אופק חדרה
יובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך" (כח, מה)
כל מי שקורא את הפרשה שלנו תופס פחד. תשעים ושמונה קללות, ובתוספת שתי הקללות: "גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת", וביחד מאה קללות.
לא בכדי מלחמת העולם השניה פרצה ביום שישי י"ז באלול ערב שבת קודש פרשת כי תבוא! מלחמה שבה התקיימו, רחמנא ליצלן, כל הקללות המזעזעות שכתובות בפרשה.
מהי הדרך להינצל מהקללות הנוראות הללו? מה ישמור עלינו מפניהן?
על המילים "ובשוכבך ובקומך" שבקריאת שמע, בפרשת ואתחנן, כותב בעל הטורים: "ובקומך - תגן על הק', לומר כשיעמוד בבוקר יתפלל ק' ברכות וינצל מצ"ח קללות ועוד שתיים, גם כל חולי וכל מכה".
אדם אוהב לישון בבוקר. קשה לו לקום. "עוד חמש דקות". אבל אם הוא מצליח לכפות את יצרו, מתאמץ וקם לקרוא קריאת שמע בזמנה, לקבל על עצמו עול מלכות שמים, הריהו ניצול ממאה הקללות.
וכן כאשר אדם מתאמץ לקיים רצון ה' ומצוותיו בשמחה ובהתלהבות.
סיפור מאוד מעניין סיפר לי רבי רפאל הלל, שהיה ממייסדי סמינר "אור החיים", יחד עם הרב משה פרדו, הרב רפאל הלל והרב אליעזר בן דוד.
בתחילת דרכם בארץ ישראל היו הרב רפאל הלל והרב משה פרדו סוחרי בדים, והיתה להם חנות בשוק הכרמל בתל אביב. יום אחד נכנסו אל חנותם שני זקנים עיראקים מבגדד. הרב פרדו והרב הלל שאלו אותם, "מאחר והייתם בבגדד, זכיתם אולי לפגוש את ה"בן איש חי"?
אמרו, "כן".
"אנא, בבקשה מכם", ביקשו הרב פרדו והרב הלל, ספרו לנו משהו על ה'בן איש חי' ".
סיפר אחד הזקנים: "גדלתי בבית עשיר, כסף לא היה נחשב למאומה. באופן קבוע היה מגיע אל הבית שלנו שוחט, שהיה שוחט עבורנו עופות לסעודות שבת וליום חול. פעם אחת התעוררה שאלה לגבי אחד העופות השחוטים, שמא נשברה העצם או נוקבה הריאה. אמא שלי אמרה: 'לא נורא, תזרקו את התרנגול, והשוחט ישחט לנו תרנגול אחר. הרי איננו יכולים לאכול תרנגול שיש ספק על כשרותו'.
"אמרתי": "אמא, בואי נשאל את הרב'.
ביתו של הרב לא היה קרוב לביתנו, ואמא שלי שאלה: 'מי ילך את הרב?'
"אמרתי: 'אני'.
יצאתי בשמחה לשליחות החשובה, רצתי והגעתי לבית של ה'בן איש חי' עם העוף. דפקתי על הדלת ופתחה לי משרתת. שאלתי איפה הרב, והיא אמרה: 'הרב עכשיו נמצא בעליה, הוא לומד ולא רוצה שיפריעו לו'.
הייתי ילד, לא היתה בי הרבה תבונה. ידעתי שאני רוצה למלא את השליחות של אמי, ולא הסכמתי לתת לשום קושי לעצור אותי. בחוצפה, שמקורה בתמימות, עלית איפוא לעליה, ופתחתי את הדלת. הרב נשא את עיניו אלי, והבחין שאני נתון בהלם. הוא שאל: 'מה אתה רוצה, בני?'
"אמרתי לו: 'לפני רגע ראיתי פה שני אנשים, ועכשיו אני רואה רק את הרב'.
"אמר לי ה'בן איש חי': 'מאחר שראית את שני האנשים האלו, תזכה לאריכות ימים בבריאות איתנה' ".
והוסיף האיש הישיש ואמר: "ברוך ה', אני עכשיו בן תשעים ושתיים, ולא נזקקתי לרופא אפילו פעם אחת בחיי מאז שברכני ה'בן איש חי' ".
ילד מתפרץ בתמימותו, מחוסר בינה ודעת, אל חדרו של הצדיק, ולא זו בלבד שלא גוערים בו אלא שהוא זכה לראות את אליהו הנביא! וזכה לברכה גדולה של אריכות ימים בבריאות טובה. ולמה? כי עשה זאת כדי לקיים מצוות כיבוד הורים, ברצון ובשמחה, בלי לתת לשום קושי לעכב אותו.
אשרי אדם שעושה את רצון ה' באהבה, בשמחה ובהתלהבות.
לאחר שמשה רבנו, בסוף פרשת דברים, חיזק את בני ישראל "לא תיראום" - אל תפחדו משלושים ואחד המלכים שבארץ ישראל, "כי ה' אלוקיכם הוא הנלחם לכם". בעת הזאת, "ואתחנן אל ה' " - זהו הזמן המתאים לבקש על עצמי.
קיבלנו כאן מרגלית יקרה: מה יכול להציל אדם מגזירה קשה? מה מעורר רחמי שמים? אם אדם מחזק אחרים ודואג לאחרים, זהו כוחו של זיכוי הרבים.
כידוע אנחנו עומדים לפני יום הדין הגדול והנורא. והדאגה המרכזית המטרידה אותנו, היא מה עושים למעשה כדי לזכות ביום הדין, כדי להתברך בשנה טובה. בוודאי, כולנו חוזרים בתשובה, מרבים בתפילה ומוסיפים בצדקה, ועדיין הלב חרד, מי יודע מה ייגזר עלינו ביום שהספרים פתוחים והגורל נקבע... עד כמה יום הדין הוא גורלי?
הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל היה אומר, שעם כל הכבוד לזכויות אותן נאסוף ועליהן נעמול, עדיין כולן יחד לא מזכות אותנו אפילו בכוס מים...
אז מה כן? איך אפשר בכל זאת לצאת מיום הדין עם שנה טובה? מה יכול להציל אותנו ביום הגורלי הקובע את חיינו?! המשיך רבי ישראל סלנטר ואמר, כמובא בספר 'מתיקות אלול' :
"הדרך היחידה להינצל, היא להיות אדם שאחרים זקוקים לו. כי אם אתה אדם לעצמך - אתה נידון לפי מצבך ומעמדך. אולם אם אתה אדם שאנשים אחרים זקוקים לו, נעזרים בשירותיו, צריכים את עזרתו - הרי גם בשמים מתחשבים בכל הזקוקים לך, ומעניקים לך כדי שתוכל להמשיך להעניק לאחרים..."
זה הרבה יותר מעצה, זה כלי חזק. להגיע ליום הדין במעמד שאחרים זקוקים לנו, לעמוד למשפט כשברור שבעולם יש מי שנעזר בנו, שצריך אותנו. היחס השמיימי כלפינו ישתנה לטובה ולברכה, ויעניק לנו שנת שפע, טובה וברכה!
ללמדנו כמה גדול כח זיכוי הרבים.
דבר שלישי שבכוחו להציל מקללות הוא: לדעת לומד תודה לה' גם על קשיים. גם על ייסורים.
בספר "אמרי שפר", לתלמידו של ה"חתם סופר", כותב 'עלינו לשבח' החשוב ביותר מכל ה'עלינו לשבח' של כל השנה, הוא זה שנאמר בתשעה באב. בראש השנה ויום כיפור זו לא חוכמה להגיד 'עלינו לשבח' ולהודות לקב"ה על כך שנתן לנו יום סליחה ומחילה, וכפרה על כל עוונותינו. החוכמה היא לומר 'עלינו לשבח' בתשעה באב! החוכמה היא להודות לה' גם כשמקבלים מכות.
אדם שמודה לה' גם בשעה שעוברים עליו קשיים וייסורים - "מפעיל" את מידת הרחמים, ועל ידי זה זוכה לישועה.
דוד המלך ע"ה אומר (תהילים ה, ח): "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך". זהו חסד גדול שאני יכול לבוא לבית הכנסת להתפלל, זו זכות גדולה להתפלל לפניך. וכל כך אני מודה לך הודאה גדולה!
ביקרתי פעם בבית חולים, היתה שם ילדה שכל המערכות בגופה קרסו והרופאים ביצעו בה החייאה. אמא שלה, אשה חילונית, יצאה מהחדר ופנתה אלי בהיסטריה: "הבת שלי בסכנה, אני רוצה להתפלל, אתה תגיד לי מה להתפלל".
"אתה מדבר עם הקב"ה שלוש פעמים ביום, יכול לבקש כל מה שאתה רוצה. בכל רגע אתה יכול לפתוח ספר תהילים ולשפוך לפניו את הלב שלך. אתה שמח על כך? הרי אתה צריך לרקוד משמחה! יש לך אפשרות לדבר עם הקב"ה! האם אמרת לו 'תודה רבה' כל כך?!
במקום זה, האדם חושב בליבו: מתי כבר תיגמר התפילה... למה החזן מאריך יותר מדי... ואחר כך הוא מתפלא למה אין לו שמחה בחיים, למה הוא לא מרוצה מהחיים. כדי לשמוח, צריך להשקיע בשמחה, להפקיד בבנק השמחה את השמחה שלך על כל ברכה שאתה מברך, על כל תפילה, על כל מצוה שאתה זוכה לקיים.
מובא בספר "מועדי קודשך": שתי פרשיות התוכחה בתורה, שבהן מובאות הקללות למי שימרה פי ה', הן 'כי תבוא' ו'בחוקותי- ראשי תיבות 'כתב'.
אדם שיהיה שמח במצוות, מובטח לו שכל הקללות האלה ישארו על הכתב, בפסוקי התורה, ולא יבואו עליו בפועל. ולמה? כי הוא ידע להתרומם ולשמוח במצוות, להודות לה' על הזכות לקיימן.
עצה רביעית להינצל מהקללות תתבאר מתוך מעשה שהיה בתקופת השואה :
שני חברים למדו יחד באותה ישיבה באירופה. לאחד קראו גרינפלד ולשני אנג'ל. הם ניסו להשיג ויזה לארצות הברית, ולהימלט מידם של הגרמנים הארורים. גרינפלד הצליח, אנג'ל לא. הוא לא עמד בקריטריונים.
גרינפלד פנה לאנג'ל אמר לו: "לך אין סיכוי לקבל ויזה תחת השם אנג'ל! תשנה את השם שלך לגרינפלד, קח את הויזה שלי, סע לארצות הברית ותציל את עצמך. אני, בעוד חודש, אודיע בקונסוליה שאבדה לי הויזה, ואבקש להנפיק לי חדשה".
וכך עשו. אנג'ל נסע לארצות הברית תחת השם גרינפלד, וגרינפלד הצליח להוציא ויזה חדשה, לאחר שסיפר שהקודמת אבדה לו, והגיע גם הוא לארצות הברית.
השניים נכנסו לאדמו"ר ה"אמרי חיים" מויז'ניץ, ואנג'ל שאל אותו האם להחזיר את השם אנג'ל למקומו, לאחר שהוחלף לגרינפלד לצורך הבריחה מאירופה.
השיב לו האדמו"ר: "בשום פנים ואופן לא. בכל פעם שיקראו לך 'גרינפלד' יזכרו בחסד הגדול שגרינפלד עשה איתך! גרינפלד סיכן את עצמו כדי לעזור לחברו, והסכים להישאר באירופה בשעת סכנה, בשעה שהיתה לו אפשרות להציל את עצמו עם כרטיס יציאה לחיים!"
עשיית חסד עם השני היא, איפוא, העצה הרביעית להינצל מן הפורענות. אדם שעושה חסד עם השני זוכה לכך שהשם יתברך, מידה כנגד מידה, יעשה איתו חסד ויגן ויושיע אותו.
דרך נוספת להינצל מהקללות היא לרחם על הזולת.
הגמרא (שבת קנא ע"ב) אומרת: "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים".
בעל מאפיה מארצות הברית, שעבר את מוראות השואה וכפסע היה בינו ובין המוות, סיפר על אופן הצלתו :
זמן קצר לפני שהסתיימה מלחמת העולם, הבינו הגרמנים שהם עומדים בפני תבוסה קשה, ובעלות הברית עומדות לכבוש חלקים גדולים מארצם. הם ריכזו יהודים בקרונות רכבת שנועדו להובלת בהמות. בחוץ שלט הכפור, שלג כבר ירד, והיהודים המעונים שבתוך הקרונות התחילו לקפוא מקור.
אחד היהודים, ששכב שם כחוש וחלוש ורועד מקור, פנה אל בחור צעיר שעמד לידו וביקש: "אנא, בבקשה ממך, תשפשף את הגוף שלי, כי אני מתחיל לקפוא למוות, והשפשוף יכול לחמם אותי מעט".
הבחור נענה לבקשה, ובכוחותיו הדלים שפשף את גופו של היהודי שלצידו. זמן מה לאחר כך הפסיק הבחור, אך היהודי המבוגר התחנן לפניו: "בבקשה, תמשיך. אני מרגיש שהדם מתחיל לזרום בגוף, אתה מציל אותי ממוות. זה פיקוח נפש".
הבחור המשיך עוד דקות ספורות, והפסיק. גם הוא היה חלש מאוד, לאחר תקופה ארוכה של סבל, רעב ועבודת פרך.
"אנא, אל תפסיק. הרי כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. גם אם תמות, לפחות תמות אחרי שקיימת עולם".
אסף הבחור כוחות שלא היו בו, והמשיך לשפשף את גופו של היהודי שכמעט קפא למוות.
בבוקר פתחו הגרמנים את הקרון, אך כל יושבי הקרון היו מתים. הם קפאו מחמת הקור הנורא. השניים היחידים ששרדו היו היהודי שנעזר על ידי הבחור, והבחור שעזר לו, כי הוא עצמו התחמם על ידי המאמץ שעשה לחמם את רעהו.
ואמר בעל המאפיה: "אני הוא אותו בחור, שניצל ממוות לחיים. ראיתי במו עיני מה הוא הכח של המרחם על הבריות".
ההליכה בדרכיו של הקב"ה, זו מצווה שאנחנו מצווים בה. עלינו להתאמץ להידמות לו ככל יכולתנו. מה הוא רחום - אף אתה היה רחום, מה הוא חנון - אף אתה היה חנון.
בשכונת "שערי חסד" בירושלים, בתקופה שלאחר השואה, התגוררה אשה צדקנית ששמה הרבנית פראג.
באותה תקופה, החיים בארץ ישראל לא היו קלים. שרר מחסור חמור, וקשה היה להשיג אף מצרכי מזון בסיסיים. גם בביתה של הרבנית פראג הסתפקו בני הבית במועט שבמועט, והיו שמחים בחלקם.
יום אחד נודע לאמה של הרבנית פראג על אדם מבוגר, גלמוד וערירי, שניזון רק מלחם וממים,, ואין מי שיכבס את בגדיו וינקה את דירתו. אמה של הרבנית ביקשה מהרבנית שתבוא איתה, ויחד איתה ינקו את ביתו של אותו אדם ויכבסו את בגדיו.
כאשר הגיעו לבית מצאו אותו מלוכלך ומטונף באופן מחריד. הארונות היו ריקים ממזון, לא היה שם מאומה. הרבנית ואמה ניקו את הבית ביסודיות. הן גם כיבסו את בגדיו של אותו אדם, על אף שהדבר לא היה קל בכלל, שהרי לא היו אז מכונות כביסה, והיה עליהן להרתיח מים ולשפשף את הבגדים המלוכלכים היטב, במו ידיהן. על אף שבבתיהן שרר, כאמור, מחסור קשה, הן הביאו עבור האיש הגלמוד ארוחה חמה ומזינה.
כל החסד הזה לא היה חד פעמי, הן המשיכו לבוא שוב ושוב, לנקות ולכבס, ולהביא לאיש ארוחות חמות.
לימים, באו שכנים ואמרו להן: "אתן מטפלות באיש הזה בחינם!! אתן מפרנסות אותו ממעט המזון שיש לכן?! דעו לכן שיש לו הרבה מאוד כסף. הוא עשיר גדול, אבל הוא קמצן, לא רוצה להוציא כסף על אוכל. אתן בכלל לא עושות מצווה כשאתן מטפלות בו. הוא יכול בקלות לקנות לו בית מפואר, לשכור עוזרות שינקו את הבית, ולקנות אוכל בשפע גדול. הוא פשוט מנצל אתכן!"
הרבנית ואמה היו נבוכות. מצד אחד, אם אותו אדם יכול בקלות לשכור עוזרת, למה שיעשו מאמצים עצומים ויעבדו בפרך עבורו? אם יש לו אפשרות לקנות שפע של אוכל, האם ראוי שיתנו לו מפיתם הדלה? מצד שני, המציאות היא שאם הן לא מביאות לו אוכל, הוא לא אוכל דבר מלבד לחם עם עובש, ואם הן לא מנקות עבורו הוא חי בזוהמה ובלכלוך נורא.
מה, אם כן, עליהן לעשות?
הן ניגשו אל רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, ושאלו אותו מהי דעת תורה - מה עליהן לעשות?
אמר להן הרב אויערבך: "הטענה של השכנים היא טענה אמיתית ונכונה, אבל כדאי שתמשיכו לטפל בו. ולמה? כי לא רק שהוא ערירי וזקן ומסכן, הוא גם חולה במחלה ששמה קמצנות. מחלת הקמצנות תקפה אותו בצורה כל כך קשה, שהוא לא מסוגל אפילו לעזור לעצמו. אתן עוזרות פה לבן אדם חולה, וזאת מצווה גדולה!"
"ובקשר לטענת השכנים, שאומרים שיש לו כסף והוא מנצל אתכן" - המשיך הרב אויערבך - "הייתי שמח אם הייתי יכול לשלם לכן במקומו, אבל גם לי אין כסף, ולכן התשלום שאני אשלם לכן יהיה ברכה - אני מברך אתכן, שבזכות העזרה הגדולה שאתן עוזרות לבן אדם שמנצל אתכן, תזכו לאריכות ימים ושנים".
אמה של הרבנית, שהיתה היוזמת של מעשי החסד האלו, חייתה על גיל תשעים ושבע, כשהיא פעילה ועצמאית באופן מלא. בגיל תשעים וחמש עוד היתה אופה עוגות ושוטפת את כל הבית.
הרבנית פראג סבלה מבעיה קשה בראות. כשהגיעה לגיל שמונים, הראות שלה עבדו רק על עשרים אחוז, והיא נזקקה למסכת חמצן. הרופאה שטיפלה בה הודיעה לה באופן נחרץ, שהיא תוכל לחיות רק עוד חצי שנה עם הראות שיש לה. ברוך ה', במקום אותה חצי שנה ש"הבטיחה" לה הרופאה, היא חייתה עוד שבע שנים, ונפטרה בגיל שמונים ושבע. הן הלכו בדרכיו של הקב"ה, וקיימו "מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום", וזכו לאריכות ימים. (שש באמרתך/ פניני פר' השבוע)
