עושר של סל פשוט

מדוע החזיר הרבי את המסגרת היפה? למה עלינו להתמקד במעשה בפועל ולא בעבודת השם רוחנית? ואיך סלי הביכורים משקפים את סוד החיבור בין הנשמה לגוף?

המסגרת והביכורים

מספר הרב עמרם מלכא:

בעת לימודי בישיבה ב-770 בשנת תשכ"ה, נפלה בחלקי הזכות להיות מה'משמשים בקודש', בביצוע מטלות שונות בבית הרבי והרבנית, ובעריכת סעודות החגים בדירת הרבי הריי"צ.

בחודש מנחם אב של אותה שנה עמד להתקיים ביקור ממלכתי רשמי עם פמליה גדולה של נשיא המדינה דאז, מר זלמן שז"ר. לקראת הביקור, בעת שהרבי שהה באוהל הקדוש, נקראתי לסייע בניקוי ובסידור חדרו, שהיה עמוס בהמוני ספרים שאנשים הביאו לרבי, או שהובאו מהספרייה לעיונו של הרבי.

הרב גרונר, ממזכירי הרבי, קרא לעוד כמה בחורים שיסייעו במלאכת האריזה והפינוי, ואחר כך ביקש ממני להישאר כדי להמשיך לצחצח ולהבריק את החדר, הקירות והחלונות.

תוך כדי העבודה, הבחנתי בערמות של תמונות משפחתיות שהציצו מתוך אחת ממגירות שולחנו של הרבי, שהייתה פתוחה למחצה. הסקתי שכנראה חסידים נהגו לשלוח לרבי תמונה משפחתית כמזכרת, ואז גמלה בליבי החלטה שבתום שנת ה'קבוצה', לפני שובי ארצה, גם אני אגיש לרבי תמונה כזו.

מיהרתי לכתוב הביתה, ואכן שלחו לי תמונה של כל משפחת מלכא הענפה - ההורים וכל האחים והאחיות, שלושה עשר במספר, שאותה הכנסתי למסגרת יפה שרכשתי.

אחרי חודש תשרי, לפני החזרה ארצה, זכיתי להיכנס לרבי ל'יחידות'. בנוסף למכתב בו כתבתי את הבקשות והעניינים השונים, הגשתי לרבי מעטפה נוספת ובה התמונה הממוסגרת, שעל גבה רשמתי הקדשה קצרה ופירוט שמות המצולמים.

לאחר שקרא את המכתב ובירך אותי, פתח הרבי את המעטפה והתבונן בתמונה ובכיתוב שעל גבה. אחר כך שלף הרבי את התמונה מהמסגרת, הניח אותה על שולחנו, ובעודו אוחז במסגרת הריקה בידו הימנית, אמר:

"בזמן בית המקדש, כשהיו מביאים ביכורים, כתוב במשנה שהעשירים היו מביאים 'בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים... בסלי נצרים'. סלי הנצרים היו ניתנים לכוהנים יחד עם פירות הביכורים, ולעומת זאת, הכלים היקרים של העשירים היו חוזרים אליהם". הרבי הושיט לי את המסגרת ואמר, "את התמונה לקחתי, ואת המסגרת אני מחזיר לך, כמו לעשירים".

הרבי לא אמר "אני לא רוצה את המסגרת", אלא מצא דרך חיובית ורגישה לבטא זאת, תוך שהוא הופך אותי ל"עשיר"...

"הוא העיקר"

אחד היסודות המרכזיים עליהם מושתתת עבודת השם, ובמיוחד על פי תורת החסידות, הוא החשיבות הגדולה של המעשה בפועל.

אנחנו אומנם לומדים רבות על הרוממות הרוחנית של הנשמה האלוקית שבתוכנו, ועל החשיבות של העבודה הרוחנית - לפתח ולגלות בתוכנו את אהבת השם ויראתו; אך בסופו של דבר חוזרים ומחדדים בפנינו השכם והערב: "המעשה הוא העיקר!".

כשעוצרים רגע וחושבים מה עומד כאן מול מה, הדבר מעורר תמיהה: העיסוק בעבודה הרוחנית, דרך התבוננות בגדולת השם והתעוררות הלב, הוא כה נעלה ומרומם! הוא הביטוי המושלם למעלה הרוחנית של הנשמה שלנו ולכוח השכל. ומולו עומד קיום המצוות במעשה בפועל, שנעשה דווקא באמצעות הכוח הכי נחות - כוח המעשה, שלא ניכרת בו כל כך מעלת הנשמה והשכל. מדוע אם כן עלינו לתת תיעדוף דווקא לעיסוק במעשה בפועל?

מצווה של שלימות

את המענה לכך, אנו יכולים לקבל ממצוות הביכורים, עליה אנו מצווים בפרשתנו:

בתורת החסידות מבואר שהביכורים רומזים לעם ישראל, כפי שנאמר "כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם".

ליתר דיוק, התואר "ביכורים" מסמל את נשמות ישראל כפי שהן בשורשן העליון למעלה. כי כשם שפירות ה"ביכורים" הינם קודמים לכל, כך גם נשמות ישראל בשורשן הראשון הרי הם קודמים לכל - "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר".

כלומר: ה"ביכורים" מסמלים את הנשמה כפי שהיא בשיא שלימותה, בדביקות הנעלית ביותר בקדוש ברוך הוא.

וזה משתקף גם בפרטי מצוות הביכורים בפועל, שנעשית מתוך הקפדה על שלמות מרבית: הביכורים מובאים "מראשית כל פרי האדמה" משבעת המינים, ובהם עצמם דווקא מן הפירות המובחרים והמשובחים ביותר, כפי שמפרטת המשנה.

ולא רק במישור הגשמי. גם מהבחינה הרוחנית, מצוות ביכורים נוהגת דווקא "בפני הבית, ובארץ ישראל בלבד" - כלומר, דווקא בשיא הקדושה והרוממות, במקום שבו השכינה שורה בגילוי.

פשטות שמביאה שלמות

על רקע ההקפדה הזו על שיא השלמות בכל מה שנוגע להבאת הביכורים, בולטת ומעוררת מחשבה ההנחיה ההלכתית ביחס לכלי שבו מביאים את הפירות:

הכלי שמתקדש וניתן לכוהן יחד עם פירות הביכורים, איננו הכלי המפואר והיקר של העשירים, אלא דווקא הכלים הפשוטים ביותר - סלי הנצרים העשויים ערבה וחלף, שבהם העניים היו מביאים את פירותיהם. הכלים היקרים של העשירים, לעומת זאת, כלל לא היו מתקדשים והיו חוזרים לבעליהם!

יוצא אם כן, שהשלמות של מצוות הביכורים בה קיימת הקפדה על הבאת הפירות הראשונים והמעולים ביותר עד לפני מזבח השם - תלויה דווקא בכלי הפשוט והנמוך ביותר. דווקא בסלים הפשוטים של העניים הייתה תוספת שלמות במצווה, בכך שהסלים עצמם ניתנו לכוהנים יחד עם הפירות.

ה"כלי" מתקדש

וזה כמובן מביא אותנו למסקנה מתבקשת, גם בנוגע ל"ביכורים" - הנשמה שבתוכנו:

כשם ששלימות הביכורים הנעלים, תלויה דווקא בסלי הנצרים הפשוטים שבהם הונחו - כך גם תכלית הנשמה אינה להישאר בעולמות העליונים, אלא להגיע כאן למטה, לעולם הזה הגשמי, ולהתלבש בתוך גוף גשמי ונחות.

ודווקא הירידה הבלתי נתפסת הזו, של הנשמה הנעלית אל תוך ה"כלי" הנחות, היא "ירידה צורך עליה" - היא זו שמביאה את השלמות האמיתית עבור הנשמה. מאחר וזוהי ה'כוונה' והמטרה והתכלית שלשמה ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, כדי להביא קדושה אל העולם הזה הנחות, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים".

כאשר אנחנו עוסקים כאן, בעולם הזה הגשמי, בקיום תורה ומצוות במעשה גשמי, אנו קודם כל זוכים לכך שגם ה"כלי", הגוף, יתקדש בקדושת הנשמה - כשם שסלי הביכורים הפשוטים הופכים להיות חלק מהביכורים עצמם;

ובנוסף, כשם שהסלים הפשוטים הוסיפו שלמות בביכורים, כך זוכה הנשמה, דווקא באמצעות העשייה הגשמית הנחותה, להגיע לשיא שלמותה. היא מתקשרת ומתחברת לקדוש ברוך הוא באופן הכי נעלה - אף יותר מכפי שהייתה מאוחדת בו קודם ירידתה לעולם, כיוון שדווקא באמצעות מעשים אלו היא זוכה למלא ולהשלים את ה"כוונה" האלוקית בבריאה.

(מבוסס על לקוטי שיחות חלק כט, שיחה א לפרשת תבוא)