיב אביו, "הקוגל אכן גדול וחשוב, אך הבייגלה הקטן הינו שלם, ועל כן חשוב הוא הרבה יותר, ועליו יש לברך..." (כדאיתא בשו"ע או"ח סי' קס"ח ס"א). מוישי הקשוב מושיט את ידו אל עבר הבייגלאך שבצלחתו, ולפתע מתערב אברך תלמיד חכם היושב לצידם וכנראה שמע את שיחתם: "כמדומני שבנך צודק, אך לא מן הטעם שאמר, אלא משום שהקוגל חביב עליו יותר מן הבייגלה, והלכה היא שחביב עדיף וקודם" (כדאיתא שם סי' רי"א ס"א). הוויכוח הסוער מסתיים רק לאחר שאברך נוסף פותח משנ"ב ומראה לכולם את מסקנתו (בסי' רי"א סק"ד) דשלם עדיף אפי' אם החצי חביב עליו יותר, וראייתו בשעה"צ מסי' קס"ח הנ"ל דפת שלמה קודמת לפרוסה אפי' אם הפרוסה עשוייה מקמח נקי [ומסתמא חביבה יותר]. "אבא" שואל מוישי, "אז מה למעיישה ?" "נראה שעליך לברך על הבייגלה" מסכם אביו, לא לפני שמחליף למוישי את חתיכת הקוגל הקרה בפרוסה חמה אשר זה עתה הוגשה ויועדה עבורו. מוישי הקשוב כבר כמעט ומושיט את ידו לברך על הבייגלה השלם כפי שהורה לו אביו, אך רגע לפי שהוא טועם ניגש אליהם אברך נוסף שהקשיב לכל השקליא וטריא. הוא פתח בפניהם את הספר "שאל בני" והראה להם את הלשון המופיעה שם: 'שאלה בדיני קדימה שלם קודם לחביב. אם לפניו פרוסת עוגה שחביב עליו וביסקויט שלם, מה הדין ? תשובה: שמעתי מהגרי"מ שטרן שליט"א, שאם אין בביסקויט כזית, כיון שנעשה בידי אדם אינו "בריה" ואין עליו דין "שלם". ולכן מסתבר שרק בגודל כזית יש לו חשיבות כשהוא שלם'. ע"כ. "תראה מה כתוב כאן!" התרגש האברך, "מכיוון שבבייגלה הקטן אין שיעור כזית, אין עליו בכלל דין של 'שלם'! אם כן לפי הגרי"מ שטרן צריך לברך על הקוגל. (הרב יחזקאל ברקוביץ, גליון בעמק איילון, פרי עמלנו)