Skip to content
התקשרות

רבי אומר - ביאורי הרבי על פרקי אבות

  • Ki Savo
  • 5786
  • Hebrew
View printout

אחדות בעסקים ובתורה

רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָא אוֹמֵר: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ (פרק ג, משנה ו)

"עשרה שיושבין ועוסקין" – קבוצה של אנשים שיושבים יחד באופן קבוע, למרות השוני וההבדלים ביניהם; והם לא עושים זאת רק לפעמים בימים מיוחדים אלא בצורה קבועה, בכל זמן ובכל מצב, והם מתאחדים ומתחברים כל כך, עד שהם משתפים אחד את השני בענייני העסקים שלהם בלי לחשוש שזה יפגע בפרנסתם – אז "בתורה", בסופו של דבר האחדות הזו תתבטא אצלם גם בלימוד התורה.

(לקוטי שיחות, כרך כח, עמוד 271)

מצוות מחזקות את התורה

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה, אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה, אִם אֵין דַּעַת אֵין בִּינָה, אִם אֵין בִּינָה אֵין דַּעַת. אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין תּוֹרָה אֵין קֶמַח. הוּא הָיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה: לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מוּעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. אֲבָל, כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה: לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מוּעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ, אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי (פרק ג, משנה יז)

כשם שבאילן יש שורש וענף, כך גם באדם – כמו שאמרו חז"ל: "שורש זו נשמה, וענף זה הגוף". והאמת היא שבנשמה עצמה גם יש חלוקה בין שורש לענף. כמו שמבואר בחסידות, שהגוף כלל לא יכול להכיל את עצמיותה של הנשמה, וזהו ה'שורש' של הנשמה שנשאר תמיד למעלה; ומה שיורד אל תוך הגוף הוא רק חלק ו'ענף' מהנשמה.

באופן כללי, עבודת ה' על פי השכל נחשבת ל'ענף', כי היא עבודה שנטועה בחלק הנשמה שיורד אל הגוף; לעומת זאת, עבודה של משיכה פנימית עמוקה לאלוקות שלמעלה מהשכל, "רעותא דליבא" – היא באה מאותו 'שורש' של הנשמה.

על כך אומרת לנו המשנה: "כל שמעשיו מרובין מחוכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו". בכך מחדש לנו התנא יסוד עמוק מאד, והוא שהדרך לקבל הארה משורש הנשמה הגבוה היא לעסוק דווקא במעשה המצוות בפועל. ולא רק זה, אלא שהמצוות המעשיות בפועל שאותן עושים מתוך קבלת עול וציות לקדוש ברוך הוא, הן שמחזקות את הנשמה ואת אחיזתה בגוף, ובעבודת ה' – המצוות הן שמחזקות גם את לימוד התורה.

(תורת מנחם, כרך כד, עמוד 201)

More in this printout

View the whole printout