סיפור לשבת קודש לע"נ יעקב בן מיכל

לדון לכף זכות

סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מעשה מצמרר. בביתו של יהודי אחד נשמע צלצול הטלפון. "אדון יקר, לא אנשי בשורה אנחנו", נשמע הקול מהעבר השני, "בנך עבר ברגע זה תאונה קשה, והוא פונה ישירות באמבולנס של מד"א לחדר מיון במצב אנוש".

האב שהיה מוכה בהלם וחרדה, 'טס' לבית החולים כשעיניו דומעות ושפתיו מרחשות תפילה לה' שיציל את בנו. הוא הגיע אל בית החולים ורץ לעבר חדר המיון. רופא בכיר ניגש אליו ואמר לו בצער: "בנך עבר תאונה קשה שפגעה פגיעה חמורה בראשו, והוא זקוק לניתוח מיידי ומסובך להצלחת חייו. את הניתוח יכול לעשות רק רופא אחד המתמצא בכך, שהינו מומחה גדול לפגיעות ראש".

"מתי ייערך הניתוח?" שאל האב במתח. "כשהרופא יגיע", השיבו לו. "מה זאת אומרת? למה הוא לא פה?" "אנו מצטערים, אך הוא היה אמור להיות פה כבר מזמן, יצרו איתו קשר, ובקשנו שיבוא בדחיפות רבה".

האב לא האמין למשמע אוזניו - בנו יחידו עומד תלוי בין חיים למוות, ומחכה לרופא מומחה שמטייל לו בחוץ? בזעם רב התקשר הוא אל הדוקטור: "דוקטור, הבן שלי עומד למות, איפה אתה?" "אני מתנצל, איני יכול להגיע כעת, אשתדל להגיע בהמשך כמה שיותר מהר" השיב הדוקטור ברוגע ובשלווה וניתק.

האב המבולבל והמפוחד הרואה את בנו שוכב במצב אנוש, חיכה בקוצר רוח לדוקטור. היתה זו המתנה קשה מאוד ומורטת עצבים. לאחר שעתיים צלצל בזעם לדוקטור: "מה קורה איתך? בוא מיד לפה, הבן שלי בסכנה". הדוקטור ענה בשקט וברוגע: "מפאת אונס שאינו צפוי הנני מנוע מלהגיע כעת, אך אני מבטיח להשתדל כמה שאפשר להגיע מוקדם". עברו להם שלוש וארבעה שעות. האב היה קרוע מרוב מתח ועצבים, הוא לא יכל יותר. "איזו חוצפה! אין לרופא הזה בושה", אמר האב בתסכול, "הבן שלי תלוי בין חיים למוות והוא אומר לי בקרירות שאינו יכול להגיע, אני עוד אתבע אותו בגדול".

והנה, לאחר שש שעות הגיעה מכוניתו של הדוקטור לבית החולים. הדוקטור יצא מרכבו ורץ ישירות לעבר חדר המיון כשאינו אומר שלום לאיש ואינו מתייחס לאף אדם. מזכירות בית החולים ושאר הרופאים שנתקלו בו ואמרו לו שלום, לא קיבלו ממנו תגובה בחזרה. היה זה לפלא בעיניהם שכן אותו רופא היה ידוע במיוחד כאדם חינני וחביב על הבריות, המתייחס יפה לכל אדם ואדם. אביו של הנער רץ אליו ותקף אותו בזעם רב: "אתה לא מתבייש? שש שעות חיכינו לך! יש פה נער המפרפר בין חיים למוות ואתה מגיע מתי שבא לך. בושה וחרפה".

הרופא שמע את דבריו, אך לא הגיב לו מאומה. הוא חולף על פני האב כאבן דוממת ונכנס לחדר הניתוח בלא לומר אפילו שלום לאנשי הצוות. הדוקטור החל בניתוח ביעילות רבה, ולאחר שסיים את הניתוח המורכב הורה לרופאים על גמר עבודתו. הוא הוריד את חלוקו ועשה את דרכו לכיוון רכבו, בלי לדבר מילה וחצי מילה עם הצוות הרפואי או בני המשפחה. האב המתוח חיכה ליציאתו של הדוקטור מהחדר, ואמר לו: "למה התעכבת כל כך הרבה זמן? תגיד לי, אם זה היה קורה חלילה לבן שלך, האם גם אז היית מתנהג ככה ולא היית מגיע מיד לבית החולים, אלא מתי שאתה רוצה?" הרופא שמע את המילים הקשות כנגדו ושתק. הוא לא הגיב כלל, אלא נכנס ישר לרכבו ונסע במהירות.

לאחר מספר שעות מהניתוח, הגיעה לאוזנו של האב הממתין ליד מיטת בנו, השמועה כי הסיבה שהדוקטור לא היה בבית החולים, וחיכה לו במשך שש שעות היתה בגלל.. שממש באותה שעה בה נפצע קשות בנו והיה זקוק לניתוח, באותה עת התרחשה תאונה נוראה נוספת בה נהרג בנו של הדוקטור רח"ל. האב היה המום ומזועזע. כעת הוא הבין שלא לחינם לא היה הרופא בבית החולים באותה עת, אלא רץ. הוא להתעסק בטרגדיה הנוראה שתקפה אותו. ומה עוד, שבאותו זמן שצעק על הדוקטור שיגיע מיד, היה הוא באמצע ההלוויה של בנו אהובו. מיד אחר סתימת הגולל, לא הלך הדוקטור לביתו לשבת שבעה עם רעייתו הבוכיה ושאר ילדיו, אלא רץ הוא מהר לבית החולים לערוך את הניתוח להצלת בנו. כעת הכל מובן מדוע לא השיב הוא "שלום" לאף אחד מהרופאים בצוות או מאנשי המשפחה, שהרי לאבל אסור לומר שלום ולא להשיב שלום. אין לשער את הקושי שעבר עליו בעת שעשה את הניתוח, כשהוא יודע שבנו שלו הרגע נפטר ולא ישוב לעולם. ועם כל זאת הוא שומע את החירופים והגידופים של האב ו... שותק, ואף עושה את הניתוח בצורה מושלמת. "כיצד אמרתי לו: תגיד, אם זה היה קורה לבן שלך, גם היית מתעכב ככה?" אמר האב ופרץ בבכי. מסיפור זה אפשר ללמוד את החובה הגדולה המוטלת עלינו לדון לכף זכות, וזו היא מצוות עשה מהתורה "בצדק תשפוט..." (ויקרא יט, טו). גם במקרה שבו אנחנו בטוחים לכאורה, שפלוני לא נהג כשורה, לא כדאי לקבל החלטות פזיזות, אלא יש לנסות לדבר עמו, ללבן את העניין ולגלות מה עומד מאחורי מעשיו.

לחפש תמיד כף זכות

באחד הערבים מסר האדמו"ר מגור בעל ה"פני מנחם" שיעור במסכת אבות. כשהגיע למשנה "הוי דן... לכף זכות" שאל את תלמידיו: "מהי אותה 'כף' של זכות? מדוע קוראים לה 'כף'?" "שאלה טובה, אף פעם לא חשבתי על זה", השיב אחד התלמידים. הסביר האדמו"ר בדרך ציורית: "כשיש לאדם סיר גדול של מרק הוא משתמש בכף גדולה. מה הוא עושה בכף? מחפש בסיר חתיכה של עוף, בוחש בקדרה ומחפש". המשיך האדמו"ר: "הוי דן... לכף זכות - חפש אצלו ב'כף' איזה צד של זכות. אם תחפש- בוודאי תמצא!"

התשובה מצאה חן בעיני התלמידים, אך הרב לא הסתפק בזאת והמשיך: "כשקונים זוג נעליים, מה עושה הכף? מקצרת את הרגל? מרחיבה את הנעל? לא זה ולא זה. הכף פשוט דוחפת את הרגל פנימה, כך בדיוק השימוש ב'כף זכות'- אם תדחוף בחוזקה, בסוף זה ייכנס. אם תתאמץ לחפש צד זכות- בסוף תמצא". המטרה בכף הזכות היא לחפש צד זכות, לנסות להיכנס לאותו מקום של החבר, לחשוב אילו הייתי במקומו, במצבו ובמעמדו, עם היצר שיש לו, אולי הייתי נוהג בדיוק כמותו. הבעיה היא שאנו ממהרים לשפוט את האדם בצורה שלילית מבלי שנתנו לו אפילו מעט זכות. אנו פועלים מתוך דחף רגעי ומיד "תולים" אותו ברחובה של עיר. למה? כי אנו לא ממש מתאמצים לחפש לו כף זכות, כי זה דורש מאתנו קצת מאמץ, קצת שבירת המוסכמה הכלל עולמית, קצת אהבת ישראל. כף זכות היא הדרך שלנו לראות באחר את נקודות האור שבו, את מעשיו הטובים. לפני שאתה מדבר ושופט את חברך על חייו, על האופי שלו, על מעשיו, תנעל קודם את נעליו, תלך בדרך שהלך, תיפול היכן שנפל ותקום איך שהוא קם. רק אז תוכל לדבר ולשפוט אותו. כשאתה מחנך את עצמך לדון כל אדם לזכות, אתה יוצר לך חומת מגן, שהרי גם אותך, מידה כנגד מידה, ישפוט הבורא לזכות, יחפש בך תמיד כל צד של זכות.

(מתוך הספר 24/7 מאת הרב צבי נקר 050-4124-438 מעבר(

חשדא היא עבירה שרבים נכשלים בה בחושבם שאין בה עון אשר חטא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שמתוך כך שלא יחשוב לו עון אין חזקתו לשוב ועוד בה כי רוח היא באנוש ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח שלא יחשוד אבל על כל פנים יש ביד האדם לשמור פיו ולשונו ולא ישמע על פיו שחושד לאיזה איש כי גורם רעה גדולה הלבנה ומחלוקת ושנאה ותחרות עד שהשלהבת עולה ואם רוצה לחפש אחר הגניבה יחפש על כל בני החבורה והיה כצדיק כרשע ואז לא יהיה לאחד מהם תלונה. ואף גם זאת כל ערום יעשה בדעת באופן שלא יבא הגנב לידי הלבנה שהרי אמרו מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים וכל שכן שמשום הפסד ממון אין להלבין פני חבירו ברבים שהוא כשופך דמים והמלבין תכסהו בושה כי עבר עבירה גדולה מן הגנב שהגונב עובר בלאו ועליו לשלם בלבד אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב: הנה כי כן איש כי יגנב מעמו שום דבר ישכיל על דבר אחרית דבר מראשיתו ולא יוסיף אבידה על אבידתו ושומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו והאיש החפץ חיים לו בכח יגבר להיות מושל ברוחו שלא לחשוד כלל רק יאמר מי יודע ומה היה לי איזה דבר שכעת אינו עולה על דעתי כי כמה פעמים כן נמצא וכן היה שהמצא תמצא הגניבה ביד גוי אשר לא עלה על דעתו ויש שהיא שמורה תחת ידו ולאו אדעתיה ולאחר זמן זמנים היא מוצאת ואם חשד לאיזה אדם ועשה עמו קטטה אנה יוליך את חרפתו לפחות ירבה לפייסו ויתרפס לפניו לבקש מחילתו וכן בכל דבר זכות מן השמים שאף שהמקום יודע קושט דברי אמת מ"מ עפ"י מדותיו אם הוא דן לכף חובה למראה עיניו ישפוט ויתן מום באדם כי כאשר עשה כן יעשה לו והדן לכף זכות דנין אותו לכף זכות כל שיש צד זכות באותו דבר שעשה לא הביט און ולא ראה עמל וגדולה עבירה לשמה ואף שמצינו שיש עונש על עבירה לשמה כמו שנענש אהרן על שעשה את העגל לפי גדולתו נענש זה נראה לע"ד כעת ודוק:

(מתוך הספר בך בטחנו מאת הרב צבי נקר 050-4124-438)

במידה שאדם מודד בה מודדים לו

אני רק הנהג, וזה הסיפור שהייתי עד לו, את המסקנות תסיקו בעצמכם. אני גר באשדוד, יש לי רכב ומפעם לפעם אני מסיע אנשים בתשלום. אברך אחד הזמין אצלי נסיעה להר המנוחות יחד עם אשתו. הנסיעה החלה באווירה כבדה משהו, ובהמשך הנסיעה שפך האברך את ליבו: "הבן שלי מאושפז במעייני הישועה במצב נפשי חמור. זה דבר שאיני מאחל לאיש. הייסורים שלו, הייסורים שלנו. עינינו רואות וכלות, ואין בידינו להועיל מאומה. בתוך הניסיון המר והנמהר הזה, עשינו חשבון נפש, אשתי אמרה שאולי עלינו לבקש ממישהו מחילה, ואכן נזכרנו שלפני כמה שנים יצאנו מהבית, ואת הילדים הקטנים השארנו עם נערה צעירה ששימשה כבייביסיטר. כשחזרנו, גילינו שנעלם לנו כסף בסכום גדול מאוד. חיפשנו בכל הבית ולא מצאנו, והחשד נפל על הבייביסיטר. אשתי שאלה את הנערה על כך, וזו הכחישה את העניין מכל וכל. המשכנו לחפש וכיון שלא מצאנו חזרנו אל המשפחה של הנערה ודרשנו את הכסף. האם כעסה: 'מה אתם רוצים ממנה? הבת שלנו יראת שמים והיא לא תיגע במה שאינו שייך לה'. אבל אנחנו טענו שההורים מחפים עליה במקום לחנך אותה, ועוד כמה חילופי דברים בסגנון. אשתי אמרה שעלינו לבקש מחילה מהנערה שפגענו בה. איתרנו את הנערה שגרה היום בחו"ל, ואשתי שוחחה עמה בטלפון. הנערה לשעבר אמרה שאכן היא לא לקחה כלום, אך אין לה בעיה למחול. "אני מבינה שהייתם לחוצים מאוד, ולכן פעלתם כך. אני מוחלת בלב שלם, אבל תדעו שכבר אז לקחתי את העניין יותר בקלילות. מי שנפגעה באמת זאת אמי עליה השלום. היא לא יכלה לשאת את זה שחושדים בבת שלה, וממנה אתם צריכים לבקש מחילה". אשתי ביררה אצלה על מקום מנוחתה של האם, ואנחנו בדרך לשם", סיים האברך לספר לי. אני כהן, ולכן לא נכנסתי למתחם. הנוסע שלי עלה להר, מצא את החלקה בהר תמיר, ובמרחק כמה קברים מצא תשעה יהודים בדיוק, ואלו הסכימו להצטרף למנין. הנוסע ואשתו חלצו נעליים, ובלב נשבר ביקשו מחילה מאמה של הנערה. בדרך חזור, האברך שלצידי מקבל טלפון ממעייני הישועה, וזאת אחרי תקופה קשה שלא ראו שום התקדמות. "הבחור שלך יכול להשתחרר", הם אומרים לו. "ערכנו עכשיו בדיקות, והמצב שלו תקין. אנחנו ממליצים לו על תרופה מסוימת בעוצמה פחותה, למשך תקופה, ויש סיכוי גדול שאחרי ביקורת חוזרת יוכלו להוריד גם את התרופה הזאת".

(גליון השגחה פרטית)