נר ליואל

סיפור לפרשת השבוע

לעיין יואל בן ברוך

גליון 63 פרשת תבוא תשפ"ו

סיפור לפרשת השבוע

הערב נא

"לא. זה לא זה."

אהר'לע סגר את הגמרא, בעדינות מופלגה.

אדם יכול לכעוס על עצמו, יכול אפילו לכעוס כעס גדול, ובכל זאת היד נעשית רכה כשהיא מתרפקת אל הקדושה. הוא סגר אותה בשתי כפותיו, כמי שמכסה דבר יקר, והוסיף לשבת במקומו עוד רגע קט, שעה שבית המדרש כבר התחיל להתפרק מקולותיו: סטנד נגרר, מאן דהו מחפש אחר כובעו, שני בחורים מתדיינים האם נשאר עוד דבר מה בחדר האוכל, ואחד מן הקצה קורא לחברותא שלו שיזדרז, "נו, מעריב, ר' איד".

אהר'לע לא זז.

היום היה סדר טוב.

טוב מאוד, אפילו.

שלוש שעות ועשרים וכמה דקות ישבו הוא ומנחם מנדל על הסוגיא, מן הסוגיות הללו שבתחילה נדמות כשער חתום ובסוף, לאחר שאתה מיטלטל בתוך דברי רש"י מכאן ותוספות מכאן, פתאום כל הבית עומד על יסודותיו. היה להם מהלך. ולא סתם מהלך. מנחם מנדל אפילו הפסיק באמצע וזמזם חרש, כמנהגו עת שהוא נתקל בסברא נאה במיוחד.

ואף על פי כן, עכשיו רצה אהר'לע ללכת.

זאת היתה הצרה - הוא רצה ללכת.

וכי זו אהבת תורה היא? כיצד יתכן שרוצה לפסוק מלימודו?!

אל תמהרו לענות לו. אנחנו, היושבים מן הצד, חכמים גדולים. רואים בחור שחרית בבית המדרש, רואים אותו בצהרים, רואים אותו בליל שישי בשעה שבה אחרים כבר נלאים, ומיניה וביה פוסקים: מתמיד. אוהב תורה. חסל.

אהר'לע לא היה מוכן לפסק הזה.

אצלו הדברים נמדדו באמת מידה אחרת.

הרי בכל שחרית הוא אומר "והערב נא". לא "ותן בלבנו ללמוד", גרידא. והערב. עריבות. מתיקות. ובאהבה רבה הוא עצמו מוציא מפיו: "לשמוע ללמוד וללמד את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". ובאבות דרבי נתן, שאותו למד אי־אז בשבת ארוכה אחת, נחרתו בו המילים: "אין לך אהבה באהבה של תורה".

אהבה.

המילה הזאת כרסמה בו.

לא מפני שהיה לומד מעט. אדרבה. בישיבה ידעו כי אם נבוכה סוגיא, שולחים את אהר'לע. לא מפני שהוא בהכרח בקי יותר מכולם, וגם הוא עצמו היה מתכרכם אילו אמרת לו כן בפניו, אלא שהיה מוחו מן המוחות שאינם מניחים לקושיא לברוח מן השכל. קושיא היתה נכנסת אצלו בבוקר ויוצאת בערב לאחר חקירה ודרישה, ולפעמים אינה יוצאת כלל.

אבל בתחילת סדר?

בתחילת סדר היו לו חמש דקות.

לפעמים שבע.

שטויות.

"איפה היית בשבת?"

"ראית מה היה בחדר אוכל?"

"מי אמר את הווארט ההוא אתמול?"

דברים שאין בהם מאומה. ובכל פעם שהיה סוף סוף פותח את הגמרא, היה מרגיש כאדם שהגיע באיחור לפגישה שהיה צריך להקדים אליה.

ובסוף הסדר, הנה ראיתם בעצמכם, הוא רוצה ללכת.

ומה נאמר על בין הזמנים?

אללי לי.

אהר'לע התבייש אפילו בשם ההרגשה. הקלה. איזו הקלה קטנה, דקה מן הדקה, כשהיה רואה בלוח שנותרו יומיים עד סוף הזמן. מעולם לא ביטל את סדריו גם בבית, והיה קובע שעות, והספרים היו נוסעים עמו במזוודה באורחים חשובים, אבל עצם הידיעה שאין סדר מחייב, שאין החשבון הנוקב של כל שעה, היתה משחררת בו איזה קשר.

ועל דא ודאי קא בכי.

אם אני אוהב, מפני מה אני זקוק לחופשה מן הדבר שאני אוהב?

שנים הוא נשא את השאלה הזאת ולא סיפר עליה כמעט לאיש.

פעם אמר למנחם מנדל חצי דבר.

"אמור," שאל באמצע הליכה לחדר האוכל, "אם בן אדם מחכה לבין הזמנים... אתה מבין... זה אומר משהו?"

מנחם מנדל נעצר.

"נו, כן"

אהר'לע החוויר מעט.

"?מה"

"זה אומר כלום"

"אני רציני."

"גם אני."

ורק לאחר כמה פסיעות נתפנה אליו מנחם מנדל.

"אהר'לע, אתה שוב בודק את נשמתך בזכוכית מגדלת?"

"לא בודק. אני רוצה לדעת."

"?מה"

"אם אני אוהב ללמוד."

מנחם מנדל נתן בו מבט ארוך, אחר כך משך בכתפו.

"מי שאינו אוהב ללמוד לא שואל את השאלה הזאת כל חודש."

אהר'לע מאן לקבל.

"מהיכי תיתי."

"נו, שפיר. אז אל תאהב. עכשיו בוא, אם נתעכב לא יישאר מרק."

והלך.

***

יש תשובות שמכעיסות את האדם מפני שהן פשוטות מדי. אהר'לע רצה דבר מה שאפשר להעמיד עליו בניין, מקור, הגדרה. לא משפט בעלמא שהחברותא זורק בין הליכה לאכילת מרק.

וכך נקפו חודשים. עד למאורע החתונה.

חתונה ישיבתית יש לה זמן משלה. השעון מורה אחת עשרה, אבל מי מסתכל בשעון כשחבר נסיב איתתא והבחורים עומדים במעגלים, והאחד מושך את השני, והשלישי כבר איבד את הכובע לפני שעה ואינו מוטרד מזה כלל. אהר'לע רקד גם הוא. רקד יפה, לשם שמחת החתן, עד שנתייגע ויצא אל שולי האולם.

שם ראה את הג"ר שמאי שליט"א.

הרב ישב בפינה ליד שולחן שכבר פינו ממנו את רוב הכלים. שנים רבות של הרבצת תורה היו מונחות על קלסתר פניו באופן שאין צורך לפרשו, ודוקא משום כך היה משהו פשוט מאוד באופן שבו החזיק כוס מים חד־פעמית מעוכה מעט.

אהר'לע נשתהה.

פעמיים כמעט ניגש ופעמיים חזר בו.

בשלישית אמר לעצמו: מילא.

"רבי, אפשר לשאול?"

הגר"ש נשא את פניו.

"בשמחה!"

אהר'לע התיישב בקצה הכסא.

וה מילים, שהיו מסודרות כל כך יפה שנים בתוך ראשו, יצאו מהופכות.

"אני... הענין הוא... אני לומד, ברוך השם. אבל אהבה, אני לא חושב ש... כלומר, אינני מרגיש שיש לי אהבת תורה."

הגר"ש לא השיב.

מאולם הריקודים הגיע ניגון חתונה שהלך ונעשה מהיר יותר. מישהו צעק "עוד פעם!" והמנגנים חזרו מן ההתחלה.

"וכי למה תחשוב כך?" שאל הרב.

אהר'לע התחיל לפרט. תחילת סדר. סוף סדר. בין הזמנים. ה"והערב נא". מאמרי חז"ל. הוא דיבר מהר, כאדם החושש שאם יעצור יתברר שכל טענותיו אינן אלא גיבוב דברים.

הגר"ש הקשיב, ואז שאל:

"אמור לי אתה. אם תשב עם החברותא סדר שלם, ויעבור רובו בדברים בטלים, מה תרגיש בסופו?"

אהר'לע הביט בו.

"מה זאת אומרת?"

"מה ששאלתי."

"יהיה לי רע."

"כמה רע?"

אהר'לע כמעט נעלב מן השאלה.

"רע מאוד. הרי אבד סדר שלם."

הגר"ש סובב את הכוס שבידו.

"האם היה לך נעים לבטל?"

אהר'לע נרתע.

"חס ושלום."

"ניחא."

הרב חייך אליו מעט.

"יש דברים שאדם יודע שהוא אוהב לפי השמחה כשהם בידו. ויש שהוא לומד עליהם דוקא מן החסרון, כשהם אינם בידו."

אהר'לע שתק.

"אתה אומר שכואב לך סדר שאבד?"

"ודאי."

"...ובכן"

הגר"ש לא גמר את המשפט. מן האולם ניגש אליו מאן דהו, והיה צריך לשאול דבר מה, ואחר כך עוד אדם בא, ואהר'לע קם ממקומו.

בדרך חזרה לישיבה חזר על הדברים.

ובכן.

ובכן מה?

התשובה היתה נאה. אפילו נגעה במקום עמוק. אבל אהר'לע לא ביקש שירגיעו אותו. הוא ביקש אמת.

וכי הכאב על ביטול תורה הוא מעין דמעין של האהבה שעליה אמרו על רבי יוחנן, "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבי יוחנן את התורה בוז יבוזו לו"?

באחד מהם נצרך להגיע למרפאה. ענין פעוט, לא מעניננו, וההמתנה שם היתה מן ההמתנות שאין להן שיעור. על הקיר היה שעון שתקתק בקול מוגזם, ילד קטן התעקש לפתוח ולסגור דלת פלסטיק של מתקן מים, ואיש זקן מול אהר'לע נרדם כשמספר בידו.

אהר'לע הוציא מכיס מעילו גמרא קטנה, מסכת ברכות.

גמרא של המתנות.

הכריכה כבר התקפלה בפינותיה.

הוא התחיל במקום שאחז בו, דף ס"ג.

"ועוד פתח רבי יהודה בכבוד תורה ודרש, הסבת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם. וכי אותו היום נתנה תורה לישראל? והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה. אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני."

אהר'לע הפסיק.

כאן?

כאן דוקא!

הרי זו בדיוק התביעה. - כיום שנתנה מהר סיני!

הוא ישב עם הגמרא בידו, והמילים פתאום נהיו לכבדות.

כיום שנתנה.

האם אצלו כל בוקר הוא הר סיני? האם כשבאה תחילת סדר הוא קם כאדם שזה עתה קיבל תורה? ומה עם שבע הדקות ההן? ומה עם אנחת ההקלה לפני בין הזמנים?

נו. נמצא שאדרבה, הגמרא עצמה מעידה נגדו.

הוא כמעט נתייאש וסגר.

באמת.

האצבע כבר נכנסה בין הדפים.

ואז קרא עוד שורה.

"אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו, תדע, שהרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית, וערב אחד אינו קורא, דומה במי שלא קרא קריאת שמע מעולם."

האצבע נשארה בין שני הדפים.

הזקן ממול התעורר, הסתכל במספר שבידו, ונרדם שוב.

אהר'לע קרא את השורה פעם נוספת.

תדע. שהרי. דומה במי שלא קרא מעולם.

משונה!

רבי תנחום מבקש להוכיח שחביבה תורה בכל יום כיום שניתנה, ומה הוא מביא?

לא אדם שרוקד. לא אדם שאינו מסוגל להפסיק. הוא מביא את החסר. ערב אחד אינו קורא.

האין כאן אותו דבר ממש שאמר הג"ר שמאי בחתונה?

אהר'לע הזיז את שפתיו בלי קול.

ערב אחד אינו קורא.

סדר אחד אבד.

יום אחד אבד.

ומפני מה הוא דומה בעיניו כאילו לא קרא מעולם?

הכריזה קראה מספר.

לא שלו.

הוא חזר לגמרא.

לא היתה שם תשובה לכל מה שהטריד אותו. בין הזמנים לא נהפך פתאום אצלו ליום של צער, ובתחילת הסדר שלמחרת, אם תרצו לדעת, הוא שוב בזבז כמה דקות. שתי דקות על שיחה עם מנחם מנדל ועוד שלוש בחיפוש אחר ספר שהיה מונח ממש לפניו.

אבל כשנפתחה הגמרא, אירע דבר קטן.

קטן ממש.

הוא לא בדק את עצמו.

לא שאל אם הוא שמח דיו. לא מדד כמה חשק יש לו, ולא ניסה לברר האם האהבה הזאת היא ממין אהבתם של הראשונים או שמא שיירי שיירים בלבד.

הוא למד.

בסוף הסדר סגר את הגמרא וקם.

כבר הגיע עד פתח בית המדרש, ואז מנחם מנדל קרא מאחוריו:

"אהר'לע, אתה בא?"

אהר'לע הסתובב.

"עוד רגע."

הוא שב אל הסטנדר, פתח שוב את הגמרא במקום שבו הפסיקו, הביט בשתי השורות האחרונות, ואחר כך, כמעט מתוך הרגל ישן, התחיל לומר לעצמו: נו, עכשיו אתה חוזר מפני שאתה באמת רוצה, או מפני שאתה רוצה להוכיח ש...

הוא הפסיק באמצע.

"די כבר," לחש.

ומנחם מנדל, שכבר עמד בדלת, שאל:

"לא לך."

הוא קרא עוד שורה אחת.

רק אחת.

אחר כך סגר את הגמרא ויצא.

ולמחרת בבוקר, ב"והערב נא", עדיין לא ידע אהר'לע אם כבר זכה למה שחיפש כל השנים.

רק במילה "והערב" נשתהה מעט.

מבלי לדעת מפני מה.

ידוע תדע - ידיעות מעניינות ממרחבי הש"ס

• בגמרא כתוב 'עשרים באמה', ופירש רש"י 'אמה של הקב"ה' (עירובין בא. ד"ה עשרים באמה).

• כתוב בגמרא (עירובין מ:) 'דלויה לרטיבא רפסא ליה בדוכתיה' [פירוש, המגביה עץ לח שאינו ראוי להיסק בידוע שצריך למקומו, הואיל ואליו אינו צריך, שעל חנם לא הגביהו, כלומר: על חנם לא באת לכאן. רש"י (ד"ה אמר ליה)].

• לשון רש"י (עירובין מא: ד"ה ולמה): אלא שמע מינה לא אמר ר' יוחנן להני כללי, אלא הנך אמוראי אמרינהו מנפשייהו.

• בגמרא (עירובין מח.) 'מחייך עליה רבי יוסי ברבי חנינא', והגמרא דנה מדוע עשה כן.