טובתי בל עליך
וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הַגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אלוקיך כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ (כו, ג)
פירש"י: ואמרת אליו, שאינך כפוי טובה.
פרשת ביכורים היא פרשה שבאה ללמד אותנו את המידה הטובה של הכרת הטוב שהיא נוהגת וקיימת גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחבירו, כפי שאמרו חז"ל (מדרש הגדול שמות ח) "כל הכופר בטובתו של חבירו, לבסוף כופר בטובתו של מקום", אשר מכאן למדים כי האדם שאינו יודע להכיר בטובתם של אחרים, סופו שלא יכיר גם בטובתו של השי"ת.
המפרשים כבר נתקשו להבין למה כתב זאת רש"י "שאינך כפוי טובה" רק כאן בפסוק של "ואמרת אליו", הרי בפשטות אם מצוות ביכורים עניינה היא להשריש בלב האדם את חובת וזכות הכרת הטוב לפני המקום ברוך הוא, היה צריך רש"י לכתוב זאת כבר בתחילת הפרשה, כפי שכתב רש"י בפסוק הקודם "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר הרי זה ביכורים", ושם היה צריך להוסיף "שאינו כפוי טובה", שהרי זה עיקר מצוות ביכורים.
אם נתבונן לעומק הפשט של המושג 'כפוי טובה', נראה כי במקומות שהביאו חז"ל לשון 'כופה' הכוונה שמבקשים להסתיר דבר מסוים, כגון 'כופה עליו כלי' שאם מוצאים חמץ בפסח מחביאים אותו תחת הכלי (פסחים ו.).
בפשטות גם כאן הכוונה 'כפוי טובה' - הוא מסתיר ומכסה את הטובה שעשו לו, כי הפעולה הטובה שנעשתה עבורו אינו נתפסת בעיניו בחשיבות ולכן הוא מבטל ומכסה אותה מעיניו, ולכן גם הוא אינו מחזיר טובה כי אין הטובה תופסת אצלו מקום, והיינו 'כפוי טובה', הוא מכסה את הטובה.
פשט זה דומה ללשון חז"ל במדרש הנזכר "כל הכופר בטובתו של חבירו", שגם שם הכוונה שהוא כופר בטובתו ואינו מכיר בה, ולכן גם אינו משיב על כך טובה. אבל עדיין עלינו להבין את עומק המשמעות של המושג 'כפוי טובה', שלא מצינו כמותו בשום מקום בדברי חז"ל.
רחמנא ליבא בעי
ונראה לחדש ביאור עמוק יותר בפירוש המילים 'כפוי טובה' שהוא מלשון כפייה וחובה, על דרך שמצינו בסוגיית קבלת התורה (שבת פח.) "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם", אשר שם באמת היתה משמעות לשני הפירושים: גם שהקב"ה כיסה את כלל ישראל תחת ההר, וגם שכפה עליהם את קבלת התורה בחובה, כפי שאמר רב אחא בר יעקב "מכאן מודעא רבה לאורייתא", ופירש רש"י: "שקבלוה באונס".
על פי זה נוכל לומר שהמושג 'כפוי טובה' בא להוכיח אדם שעשו לו טובה והוא מחזיר הכרת טובה רק בגלל שהוא מחויב להשיב, אבל לא בגלל שהוא באמת רוצה להשיב, והיינו 'כפוי טובה' - שהוא מחזיר את הטובה רק בתורת כפייה והכרח, לא מצד הרצון הפנימי האמיתי שלו.
יסוד זה חוזר ונשנה בספר 'חובת הלבבות' (שער עבודת האלוקים) המעמיד יסוד מרכזי: כל מצוה או מעשה טוב שנעשים ללא השתתפות אמיתית של הלב והרצון, אינם נחשבים באמת כי רחמנא ליבא בעי. ממילא, כאשר מדובר בהכרת הטוב כלפי השי"ת, מי שמחזיר טובה למקום אך ורק מפני שהוא מוכרח לעשות זאת משום ציווי הבורא, מעשהו שווה למצוות אנשים מלומדה שבה קיימת הפעולה החיצונית ונעשית על ידו כהכרת הטוב, אבל 'הלב' אינו נמצא שם ועיקר חסר מן הספר.
כך גם מרחיב הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל בספרו 'מכתב מאליהו' (חלק א', מאמרים על מידת החסד והכרת הטוב) על כך שהאדם הלוקה במידת הגאוה סובל כשהוא מקבל טובה, משום שקבלת הטובה מעמידה אותו במצב נחות של 'מקבל' ומשעבדת אותו להשיב טובה למיטיבו, שזה בשבילו ממש סבל וצער ליהנות מטובתם של אחרים.
אצל בעל-גאוה זה הכרת הטוב נחשבת אצלו כפירעון חוב, רק כדי להשתחרר מהעול המעיק עליו על שפלוני היטיב עמו שלא בטובתו. כתוצאה מכך הוא ימהר להחזיר טובה בהקדם האפשרי, כדי להיפטר מהעול הרובץ עליו. למראית עין תיראה הכרת טובתו כמעשה יפה ונחמד, אבל בקרבו הוא יודע ומרגיש היטב שאין כאן שום הכרת הטוב באמת, אלא רק פירעון חוב כדי שלא יהיה חייב דבר לאיש.
לעומתו, המכיר טובה האמיתי: אינו מחפש לסגור את החשבון תיכף ומיד. הוא מרגיש בעצם החסד שנעשה עמו על ידי חבירו האוהבו, והוא מחזיר לו טובה מתוך אהבה, שמחה ורצון להרבות חסד בעולם - לא מתוך רצון לבטל את חובתו.
כללו של דבר: הכרת טובה עניינה לבטל את תפיסת הטובה כעול וכמשא. הכרת טובה צריכה להיות מתוך שמחה והנאה על מעשה הטובה שעשו לו, וכך הוא בא להשיב במידה כנגד מידה, מתוך הכרת הטוב, שהוא מכיר באמת ורואה בטוב שיש כאן.
אסיר תודה
המציאות היא מטבע העולם שאדם שעושים לו טובה, סופו שנעשה שונא למיטיבו כי אינו יכול לסבול את המציאות שהוא צריך ליהנות משל אחרים ולהיות כביכול נזקק ונצרך.
ידוע על כך הסיפור עם רבן של ישראל מרן ה'חתם סופר' זי"ע, שהיה לו גמ"ח של כספים והיה תומך באנשים עניים, אבל היה לו מנהג מיוחד, אשר יחד עם הכסף שנתן בהלוואה, נתן גם חבילה עם אבנים קטנות לכל עני. יום אחד שאל אותו אחד מתלמידיו לפשר האבנים האלו?
ענה לו החת"ס: "אלמד אותך כלל גדול: אם אתה רוצה שמישהו יהיה שונא שלך, תכניס אותו בכל יום לביתך ותיתן לו לאכול בחינם, ובסוף הוא יהיה השונא שלך; מכיוון שאני נותן להם צדקה וחסד, לכן אני יודע שיום אחד הם יבואו לזרוק עלי אבנים מתוך שנאה, לכן אני נותן להם אבנים קטנות, כדי שלא יזרקו עלי אבנים גדולות"...
לפי זה נוכל גם לבאר את המושג 'אסיר תודה' שמשמעותו אדם שמרגיש הערכה ותודה עמוקה כלפי מי שעשה עמו טובה או חסד, אבל לצד זאת הוא מרגיש כמו אותו אסיר שנמצא מאחורי סורג ובריח בבית האסורים, שהוא מוכרח להיות שם שלא בטובתו. כך גם מרגיש זה שעשו לו טובה, שכביכול הוא אסיר ומוכרח להיטיב עם מיטיבו, אבל אינו עושה זאת כי באמת הוא רוצה להשיב לו כגמולו הטוב.
טובה על טובה
על בא רש"י הקדוש ומלמד אותנו את עיקרה של מצוות ביכורים - "שאינך כפוי טובה", שהאדם המביא את הביכורים לא יבוא מתוך הרגשה שהוא מוכרח לעשות זאת, רק בגלל שכך ציוותה התורה הקדושה להביא ביכורים, אלא עליו לעלות לירושלים ולהביא את הביכורים מתוך הרגשה פנימית של רצון טוב ואמיתי שעליו להכיר טובה להשי"ת על כל החסד שעשה עמו מעתה ועד הלום.
לכן, בתחילת הפרשה כשאדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, עדיין יכול להיות שאינו מרגיש בטובתו של מקום והוא עושה זאת רק מפני שהוא מחויב מצד הדין, שבזה לא בא עדיין אל העיקר של מצוות ביכורים שעניינה להביא את האדם להכיר בטובתו של השי"ת, ממילא עוד אי אפשר לדעת אם הוא 'כפוי טובה' שעושה זאת רק בכפייה או לא.
אבל אחרי שהוא עולה לירושלים ובא לפני הכהן "ואמרת אליו הגדתי היום לד' אלוקיך באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו", כשהוא מתחיל לדבר דיבורי שבח ותהילה לפני השי"ת, בהלל והודאה על הארץ ועל פירותיה, עצם הדיבור מעומק הלב מביאו להכיר באמת ובתמים בטובתו של מקום, לכן רק כאן כתב רש"י שבזה הוא מוכיח "שאינך כפוי טובה", שאינך עושה זאת בכפייה ובהכרח, אלא באמת מצד הכרת הטוב שאתה רוצה להשיב טובה להשי"ת על כל טובותיו עמך.
מעתה קיבלנו בסייעתא דשמיא פשט חדש במושג 'כפוי טובה', שאין הכוונה שאינו עושה טובה בחזרה למיטיבו, אלא שגם אם עושה לו טובה - הוא עושה זאת רק בכפייה ובחוסר רצון.
לעומתו יש את 'הכופר בטובתו של חבירו', שהוא כופר בטובה כפשוטה, שאינו מכיר בה ואינו מתייחס אליה בכלל. 'כפוי טובה' הוא זה שיודע שחבירו עשה לו טובה, אבל הוא מחזיר לו טובה רק בכפייה שבזה העיקר חסר.
מפרשת ביכורים למדנו אפוא שאנו צריכים לבוא לידי הכרת הטוב מתוך הרגשה פנימית של שמחה והודאה, להכיר בטובתו של מקום ובטובתו של חבירו, מעומק הלב, ואמרת אליו.
