ביאורי הרבי על פרקי אבות

אחדות בעסקים ובתורה

רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָא אוֹמֵר: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶאֱמַר: אֱ־לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל. וּמִנַיִן אֲפִילוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ, וּמִבֵּין אֲפִילוּ שְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּקֶרֶב אֱ־לֹהִים יִשְׁפֹּט. וּמִנַיִן אֲפִילוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיִּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע. וּמִנַיִן אֲפִילוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבֹא אֵלֶיךְ וּבֵרַכְתִּיךְ (פרק ג, משנה ו)

"עשרה שיושבין ועוסקין" - קבוצה של אנשים שיושבים יחד באופן קבוע, למרות השוני וההבדלים ביניהם; והם לא עושים זאת רק לפעמים בימים מיוחדים אלא בצורה קבועה, בכל זמן ובכל מצב, והם מתאחדים ומתחברים כל כך, עד שהם משתפים אחד את השני בענייני העסקים שלהם בלי לחשוש שזה יפגע בפרנסתם - אז "בתורה", בסופו של דבר האחדות הזו תתבטא אצלם גם בלימוד התורה. (לקוטי שיחות, כרך כח, עמוד 271)

מצוות מחזקות את התורה

רַבִּי אֶלְעָזֶר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה, אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה, אִם אֵין דֶעַת אֵין בִּינָה, אִם אֵין בִּינָה אֵין דֶעַת. אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין תּוֹרָה אֵין קֶמַח. הוּא הָיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מִרְבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה: לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרְבִּין וְשָׁרְשָׁיו מוּעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה כְּעַרְעֶר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא טוֹב, וְשָׁכֵן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. אֲבָל, כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרְבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה: לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מוּעָטִין וְשָׁרְשָׁיו מְרְבִּין, שֶׁאֲפִילוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ, אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל וְשָׁלַח שֶׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצְרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי (פרק ג, משנה יז)

כשם שבאילן יש שורש וענף, כך גם באדם - כמו שאמרו חז"ל: "שורש זו נשמה, וענף זה הגוף". והאמת היא שבנשמה עצמה גם יש חלוקה בין שורש לענף. כמו שמבואר בחסידות, שהגוף כלל לא יכול להכיל את עצמיותה של הנשמה, וזהו ה'שורש' של הנשמה שנשאר תמיד למעלה; ומה שיורד אל תוך הגוף הוא רק חלק ו'ענף' מהנשמה. באופן כללי, עבודת ה' על פי השכל נחשבת ל'ענף', כי היא עבודה שנטועה בחלק הנשמה שיורד אל הגוף; לעומת זאת, עבודה של משיכה פנימית עמוקה לאלוקות שלמעלה מהשכל, "רעותא דליבא" - היא באה מאותו 'שורש' של הנשמה.

שני סוגי עבדים

וְיֵשׁ לְבָאֵר תְּחִלָּה פֵּרוּשׁ הַכָּתוּב "וְלַעֲבֹד אֶת הַוַיָּ' אֱלֹקֶיךָ", "וּלְעָבְדּוֹ גוֹ"4 - דְּהִנֵּה, עִנְיַן 'עֲבוֹדָה' הוּא כְּמוֹ עֲבוֹדַת הָעֶבֶד בְּהֲשִׁירוּת לַאֲדוֹנוֹ, שֶׁיֵּשׁ תִּקּוּן וְתוֹעֶלֶת לְהָאָדוֹן עַל יְדֵי הָעֶבֶד שֶׁמְשָׁרְתוֹ וּמַשְׁלִים חֶסְרוֹנוֹתָיו. וַהֲרֵי בְּוַדַּאי לֹא שַׁיָּךְ עִנְיָן זֶה בַּעֲבוֹדַת ה', שֶׁהֲרֵי הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁלֵמוּתָא דְּכוּלָא [שְׁלֵמוּת הַכֹּל]. אַךְ בַּאוּר הָעִנְיָן הוּא, דְּהִנֵּה, יֵשׁ ב' מִינֵי עֶבֶד: וְעֶבֶד הַב' - עֲבוֹדָתוֹ הִיא "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו" ("דְּרָכָיו" שֶׁל הָאָדוֹן), שֶׁזֶּהוּ עִנְיַן דְּ"לְעָבְדוֹ", כְּמוֹ הָעֶבֶד שֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת שֶׁהָאָדוֹן בְּעַצְמוֹ עוֹשֶׂה. וְקָאִי עַל הָעֲבוֹדָה דְּלִמּוּד הַתּוֹרָה וְקִיּוּם הַמִּצְווֹת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֵׂית הַמְשָׁכַת בְּחִינַת הָאֱלֹקוּת שֶׁלְמַעְלָה מֵהָעוֹלָמוֹת (דְּלָא כְּעֶבֶד הָא', שֶׁעַל יָדוֹ נַעֲשֵׂית הַ'הַשְׁפָּלָה' לִהְיוֹת הַמְשָׁכַת הָאֱלֹקוּת שֶׁלְפִי עֵרֶךְ הָעוֹלָמוֹת). שֶׁזֶּהוּ עִנְיַן דְּ"דְּרָכָיו", כְּמָשָׁל הַדֶּרֶךְ שֶׁעַל יָדָהּ הוֹלֵךְ הָאָדָם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. הַיְנוּ, שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְווֹת הֵם "דְּרָכָיו" וְאָרְחוֹתָיו שֶׁל הקב"ה בְּעַצְמוֹ, שֶׁעַל יָדָם תִּהְיֶה הַמְשָׁכָתוֹ עַד לְמַטָּה מַטָה. (תורת מנחם, כרך כד, עמוד 201)