אות ומופת
הדרך שבה אנו חיים את היהדות, היא זו שתקבע אם גם ילדינו ירצו לחיות אותה
בין הקללות שבפרשת התוכחה נאמר: "ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך, כי לא שמעת בקול ה' אלוקיך לשמור מצוותיו וחוקותיו אשר ציווך. והיו בך ובזרעך לאות ולמופת עד עולם" (כח, מה-מו).
תמה המהרי"ל דיסקין, הרי אם נבין פסוקים אלו כפשוטם, תהיה זו הקללה הקשה ביותר. בדרך כלל יש סוף לכל תקופת רדיפות. היה סוף לאינקוויזיציה הספרדית. היה סוף לגזרות ת"ח ות"ט. אפילו לשואה היה סוף. אך כאן נראה לכאורה, שהפסוק אומר שהקללות יהיו איתנו ועם בנינו לעולם. כלום ייתכן הדבר?
אלא שיש לחלק את פסוק מ"ה לשני חלקים. החלק הראשון הוא: "ובאו עליך כל הקללות האלה... עד השמדך". בנקודה זו מופיעה אתנחתא בטעמי המקרא, המסמנת את סוף המשפט. לאחר מכן, מסביר הפסוק את סיבת העונש: "כי לא שמעת בקול ה' אלוקיך לשמור מצוותיו וחוקותיו אשר ציווך - והיו בך ובזרעך לאות ולמופת עד עולם". דהיינו, פסוק מ"ו מתייחס לחלקו השני של פסוק מ"ה!
התוכחה כלפי עם ישראל והטעם לעונש שקיבלו, הוא לפי שלא קיימו את המצוות באופן שיהיו אות ומופת לדורות, כך שגם הדורות הבאים ירצו להמשיך לקיימן.
מוסיף על כך האדמו"ר מטולנא זצ"ל: הסיבה לכך שקיום המצוות לא הותיר רושם על הדור החדש, מפורשת בפסוק הבא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". קיום המצוות שלהם היה מתוך הרגל בלבד, עשייה טכנית וללא התלהבות. הילדים לא ראו שמחה, התרגשות או תשוקה בעבודת ה'.
אם חפץ אדם שילדיו ילכו בדרך התורה, עליו לעורר בהם רצון לכך. הדרך היחידה לעשות זאת, היא שהוא עצמו יקיים את המצוות בהתלהבות ובשמחה. רק כך יראו הילדים שמדובר במשהו בעל משמעות אמיתית.
המבחן של המחר
לאור רעיון זה, נוכל להבין טוב יותר את הפסוקים שבסוף הפרשה: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה" (כט, ג). שואל רש"י: כיצד ידע משה שדווקא עכשיו הם הבינו?
אלא שזה היה היום בו כתב משה ספר תורה ומסרו לשבט לוי, כפי שמסופר בהמשך (לא, ט). אז באו בני ישראל לפני משה, ומחו על כך: "יאמרו הלווים יום מחר: לא לכם ניתנה תורה!" החשש של בני ישראל שהם עלולים לאבד את התורה, הוא שהוביל את משה להכריז: "היום הזה נהיית לעם" - עכשיו אני רואה שבאמת הבנתם!
שם תתחיל הבעיה. לשבט לוי תהיה תורה מוחשית להעביר לילדיו, ואילו לנו לא יהיה מה להנחיל לדור הבא!
הגאון רבי נתן מאיר וכטפוגל זצ"ל, משגיח ישיבת לייקווד, מוסיף עומק לדברים. המילה 'מחר' המופיעה ברש"י, מזכירה לנו פסוקים אחרים כגון: "והיה כי ישאלך בנך מחר". כשרש"י משתמש במילה 'מחר' זוהי מילת קוד המתייחסת לילדים. כלומר, בני ישראל אומרים למשה: אם רצונך למסור את ספר התורה שכתבת רק לשבט לוי, נוכל לחיות עם זה. אבל 'מחר' - כלומר, ילדינו - שם תתחיל הבעיה. לשבט לוי תהיה תורה מוחשית להעביר לילדיו, ואילו לנו לא יהיה מה להנחיל לדור הבא!
אחרי שראה שבני ישראל חושבים על הנחלת התורה לילדיהם, יכול משה רבנו להכריז שיש להם "עיניים לראות ואוזניים לשמוע". מי שמבין שאת התורה והמצוות יש לקיים באופן שגם הדורות הבאים ירצו להמשיך בקיומם, מתוך שמחת הלב, ירד לסוף כוונתו של נותן התורה.
