איך לשמוח שמחה עצומה
התורה מנמקת את הסיבה לקללות הקשות המפורטות בפרשת התוכחה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח,מז). לפי פשוטו של מקרא, העונש בא מכיוון שקיום רצון ה' חל בכל עת על העדר עבודת ה' בשעה שהאדם נהנה משפע ורווחה, וכפי שרש"י מפרש: "בעוד שהיה לך כל טוב".
תנאי מהותי
במאמרי החסידות מבואר שהשמחה בעבודת ה' איננה בגדר המלצה בלבד, אלא תנאי מהותי והכרחי. גם אם יהודי מקיים מצוות בחיות פנימית, ועובד את קונו באהבה, ביראה ואף במעט שמחה – כל עוד עבודתו אינה בדרגה של "בשמחה ובטוב לבב", המבטאת שמחה רבה ועצומה, הוא עלול להיחשף לתוצאה של "ועבדת את אויביך" – שכוחותיו של האדם מופנים אל הגורמים המתנגדים לקדושה.
עולה השאלה: איך אפשר להגיע לשמחה כזו? הרי מהמצווה עצמה אין לשאוב הנאה, שכן "מצוות לאו ליהנות ניתנו"; והעולם הגשמי עורם קשיים ואינו מסייע, כפי שמבואר בתניא ש"כל מעשה עולם הזה קשים ורעים, והרשעים גוברים בו". אם כן, איך משיגים שמחה כזאת?
המלך מתאכסן אצלך
הנביא ישעיהו מבטיח: "וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ" (ישעיהו נח, יא). 'צחצחות' עניינה אור אלוקי נעלה, המאיר בדומה לבקיעת אור השחר: דווקא כשהחושך מגיע לשיאו בסוף הלילה, בוקע האור בעוצמה גדולה ומגרש את האפלה.
אור נעלה זה מלווה את היהודי תמיד. בקרבו שוכנת נפש אלוקית שהיא "חלק א-לוה ממעל ממש", ועל־פי פתגם הבעש"ט, כשאתה תופס בחלק מן העצם – אתה תופס בכולו. כאשר האדם מעמיק בהכרה זו שהקב"ה בכבודו ובעצמו שוכן בתוכו ומלווה אותו בכל צעד – הוא מתמלא שמחה עצומה, וכפי שנאמר בתניא: "כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך... המתאכסן ודר איתו עימו בביתו".
עבודה גדולה היא
עניין זה מפורש גם בהלכה. הרמב"ם פוסק (סוף הלכות לולב): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא־ל שציווה בה, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב'".
אבל האריז"ל מפרש שהתוכחה מופנית גם כלפי מי שקיים מצוות ועבד את ה', אלא שלא עשה זאת מתוך שמחה: כאשר העבודה אינה נעשית בשמחה ובטוב לבב, עלול לבוא העונש "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ".
