שיעור מגן עדן
"כי תבוא" לגן עדן
בכל שבוע אנו קוראים ולומדים את פרשת השבוע. כל אחד ברמתו ובהתאם למה שמושך את ליבו - מי בפשט, מי בעומק ומי בפנימיות. אך לאף אחד מאיתנו אין כל מושג כיצד הצדיקים לומדים את פרשת השבוע בגן עדן. כך זה כמעט בכל התורה, אבל לא בפרשת השבוע שלנו, פרשת כי תבוא. על הפרשה הזו, יש בידינו פירוש שהגיע אלינו ישירות מגן עדן.
איך הגיעו אלינו דברי תורה על הפרשה מגן עדן? נעצור לסיפור מופלא, ואחר כך נלמד את הדברים עצמם.
י"ח באלול - ובלשון החסידים: "חי אלול" - הוא יום הולדתם של שני המאורות הגדולים. הלא הם הבעל שם טוב הקדוש, מייסד ומגלה החסידות; ואדמו"ר הזקן, תלמיד תלמידו, ומייסד שיטת חב"ד.
בשנת תרנ"ב, ח"י באלול חל בשבת קודש. ביום חמישי ובערב שבת, הלך הרבי הרש"ב להשתטח על 'ציון' אבותיו בליובאוויטש. זו הייתה השתטחות לא רגילה, גם בגלל הרצף וגם מפני שהרבי שהה ב'אוהל' הקדוש זמן רב ובכה שם רבות. בליל שבת אמר הרבי מאמר חסידות על הפסוק "כי תבוא", ולמוחרת התפלל בהתלהבות יוקדת ויוצאת דופן במשך שעות רבות. החסידים הרגישו שמשהו מתרחש, אך לא ידעו מה.
רק כעבור כחודש, גילה הרבי לבנו, הרבי הריי"צ, מה בדיוק קרה באותם ימים. הרבי הרש"ב הלך יום אחר יום להשתטח ב'ציון', כדי לזכות לכך שדברי החסידות אותם תכנן לשאת במאמר החסידות של שבת יהיו בהירים ומונחים בשכלו היטב.
בתמורה ליגיעה המרובה שלו להבנת דברי החסידות ולהתמסרותו להפצת תורת החסידות, התגלה אל הרבי אביו, הרבי מהר"ש, ואמר לו: "הבה נלך ונשמע תורה ממורנו הבעל שם טוב". השניים עלו לגן עדן בשבת, וזכו לשמוע שבעה דברי תורה מפי הבעל שם טוב - כמאה שלושים ושתיים שנים לאחר הסתלקותו. חלקם נאמרו בנוכחות נשמותיהם של תלמידי הבעל שם טוב יחד עם תלמידיהם וחסידיהם.
את ה'תורה' הראשונה אמר הבעל שם טוב לאחר קבלת שבת ולפני תפילת ערבית של שבת -והיא הטעימה מגן עדן ממנה נזכה גם אנחנו לטעום.
הנושא שבו נפתחת הפרשה הוא מצוות הביכורים. וכך אומרת התורה:
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךְ נַחֲלָה וִיִרְשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.
וְלָקַחְתָּ מֵרַאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׁמְתָּ בַטְנָא,
וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ־לֹהֶיךְ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
את הפירות הראשונים משבעת המינים הגדלים בארץ ישראל, יש לשים בסלסלה וללכת איתם לירושלים, ולהביא אותם לבית המקדש. כך מפרשים את הפסוקים הללו בפשטות, בעולם הזה. בגן עדן, הבעל שם טוב דרש את הפסוקים לפני נשמות הצדיקים והחסידים ופירש אותם באור חדש ומיוחד.
לפי פירוש הבעל שם טוב, הפסוקים הללו עוסקים בשני נושאים יסודיים בעבודת השם של כל יהודי.
הנושא הראשון:
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" – כַּאֲשֶׁר תָּבוֹא אֶל הָרָצוֹן וְהַמְרוּצָה,
"אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נוֹתֵן לְךְ נַחֲלָה וִיִרְשְׁתָּהּ" – שֶׁהִיא מַתָּנָה מִלְמַעְלָה בִּירוּשָׁה בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל,
הָעֲבוֹדָה בָּזֹאת הִיא "וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" - שיהיה בְּהִתְיִשְׁבוּת, "וְלָקַחְתָּ.. וְשַׁמְתָּ בַּטְנָא" – לְהַלְבִּישׁ אוֹרוֹת בְּכֵלִים.
נפרש את הדברים על קצה המזלג: כאשר יהודי חווה התעוררות בעבודת השם, שגורמת לו להרגיש רצון עז ותחושה חזקה של משיכה ו'ריצה' להתקרב לקדוש ברוך הוא, עליו לדעת שזו מתנה אותה הוא קיבל מלמעלה - וזאת כדי שהוא ייקח את המטען הזה ו'יארוז' אותו להמשך הדרך. כלומר, זוהי אחריותו למקד את ההתעוררות הזו ולהשתמש בה כדי לחולל שינוי מעשי לטובה בחייו.
מכאן עובר הפסוק לנושא השני:
"וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם" הוּא עִנְיָן הַשְׁנָּחָה פְּרָטִית.
"אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ" – בְּשָׁיְהוּדִי הוֹלֵךְ לְמָקוֹם, אֵין זֶה בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, אֶלָא מוֹלִיכִין אוֹתוֹ, הַהַשְׁנָּחָה הָעֶלְיוֹנָה.
וְאָז הַכַּוָנָה הַנְרְצִית הִיא "לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" – לְפַרְסֵם אֱלֹקוּת בָּעוֹלָם.
אם הפירוש הפשוט הוא שעל היהודי להביא את הביכורים אל המקדש, פירושו של הבעל שם טוב הוא שעל יהודי לדעת שהכול בהשגחה פרטית. יהודי לא נקלע לסיטואציה או למקום חדש בחיים, אלא השם הוא זה שמוליך ומביא אותו לשם, והמטרה היא תמיד להפיץ את שם השם. כלומר, להוסיף קדושה ויהדות באותו מקום. אם זה לומר ברכה, לעזור ליהודי, ללמוד תורה וכדומה.
עד כאן זכינו לטעום דבר תורה מגן עדן. אבל כתלמידים של הרבי, אנחנו יודעים שהתורה "לא בשמיים היא". אפילו דברי תורה בגן עדן הם בעצם הוראה עבור כל יחיד, עבור כל אחד מאיתנו, בעבודת השם האישית שלו.
לכך נקדיש את השיעור הפעם, ונראה באופן מופלא איך המילים היקרות שנאמרו בגן עדן, לנשמות של צדיקים וחסידים, מאירות גם את דרכנו שלנו. ובאופן נפלא לא פחות, נראה איך המסר וההוראה מאותו דבר תורה קשורים ל'חתני השמחה' ולסיבה לשמחה הגדולה - ח"י אלול, יום הולדתם של שני מאורות החסידות הגדולים.
למעשה, את המסע הרעיוני אל המשמעות של דבר התורה מגן עדן נעשה דרך התבוננות בעצם המושג יום הולדת על פי התפיסה היהודית-חסידית, ומתוכו נגלה חומר עשיר ועמוק להתבוננות על החיים האישיים והרוחניים שלנו עצמנו.
על מה החגיגה?
זה אולי פחות מפורסם בציבור הרחב, אבל הרבי עודד לחגוג יום הולדת, בצורה יהודית ומלאת תוכן, כמובן. הרבי תיקן שורה של תקנות אותן יש לבצע ביום ההולדת, כדי שהוא יהיה טעון בחוויה משמעותית. באופן כללי, הרבי הסביר שביום ההולדת צריך האדם לערוך עם עצמו חשבון נפש על מצבו בחיים, ברוחניות ובגשמיות, ולקבל החלטות להמשך הדרך.
כשחושבים על זה אפילו קצת, החגיגה עלולה להיות די מביכה. זה קורה דווקא בגיל בו אנו בוגרים מספיק כדי להרהר ולחשוב על מהות החיים, על מה שהספקנו ועל המקום שבו היינו רוצים להיות. מלבד חוסר הנעימות שחלקנו חשים מלהיות במרכז תשומת הלב, יום הולדת הוא גם יום שמכריח אותנו לחשיבה אחורה, על מה עשינו השנה ולאן אנו שואפים - ולא תמיד אנו אוהבים להיות במקום הזה.
יותר מזה. המחשבה על הסיבה למסיבה, מעלה תהייה מוקדמת עוד יותר - שמתחילה כבר ברגע שבו נברא אדם חדש, הרגע בו תינוק נולד ויוצא לאוויר העולם. מה בעצם אנחנו מציינים בחגיגה כזו מדי שנה באותו תאריך? למה כולם כל כך שמחים ונרגשים במאורע הזה?
לכאורה, זו שאלה בנאלית. יש מישהו שלא ברור לו שזה רגע מרגש ומשמח מאד? אבל בכל זאת, יש על מה לחשוב כאן. הרי לכל אחד יהיה הסבר משלו. אחד יאמר שזו שמחה על התרחבות המשפחה, על קבלת משהו שכל כך ציפינו לו. השני ישים את הדגש על הרגע הזה כרגע של פריקת מתח ולחץ והתפוגגות חששות, לאחר שההיריון והלידה עברו בשלום. מישהו אולי יאמר שהשמחה היא על כך שהנה, אפשר למשש את התינוק בידיים ולראות למי הוא דומה.
ובעצם, את השמחה הזו לא צריך להסביר. זו שמחה אנושית טבעית שמתפרצת כשרואים את הפלא, כשמחזיקים בידיים ילד חדש עם נשמה ורוח חיים. ואכן, זה רגע טהור שאנחנו יכולים לתפוס בידיים ולהתבונן דרכו במשמעות החיים. החיים אחרי הרגע הזה מתמלאים בכל כך הרבה דברים שקצת מבלבלים אותנו, ולכן דווקא הרגע הזה של בריאת החיים החדשים ראוי שנתבונן דרכו על החיים כולם ולגלות איך הלידה עצמה היא כבר נקודת מפתח מהותית בשליחות החיים של יהודי.
להתחיל לחיות
נקרא את הדברים תחילה בלשונו של הרבי:
לפני הולדת הילד, בעודו במעי אימו, הרי יש לו כל האיברים, ואף שערות וציפורניים". יתרה מזו: גם תנועת האיברים קיימת אצלו, "אוכל ממה שאימו אוכלת ושותה ממה שאימו שותהב", וכיוצא בזה. [אך] מכל מקום, אינו נחשב כ"נפש".
אם הפירוש הפשוט הוא שעל היהודי להביא את הביכורים אל המקדש, פירושו של הבעל שם טוב הוא שעל יהודי לדעת שהכול בהשגחה פרטית. יהודי לא נקלע לסיטואציה או למקום יהודי 'חי' באמת, שנושם אלוקות באופן הכי טבעי שיש. כמובן, אחרי שהסברנו היטב מדוע זה בלתי אפשרי, ברור שנדרש כאן הסבר לחידוש החסידי הזה - ואותו נלמד מיד.
אפשר להיות!
נקרא את הדברים תחילה בלשונו של הרבי:
הבעל שם טוב גילה והדגיש' את פנימיות ואמיתיות העניין של "אין עוד מלבדו" - שאין שום מציאות זולתו יתברך,
וממילא אין כאן שני דברים - מציאות האדם המקיימת תורה ומצוות, שהרי אין שום מציאות חוץ מהקדוש ברוך הוא,
אלא ישנו רק דבר אחד בלבד": הקדוש ברוך הוא, תורתו ומצוותיו (שהוא וחוכמתו ורצונו אחד),
וממילא ישנה מציאות אחת, חייו הם תורה ומצוות.
בדוגמת עניין הלידה, שאין כאן לידת שני דברים, גוף ובתוכו נפש, אלא דבר אחד חי'.
תורת החסידות חידשה בראש ובראשונה ש"אין עוד מלבדו" 'על אמת'. היא אומרת לאדם: צא החוצה ותסתכל על העולם. על הבניינים הגבוהים, על המטוסים בשמיים ועל המשאיות העמוסות בכבישים, על מקומות הבילוי ורשתות הקניות. תסתכל על כל אלו, ובעיניים פקוחות אמור: אין עוד מלבדו! רק הקדוש ברוך הוא קיים, וכל מה שמסביב אלו בסך הכול צורות שונות ומגוונות שלו להתגלות דרכן.
מאמרי החסידות של אדמו"ר הזקן ושל רבותינו שאחריו, עד למאמרים של הרבי נשיא דורנו, מלאים בתכנים רבים ועמוקים, אך ראשית כל הם נועדו לגרום לאדם שלומד אותם להחליף משקפיים, ועל ידי הלימוד וההתבוננות להצליח לראות בכל העולם, בכל מצב, בכל עניין, איך הקיום האמיתי שלו הוא אך ורק הקדוש ברוך מושלם מבחינת נוחות ומשכורת והכל מסתדר, והחברים שלו אפילו ייעצו לו שזו תהיה טעות לעזוב, אבל הוא פשוט מרגיש לא שייך לכאן.
לעומת זאת, כשיש חיבור - הכול אחרת. כשזה זה זה. כשאדם מוצא את מקום העבודה שלו, את שכונת המגורים שלו, את הישיבה או בית הספר שבהם הוא באמת רוצה ללמוד, את השידוך משמיים שלו - פתאום הוא 'חי'. הוא קם בבוקר בעיניים בורקות, ומרגיש בכל רגע שהוא עושה את הדבר הכי נכון וטבעי.
אם נחזור לדוגמה של העבודה, כשהוא יפגוש חבר לקפה בצוהריים, אם עד היום הוא רצה לדבר על כל נושא בעולם חוץ מהעבודה, פתאום זה הדבר היחיד שמעניין אותו. כל דבר שהוא רואה בדרך מתחבר לו ליוזמות חדשות בעבודה, והוא מתחיל למצוא את האנשים שעוסקים באותו מקצוע גם בתור לרופא או בסופר.
שלמה המלך אומר "מָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ". זה קורה לפעמים אחרי חיפוש רב שנים, עד שפתאום מוצאים את החיבור. התחושה הזו שקיבלתי את מה שתמיד היה שייך לי. אני לא מתאים את עצמי למשהו זר, אני לא 'זורם' עם משהו שונה, אלא מוצא את עצמי.
זה מה שקורה ברגע הלידה. העובר מתנתק מהחיבור אל הנפש של אימא שלו, ומקבל את הנשמה שלו. פתאום הוא חי, משום שהוא קיבל את הנשמה שחיכתה לו. מעכשיו זה כבר לא גוף ונפש נפרדים, אלא דבר אחד: אדם חי ונושם.
כמו בהרכבה מסובכת של מוצר גדול, כאשר פתאום שומעים את ה'קליק' ויודעים שהחלקים התחברו זה לזה בצורה הרמטית. כשהתינוק יוצא החוצה, אנו יכולים לדמיין את ה'קליק' של החיבור המושלם בין הנפש לגוף. זה הרגע שבו שניהם מגיעים למקום והמצב המושלם שלהם, מוכנים לתחילת המשימה שלהם בעולם.
מי חי כאן?
כמו שזה בחיים הגשמיים, גם בעבודת השם יש מצבים שממש מזכירים חיים של 'עובר':
קיום התורה והמצוות יכול להיות [...] באופן כזה, שהאדם הלומד והמקיים, והתורה ומצוותיה - הם שני דברים.
הוא, האדם, יהודי ירא שמיים, השקוע בלימוד התורה ומדקדק במצווה קלה כבחמורה. אבל בהרגשתו יש כאן "הוא", מציאות נפרדת מן התורה ומצוותיה, והוא לומד תורה ומקיים מצוות, עד שהן ממשיכות בו חיים, הן נעשות "חיינו ואורך ימינו", להיותן חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, מקור החיים.
והרי זה מעין עניין העיבור, כשהתינוק במעי אימו. שלמרות שיש לו את כל האיברים וכו', ויש כאן מציאות חיה', הרי חיות זו אינה של העובר עצמו כי אם של אימו.
לפעמים אנחנו מרגישים 'חיות' בעבודת השם, ולפעמים אנו מרגישים שאנו בתקופה 'מתה'. אנחנו אולי מקיימים הכול, אבל בלי חיוניות, נטולי שמחה, ללא הרגשה של שלמות וסיפוק. יכול להיות אפילו מצב שבו יהודי נראה במצב רוחני אידיאלי ומושלם, הלוואי על כולנו - ובכל זאת הוא לא באמת 'חי'.
זו הדוגמה שהרבי נוקט. סביר להניח שרובנו סובלים מבעיית 'חוסר חיים' חמורה הרבה יותר, אבל גם התבוננות בדוגמה הזו יכולה ללמד אותנו מה באמת נקרא לחיות כמו יהודי.
נתאר לעצמנו יהודי שמקפיד על קלה כבחמורה, הוא גם תלמיד חכם שלומד הרבה תורה, הוא ירא שמיים אמיתי ולעולם לא יעבור עבירה ומקיים כל מצווה בהידור. וכל זה לא מגיע מתוך הרגל או לחץ חברתי, אלא מתוך יראת שמיים אמיתית ואמונה שלמה שיש בעל הבית לעולם ואותו צריך לעבוד. יכול להיות אפילו שהוא שמח בכך שהקדוש ברוך הוא שם אותו במקום הראוי, וקירב אותו לעבודתו.
נו, זה יהודי למופת! איזו בעיה יש כאן? מה חסר פה? הבעיה היא שיש נתק בין חוויית החיים האנושית והמציאות הטבעית שלו בתור אדם לבין התורה והמצוות.
אותו יהודי יודע שחשוב לאכול מצה או להתפלל, הוא מבין גם שזה הדבר הנכון, הראוי והטוב לעשות על פי כל שיקול הגיוני. אבל בעומק של הדברים, עבודת השם אינה 'ברירת המחדל' שלו ושל העולם כפי שהוא תופס אותו.
ההפרדה הזו צפה כשאותו יהודי ימצא את האלוקות שבשכל הוא באופן שמורגש בו שכל מציאותו היא כדי להבין אלוקות. ומן המוחין באות המידות [..] שנרגש שכל מציאותה של מידת האהבה היא כדי שתהיה אהבת השם, ועל דרך זה במידת היראה ושאר המידות.
ובאופן כזה, כל כוח הוא בבחינת "נפש" מצד עניינו, היינו שעצם חיי האדם הם אלוקות.
איזה מבט מיוחד של הרבי!
יש סימנים שיכולים להראות שאדם אכן מצא את המקום שלו ומרגיש שלם וטבעי עם דרך החיים שלו. אחד מהם הוא העובדה שהוא מסוגל ומעוניין לרתום לעניין את כל כישוריו ומשאביו. זה מה שקורה לאותו אדם שעבד בהייטק שנים רבות, הצליח עם החברים, קיבל הרבה כסף, שעות העבודה היו נוחות ואפילו מקום העבודה היה קרוב לבית - אבל הוא הרגיש תמיד שזה לא זה, ואז יום אחד ארז את כל הדברים במשרד שלו בארגז, ועבר ללמד כמורה בבית הספר הסמוך.
שם הוא מצא את מקומו, ופתאום הוא גילה בעצמו תכונות ויכולות שהוא עצמו לא חלם שיש לו. לפתע הוא מגלה שהוא יודע שם לשיר, לצייר, לארגן טיולים ומה לא. כל הכישורים הללו היו חבויים בו כל הזמן הזה. אלא שעד עכשיו העבודה לא הייתה המקום הטבעי בשבילו, ולכן הוא פשוט לא ראה צורך לרתום אליה את כל מה שיש לו.
כך בדיוק הדברים בעבודת השם. אם ההכרה בכך ש"אין עוד מלבדו" והחיים האישיים הם לא שני תחומים נפרדים אלא גוף חי אחד, אין טעם ואין סיבה 'לעצום עיניים' ולהסיח את הדעת מכל מיני מחשבות ורגשות. אין צורך להדחיק כלום, כי כל החושים, הכישרונות והיכולות, בגשמיות וברוחניות, נמצאים שם וחיים עם זה. התובנות ("חוכמה, בינה ודעת") הן הבנות של אלוקות, וגם הרגשות ("המידות") הן רגשות של אלוקות.
לפרוץ לסביבה
עד כאן דיברנו על התהליכים שעוברים על האדם עצמו כשהוא נולד, ובהקבלה בעבודת השם - מה קורה ליהודי בתוכו פנימה כשהוא מפנים את האמת ש"אין עוד מלבדו" והיא הופכת להיות חייו.
כעת נגלה שבלידה קורה עוד משהו חשוב מאד:
ענייניו ופעולותיו של העובר הם לעצמו, ואין להם כל שייכות והשפעה אל העולם שמבחוץ.
ואילו לאחר שנולד, הרי כל פעולה במציאות היא גם חוץ ממנו. החל מהרגע הראשון שנולד, כשנשמעת צעקתו בחוץיב ופעולתו בידיים ורגליים נראית ומורגשת על ידי אחרים.
איזה מבט מיוחד של הרבי!
אם כל האנשים בעולם רואים בבכי של תינוק סימן לכך שהוא בריא, שמערכת הנשימה עובדת, שקר לו או חם לו או שהוא רעב - הרבי רואה כאן משהו עוצמתי ושונה לגמרי: התינוק יכול להשפיע על הסביבה שלו! במה מתבטא שחייו כבר לא תלויים בנשימותיה של אימו אלא ייצור חי בפני עצמו? שהוא עושה רעש למישהו אחר באוזניים!...
כך גם בעבודת השם:
כהמשך ל"לידה" של היהודי, שהתורה והמצוות שלו וחיותו ונפשו יורדות עד ל"אורות בכלים", מביא הדבר ממילא גם פרסום אלוקות, שבכל מקום שמגיע אליו מרגיש הוא שהכוונה היא לפרסם אלוקות בעולם...
[ו]פרסום האלוקות יהיה בכל כוחות נפשו. שיפרסם אלוקות בהבנה והשגה, ועל ידי מידותיו ושאר כוחות נפשו, עד לכוח העשייה שלו - הנחת תפילין עם הזולת, קביעת מזוזה בפתח ביתו, ועל דרך זה בשאר המצוות.
על דרך זה נדרש לנצל כל אמצעי ואופן לפרסם אלוקות לפי המצב המיוחד שבכל זמן ובכל מקום, שעל ידי זה מבררים ומעלים גם את המכשיר והעניין המסוים" שבעולם לעבודתו יתברך".
הביטוי המשמעותי ביותר לכך שיהודי הפסיק להיות 'עובר' ו'נולד' כיהודי חי הוא כאשר הוא מפסיק לעבוד את השם לעצמו, בפינה שלו, וממתחיל להשפיע על הסביבה שלו.
קל להבין למה זה קורה. כאשר אדם מרגיש לא לגמרי נוח ושלם במקום שלו, הוא לא חש צורך לשתף ולהציע את זה לעוד אנשים, ומן הסתם גם לא חש מספיק בטוח בעצמו כדי לעשות את זה. ואילו כשאדם מרגיש שהוא מצא את המקום שלו, כשהעיניים שלו בורקות מהעבודה החדשה שלו, הוא לא מפסיק לדבר על כך ולהדביק בהתלבות שלו גם את הסביבה. אותו הייטקיסט שהפך למורה יציע גם לאחרים לעסוק בחינוך וישדל גם אחרים לאמץ את המודל החינוכי שלו.
כך בעבודת השם.
נחשוב על יהודי שוהה בבית מלון ונאלץ לאכול טונה מקופסת שימורים. אם הוא עדיין 'עובר', הוא יעשה זאת בהצנע וישתדל לא לבלוט. אבל אם הוא 'יהודי חי', לא רק שהוא לא מרגיש אי נעימות, ולא רק שהוא מרגיש שזה הדבר הנכון והטבעי ביותר לעשות, אלא שהוא מציע גם למשפחה יהודית אחרת שרק עכשיו הכיר לאכול טונה יחד איתו...
אישה שהשתתפה בשיעור תורה רק כי ככה צריך, והיא בקושי מצליחה להתפנות לשיעור מאלף ואחת מטלות, תחזור הביתה ותלך מיד לישון. אבל אם היא עברה למצב של חיים עצמאיים, זה מרגיש לה כל כך טבעי ומתבקש לשתף את מה שלמדה גם עם בני המשפחה בבית?
הרי מה היא עושה בבית שלה אם לא שליחות של השם לחנך את ילדיה ולהשפיע על האווירה בבית?
ברכבת העמוסה או בטרמינל בפריז, כשהיהודי ה'עוברי' מנסה להצניע את זה שהוא מניח תפילין ומתפלל, החב"דניק שלמד בבוקר מאמר חסידות מסתובב ומציע לאחרים להניח תפילין. כי בעיניו, המקומות הציבוריים הם בכלל מרחב טבעי ל'מבצעים' ולזכות עוד יהודים בקיום מצווה.
"וישבת בה"
אם נחזור לשיעור בפרשה מגן עדן, נגלה שזה בדיוק הרעיון.
