נתינה ביד עדיף טפי
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' (כו, ד).
מעשה שהיה בשמחת תנאים, שהיו כל המסובים יושבים וממתינים לקריאת התנאים, אך המחותן סירב לחתום ולהתחייב בכתב על הנדוניא, מחמת שטען כי יש להאמין לו על אמרי פיו, ובודאי אב לא ישקר ויאכזב לבניו, ויתן את אשר הבטיח, לא עלה בידם לפייסו ולהטות לבבו, כי לא מלאו לבו של שום אדם לומר למחותן שאין סומכים על דיבורו.
בין המסובים היה הגאון רבי אלחנן וואסערמאן זצ"ל, וכאשר ראה איך שהמחותן מתעקש כ"כ שלא לחתום, וחשש שברוב טפשותו יגרום האב לביטול השידוך, פתח פיו בחכמה ואמר לו, אין בטענתך טענה, שמוכרחים להאמין לך שהרי אב אינו עושה עוולה לבניו.
ויש ראיה לדבר, כי בעשרת ימי תשובה מבקשים אנו 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים', והרי אנו בטוחים בזה שהקב"ה החפץ בחיים יזכרנו לחיים, שהרי בנים אנו למקום, שנאמר 'בנים אתם לה' אלקיכם', אם כן מדוע יש צורך להוסיף ולבקש 'וכתבנו' בספר החיים, מדוע לא די לנו בהבטחת השי"ת כי יזכרנו לחיים, עד שאנו מבקשים התחייבות בכתב ממלך מלכי המלכים הקב"ה, מכאן שאינה דומה הבטחה ללא כתב וחתימה להבטחה שכתובה וחתומה.
הגאון רבי משה לאנדינסקי זצ"ל שכיהן כראש ישיבת ראדין, הוסיף על זה, שאפילו הבטחה שבכתב אינה מועילה כמו נתינה ביד ממש. והביא ראיה לכך מדין ביכורים, שהרי מצות ביכורים היא כך, כאשר האדם נכנס לפרדס, ורואה פרי חדש שביכר, קושר עליו גמי, ואחר כך לוקחו מניחו בטנא, ומוליכו לירושלים לבית המקדש, והרי לאחר כל ההשתדלות והטרחה של ההליכה וההבאה עד ירושלים, בוודאי אפשר להיות בטוח שיתן האדם את פירות הביכורים לכהן, אולם התורה אמרה 'ולקח הכהן הטנא מידך', ולכאורה מדוע צריך הכהן לטרוח וליטול את הטנא מידיו של מביא הביכורים, הרי בוודאי אם כבר הגיע לירושלים לבית המקדש, ראוי יותר שהוא עצמו ימסור את הטנא לכהן?! אלא מכאן ראיה, שאי אפשר לסמוך על הבטחות כלל, אלא רק כאשר הכהן לוקח את הטנא מידי הבעלים, יכול הוא להיות סמוך ובטוח בהקרבת הביכורים.
