מוזמן אישית

בס"ד

התחזקות וביטחון

במשנת ה'זרע שמשון'

בעל ה"זרע שמשון" רבי שמשון חיים בן רבי נחמן מיכאל נחמני זיע"א הבטיח ברכות וישועות מופלגות לעוסקים בתורתו וכך כתב בהקדמה לספרו:

" ועינכם תחזינה בנים ובני בנים כשתילי זיתים סביב לשולחנכם בתים מלאים כל טוב גם עושר גם כבוד לא יסופו מזרעכם"

"מוזמן אישית"

פרשת כי תבוא תשפ"ו | שיעור מס' 288

כ"ק האדמו"ר מקודינוב שליט"א היה אמור לטוס לארה"ב לקראת סוף הקיץ. לוח הזמנים שנקבע עבורו היה צפוף מאוד, אך למרות זאת, כמי שנמנה על צאצאיו של הרבי הקדוש רבי שלמה מקרלין זיע"א הי"ד, ביקש הרבי לעצור בדרך ולהשתטח על ציון זקנו הקדוש בלודמיר.

הגבאים התקשו מאוד להיענות לבקשה. שכן הנסיעה לאוקראינה בשנים האחרונות מורכבת במיוחד; מאז המלחמה עם רוסיה השמיים סגורים לטיסות אזרחיות, והכניסה למדינה מתאפשרת רק דרך הגבולות היבשתיים - דבר הכרוך לעיתים בשעות ארוכות של המתנה מעייפת ומורטת עצבים.

עקב בקשת הרבי, למרות הקושי, הגבאים התאמצו לבנות מסלול שיאפשר את הביקור בלודמיר ויעמוד בלוח הזמנים. הם התייעצו עם סוכן נסיעות הבקי היטב במעברי הגבול. הלה הסביר שהדבר אפשרי, באם ייסעו עם נהג מהיר ורכב חדיש, בתנאי שלא יעצרו כלל בדרך, אפילו לא לחמש דקות. מהסיבה הפשוטה: במעבר הגבול מתקדם בממוצע רכב אחד בכל עשר דקות. כך שכל רכב שיעקוף אותם בדרך משמעותו עשר דקות המתנה נוספת בגבול. החסידים שהתלוו לנסיעה עודכנו מראש: אין עצירות בדרך, ויש להיערך בהתאם.

הכול התנהל ב"ה כמתוכנן. מעט לפני הגבול, א' המשתתפים התנצל שבלית ברירה הוא מוכרח לעצור לכמה דקות. אחד מהגבאים, שהיה אחראי על הלו"ז, ספר בדאגה את המכוניות שחלפו על פניהם: אחת. שתיים. שלוש. ארבע. "ארבעים דקות הלכו לנו", תינה צערו לרבים.

כעבור דקות ספורות שבו כולם במהירות לרכב והמשיכו בנסיעה. לאחר כמה דקות נסיעה נוספות גילו להפתעתם שהנה כבר הם עומדים בתור למעבר הגבול. למעשה, מתברר שהעצירה הייתה ממש בסמוך לגבול. הציבור התקשה להסתיר את אכזבתו: הרי עכשיו, ממילא, כולנו עומדים בפקק. לו היינו ממשיכים עוד חמש דקות אותו נוסע היה יכול לצאת כאן, בזמן ההמתנה, וארבעת הרכבים לא היו עוקפים אותנו.

ארבעים דקות יקרות מאוד ירדו לטמיון. הרבי, ששמע את הדברים, הרגיע באומרו: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה, הכל בהשגחה והכל לטובה מאתו יתברך.

לגבאים, שהרגישו אחריות אישית לדאוג לצורכי הרבי, חרה מאוד העיכוב המיותר לחלוטין.

התור התקדם לאט, בדיוק כפי שחזה סוכן הנסיעות. בערך כל 10 דק' סיימו את הבידוק לרכב נוסף. הרכב שלפניהם נכנס לבדיקה, והנה מגיע תורם להיכנס למסלול הבידוק. נוסעי הרכב ארגנו את הדרכונים כדי לחסוך כל דקה.

לפתע נשמעו דפיקות חזקות על החלון. בחוץ ירד גשם זלעפות, גשם קייצי שהעכיר את הראייה, והיה קשה לראות מי עומד שם. מחוץ לרכב עמדו אב ובנו, יהודים חרדים. "אתם נוסעים ללודמיר?" שאלו ביידיש אמריקאית. "יש לכם מקום?" הם סיפרו שהגיעו במיוחד, במאמץ רב, מארה"ב כדי להשתטח ביום ההילולא על ציונו של רבי שלמה מקרלין. והרכב שלהם היה אחד מארבעת הרכבים שעקפו קודם לכן את מכוניתו של הרבי בשעת העצירה.

"משהגענו סוף סוף לגבול אחרי שעות רבות של נסיעה, התברר שהנהג הפולני שכח את דרכונו בביתו בוורשה. וללא דרכון לא מתאפשר לו להיכנס לאוקראינה. בגבול הזה אין אפשרות לעבור רגלית, כך שאפילו ניסע איתו במהירות למעבר גבול אחר בו מתאפשר לעבור רגלית, כבר לא נספיק להגיע ללודמיר ביום ההילולא. חבל שכל המאמץ, הדרך הארוכה וההוצאה הגדולה ירדו ח"ו לטמיון".

נוסעי הטנדר, בטוב ליבם, הצטופפו ופינו להם מקום. ברגע אחד קיבלו אותם ארבעים דקות משמעות חדשה לחלוטין. עד לפני דקות ספורות נדמה היה שהעצירה הייתה בטעות, עיכוב סתמי מעצבן וחסר פשר. והנה מתברר שכל פרט היה מחושב בדיוק מופלא: ארבעת הרכבים שעקפו אותם, ארבעים הדקות שנוספו לתור, והמקום המדויק שבו הגיעו האב ובנו אל הרכב - הכול תוזמן ממרומים בדיוק עבור האורחים הללו, כדי שיוכלו להגיע לציונו של הצדיק זיע"א ביום ההילולא שלו.

בסיפור שיתף ברוב עם כ"ק האדמו"ר מקודינוב שליט"א בסעודת ההילולא המכובדת שנערכה שם, בהכנסת האורחים המפוארת ביוזמתו וניהולו של איש רב פעלים הרב פנחס שפר שליט"א.

הרבי מקודינוב הוסיף: מובא בשם צדיקים שאמרו שהמילה "הילולא" היא מלשון חתונה. וכמו שבחתונה שולחים הזמנות לקרואים, כך גם להילולת צדיק מגיעים הקרואים שהוזמנו אישית מלמעלה לבוא להתפלל. וכמו שבחתונה שומרים מקום מכובד למוזמנים, כך מי שמגיע לתפילה עם הזמנה יש לתפילתו משמעות שונה. נראה כי האב ובנו הללו קיבלו הזמנה אישית.

אבל כאן הסיפור עדיין לא מסתיים. משתף בתשואות חן ידידי הרב יהודה לייב קורנבליט, מבכירי עסקני אגודת "למען ציון" העוסקת בשיפוץ ושימור צדיקי בית קרלין: "עמדתי שם בציון הק' בהילולא בכ"ב בתמוז השנה. היה זה לקראת השקיעה. קהל רב אמר שם תהילים בהתרגשות גדולה. לפתע צדו את עיניי אב ובנו, בחור חמד, שעמדו בצד ובכו בדמעות שליש. הבן הרכיב משקף מיוחד והתפלל מתוך תהילים באותיות גדולות במיוחד. לאחר התפילה המרגשת, הצטופפנו בכרכרה הרתומה לסוס אביר, שהועמדה שם ע"י המארגנים בכדי להביא את הציבור מהציון לסעודת ההילולא באולם הכנסת האורחים.

נעמד שם האב בכרכרה במשעולי לודמיר וביקש לספר לנוכחים סיפור: "היה זה לפני שנים רבות, בעיירה לובלין, שהיתה לפני המלחמה עיירה יהודית שוקקת חיים. יהודי חסידי זקן ושבע ימים, כבן תשעים, עלה שם בסעודת ההילולא בכ"ב תמוז על השולחן ורקד בהתלהבות עצומה, בשמחה ובכוחות של אדם צעיר, עד שכמעט נפל מתעלף. כששאלו אותו לפשר הדבר, סיפר הזקן אודות ילד שסבל בילדותו מבעיה קשה בעיניו, עד שכמעט איבד את מאור עיניו. אביו לקח אותו אל רבי שלמה מקרלין זיע"א עוד בחיים חיותו. הרבי פנה לילד ושאל אותו: "אתה מאמין שהקב"ה כל יכול ויכול להחזיר לך את הראייה?" "כן", השיב הילד. הרבי שאל שוב, בקול חזק יותר: "אתה מאמין שהקב"ה יכול להחזיר לך את הראייה?" ושוב השיב הילד: "כן". פעם שלישית חזר הרבי על השאלה, עד שהילד צעק "כן" בכל כוחו ובאמונה שלמה. וחזקה או אז אמר לו רבי שלמה: "עכשיו אני רואה שאתה מאמין ובטוחני שתתרפא".

"אתם רואים אותי כאן, בריא ושלם, מקפץ בגיל תשעים. דעו לכם: אני הוא אותו ילד שהתרפא באורח פלאי מברכתו של רבי שלמה מקרלין זיע"א", אמר הזקן לקהל הנדהם".

"אשר יהיה בימים ההם" פרש"י ז"ל: "אין לך אלא כהן שבימיך, כמו שהוא!" שואל רבנו ה"זרע שמשון" זיע"א: מה הצורך שכהן צדיק יקבל את מתנת הביכורים? מילא לו היתה זאת הוראה או פסק הלכה, היה מובן מדוע צריך לחפש אדם גדול. אבל בכדי לקבל מתנה? לכאורה היה יכול לקבלה כל כהן, אפילו פשוט?

מתרץ רבינו זצוק"ל: "כשהכהן הניח ידו תחת ידי הבעלים ועשה תנופה, פעל בכוח התנופה ההיא לעצור רוחות רעות וטללים רעים". ותמצית דברי רבנו כדלהלן: עלינו לדעת שהברכה שקיבלנו היא בכוח התנופה שאותה עשה אותו הכהן שבימיך, ואין לנו להרהר ולחשוב חלילה: "וכי הכהן הזה חשוב וראוי לעצור טללים... בכח תפילתו?" ושמא יאמר האדם: מה שנתברכתי בשדי ובכרמי בשנה הזו אינה מכח תפילת הכהן, אלא כי המזל והטבע היה כך, לכן הזהירה התורה: ואמרת אליו דווקא, שאינך כפוי טובה". יוצא מדברי רבנו שעיקר הבאת הביכורים מטרתה שנכיר בכוחו של הצדיק.

נעמד אותו אב אמריקאי מול בנו, שם בכרכרה הנוסעת לאיטה במשעולי לודמיר, ובאותו מטבע לשון שאל: "בני יקירי, אתה מאמין? אתה מאמין שהקב"ה יכול לרפא אותך ולהחזיר לך את הראייה? אתה מאמין שבזכות הצדיק תהיה לך ישועה?" "כן! אני מאמין", ענה הבחור. האב שאל שוב, חזק יותר, והבן השיב שוב: "כן! אני בוודאי מאמין". הפעם כל הנוכחים הצטרפו אליו בקריאה: "כן, כולנו מאמינים!"

האב ובנו שזכו ל"הזמנה אישית" והגיעו להילולא מתוך אמונה גדולה, זכו לכך שבהשגחה מיוחדת ומדויקת תוזמנה במיוחד עבורם ולכבודם עצירה מאולצת בדיוק ברגע ובמקום הנכון, כדי שיוכלו להגיע עם ההזמנה האישית שבידם, לשפוך שיח, להתפלל בכל ליבם ולפעול ישועה בע"ה. ועוד, והוא העיקר, להרעיף טללי אמונה על כל המשתתפים.

בכל בוקר בחודש אלול, השופר מזכיר לכולנו את ההזמנה האישית שקיבלנו לבוא אל המלך ביום ההילולא ושמחתו הגדולה, יום המלכתו יתברך. חכי כמעט רגע, והנה מגיע בע"ה היום הגדול, ראש השנה תשפ"ז, בו עם ישראל יתאסף יחדיו, בבתי הכנסיות, בהיכלי הישיבות ובחצרות הצדיקים. נתאסף שם יחדיו בע"ה, חדורי אמונה בכוח הכהן אשר יהיה בימים ההם.

כל יהודי באשר הוא שם "מוזמן אישית" לבוא להיכל המלך, להיכנס לתוך תיבות התפילה, לשפוך שיח בהתרגשות ובהתרוממות: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו". ועוד השנה נזכה לראות בעיני בשר את המהפכה הכלל עולמית המיוחלת: "ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה". אבינו בשמיים, "כן, אני מאמין", נכריז שם בכל לב באמונה שלימה, ובעזרתו יתברך, יחד עם כל המוזמנים, כל בית ישראל כולנו כאחד, נתברך בשנת גאולה וישועה כללית ופרטית, שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה.

[email protected] להצטרפות ולשליחת סיפורים