ומי כעמך ישראל - סיפורים בני זמנו
מי כעמך ישראל: "רחמנים'...
הקור המקפיא של הלילה הרוסי חדר מבעד לקרשים העבים של העגלה המסורבלת. יהודי, עטוף במעילו הבלוי, עשה את דרכו בין העיירות המושלגות עם בעל-עגלה גוי, ידיד וותיק.
המסע היה אמור להימשך ימים ארוכים, והעגלה הכבדה, רתומה לסוסים עייפים, צוידה במעין כוך שינה מאולתר, מצע קש ומספר שמיכות טלאים שנועדו להגן מפני הרוח המייללת.
בשעת לילה מאוחרת, כשהסוסים משכו את העגלה באטיות בשבילים הבוציים, שקע היהודי בשינה עמוקה, מותש מתלאות הדרך. לפתע, תחושה משונה, מעין אינסטינקט, העירה אותו בבהלה. פקח את עיניו, וליבו החסיר פעימה. מולו, מואר באור חיוור של ירח חלקי, רכן עליו בעל-העגלה. לפני שהספיק להשמיע קול, הופתע היהודי לגלות שהגוי מתחיל לנשק את פניו בחום ובהתרגשות לא מוסברת.
"מה קרה?" שאל היהודי, קולו רועד מתדהמה וחוסר הבנה.
הגוי, עיניו בורקות בחושך, השיב בקול סדוק: "היה לך עכשיו נס גדול! כשנרדמת, משהו אפל התעורר בי. פתאום הרגשתי דחף עז, חזק ממני, להרוג אותך בשנתך. אתה הרי יודע שאנחנו לבד כאן בלב השממה, בלי איש שישמע או יראה. לא היה שום דבר שמנע בעדי לעשות זאת. אבל בדיוק ברגע שהחלטתי, התעוררת פתאום. המבט שלך... הוא פיזר את האפלה. ברגע אחד התעוררה בי חזרה האהבה והידידות רבת השנים שלנו. ניצלת..."
כך סיפר הגאון רבי צבי יהודה אדלשטיין זצוק"ל, רבה של 'שומיאץ' ורמת-השרון.
* * *
הם התגוררו בסמוך לגויים. ולאחת ממשפחות השכנים שלהם היה כלב שמירה גדול ופראי, ששוטט בחצרם.
אחר צהריים אחד, נשמעה המולה מחוץ לבית. יצאו החוצה והמחזה היה נורא. הכלב הצליח ללכוד חתול רחוב חסר אונים.
אבל הזעזוע האמיתי לא היה ממעשהו של הכלב, אלא מתגובתם של השכנים. הגויים כולם, מבוגרים וילדים כאחד, עמדו מסביב לחצר, צופים במחזה המבעית, וצחקו. הם פשוט שאגו מצחוק, כאילו צפו במופע בידור משעשע.
כילד רך בשנים, עמד שם קפוא, הלב שלו דפק בחוזקה. לא היה מסוגל להכיל את המראה, ובטח שלא את צהלות השמחה סביבי. מיהר לברוח הביתה מהאכזריות שהייתה להם לשעשוע.
כך סיפר הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצוק"ל, ר"י פוניבז' שהוסיף ואמר: זהו טבע האומות של עשו שיש להם "תאווה" לרציחה רח"ל. וכלשון הספרי "כל עצמו של אותו אביהם [-עשו] רוצח הוא... ועל כך הבטיחו אביו שנאמר "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כז, מ) היינו שהרציחה היא חיותו של עשו הוא נהנה ו"חי" מזה, עד כדי כך, שמסוגל להרוג אפילו את מי שהוא ידיד שלו.
איי, אותו עגלון שהסיע את היהודי וכמעט הרג אותו הרי אוהב את היהודי?! התשובה היא שלמרות שהוא אוהב אותו הרי הוא אוהב עוד יותר את עצמו, ומכיוון שהוא נהנה ממעשה הרציחה ממילא הוא מסוגל להרוג ולרצוח אפילו את חברו וידידו הקרוב מפני שאהבת הרציחה גדולה אצלו יותר ממה שאוהב את חברו.
אבל ישראל רחמנים בני רחמנים, יש להם טבע של מידות טובות!!! וכדי להמחיש זאת סיפר מה שהתרחש עם יהודי תושב 'פרדס חנה':
"האדמה רעדה והאוויר היה סמיך מאבק שריפה" סיפר יהודי תושב 'פרדס חנה', כאשר חזר ממלחמת ששת הימים. "היינו בלב הלחימה, בשטח חשוף, כשלפתע קלטתי דמות מתקרבת. זה היה חייל מצרי. הוא לא הלך, הוא שעט קדימה, מבט מזוגג בעיניו. ידענו שהם קיבלו כדורי-מרץ, סמים שנועדו למחוק כל זכר של פחד אנושי."
"הוא התקרב במהירות מחרידה, מסתער היישר אליי. לא הייתה לי שנייה אחת לחשוב, לא היה לאן לברוח. ידעתי שאם לא אפעל עכשיו אלו יהיו רגעי האחרונים. בלית ברירה, מתוך אינסטינקט הישרדות טהור, דרסתי אותו עם הכלי שבו נהגתי. הרגתי אותו."
האיש השתתק, מבטו נפל. "אתה יודע," הוסיף בשקט, בקול כבד מצער, "במשך שנים אחר כך, הכאב לא עזב אותי. לא הייתה שם שמחת ניצחון. רק תחושה איומה על כך שנאלצתי, במו ידיי, לקחת חיים של אדם אחר, גם אם הוא היה אויב. עשיתי זאת רק כי לא הייתה לי שום ברירה אחרת."
